המסר הישראלי - לא נבהלים מהאיומים של ארדואן

בעוד זמן קצר - אולי בתוך ימים - מתכוון הנשיא ארדואן, באישור הפרלמנט הטורקי, להורות על שיגור כוחות צבא לטריפולי שבלוב. מדובר בניסיון נואש למדי של טורקיה להטות את הכף לטובת אחד משני הצדדים, הנלחמים שם זה בזה. יחידות של הצי הטורקי יסיירו מול חופי המדינה הצפון אפריקנית העשירה בנפט. כמעט מאז הדחתו של מועמר קדאפי, בתחילת העשור, שקועה לוב במלחמת אזרחים עקובה מדם.

בטריפולי שבמערב שולטים כעת ממשלה ופרלמנט בעלי גוון אסלאמי מובהק, המבקשים לכונן בלוב מדינה המתבססת על חוקי השריעה. במזרח המדינה הקים הגנרל בדימוס חליפה חפתר, שנלחם בשעתו בקדאפי, צבא משלו ופרלמנט חילוני. 

במאמץ להשתלט על לוב נעזרים שני המחנות בתמיכה של גורמים מבחוץ. לגנרל חפתר מסייעים בין השאר המצרים, הסעודים והאמירויות במפרץ הפרסי; בממשלה בטריפולי תומכות טורקיה וקטאר. כל הגורמים הללו, תוך כדי הפרה ברורה של החלטות האו"ם, מספקים לצדדים הלוחמים נשק, תחמושת, אימונים וכסף רב, שרק מאריכים את סבלם של אזרחי לוב האומללים.

פוטין זיהה הזדמנות

סביר שהניסיון הצבאי העדיף של צבא חפתר, הכסף הרב יותר שהזרימו לו הסעודים, הסיוע הצמוד שקיבל מעבר לגבול המשותף עם המצרים והמל"טים החמושים של האמירויות (שהתבררו כעדיפים על פני אלו שסיפקו הטורקים לממשלת טריפולי) - סייעו לגנרל חפתר בשנים האחרונות להשתלט כמעט על כל שטחה של המדינה. אבל מה שקידם את צבא הגנרל בחודשים האחרונים עד לפאתי טריפולי הדרומיים, לקראת כיבוש העיר כולה, היה הסיוע הצבאי מרוסיה.

בדיוק כמו בסוריה, פוטין זיהה נכון את "הישיבה על הגדר" של ארה"ב, וקפץ על הזדמנות נדירה לכונן לעצמו מאחז אסטרטגי שני, אחרי סוריה, באגן הים התיכון; ואולי גם לקדם הקמת נמל ימי לצי הרוסי. ובדיוק כפי שפעל בסוריה, שיגר פוטין לעזרת הגנרל הלובי יותר מ־1,000 לוחמים המשתייכים לצבא שכירי החרב שלו, המכונה "כוח וגנר": לוחמים קשוחים וצלפים מעולים, שהסבו אבידות קשות למגיני טריפולי. 

בצר לה, פנתה ממשלת טריפולי בראשות פאיז סראג' אל הטורקים, בבקשה לשגר כוחות צבא לעזרתה כדי לבלום את צבא חפתר. ארדואן, שועל ערמומי, מיהר להחתים את סראג' על שני הסכמים: הסכם אחד לשיתוף פעולה צבאי וביטחוני, והסכם אחר, חסר תקדים, על תיחום הגבול הימי בין שתי המדינות.

החתימה על ההסכם הימי, המותח ציר מחבר בין העיר דאלאמן בדרום מערב טורקיה לבין דרנה שבצפון מזרח לוב (שאגב, איננה בשליטת ממשלת טריפולי), גרפה גינויים רבים מצד גורמים שונים. היו שהגדירו אותה כסותרת את החוק הבינלאומי, והיא עוררה כעס ודאגה לפחות אצל ארבע מדינות באגן המזרחי של הים התיכון: יוון, קפריסין, מצרים וישראל - שכן על פי ארדואן, ההסכם מונע מן הארבע לקדם את פרויקט הנחתו של צינור גז ממזרח הים התיכון לאירופה.

תחושת עוצמה? בדיוק להפך

ייתכן מאוד שהוא טועה. אף שפרויקט הנחת הצינור עדיין רחוק מהבשלה וכרוך בקשיים רבים, ולמרות האזהרות מאנקרה, ייצא היום ראש הממשלה נתניהו לפסגת מנהיגים ביוון כדי לחתום על הסכם עם ממשלות יוון וקפריסין על הסכם להנחת הצינור. זאת, בהמשך למזכר הבנות שנחתם בין הצדדים ב־2017 ולאחר שנערך סקר היתכנות ראשוני. ישראל מקווה שגם המצרים יצטרפו.

בימים האחרונים תיאר ארדואן את הברית שכרת עם ממשלת טריפולי בלוב כהישג היסטורי, וכתזכורת מימי האימפריה העות'מאנית; מעין סגירת מעגל למן היום שבו נשלח מוסטפא כמאל אתא טורק, ממפקדי הצבא הנערצים של טורקיה ולימים מייסדה של טורקיה המודרנית, לפני יותר מ־100 שנים, לדרנה שבלוב כדי לסייע בהדיפת הפלישה האיטלקית.

אבל האמת היא שהברית הטורקית־לובית אינה מעידה על תחושת עוצמה אצל ארדואן, אלא בדיוק להפך – על רצון להיחלץ מתחושת הבידוד שטורקיה מצויה בה באגן המזרחי של הים התיכון, ועל רצון לרכוש לעצמו מדינה ידידה נוספת על קפריסין הטורקית, בעלת הברית היחידה שלו עד כה. 

במאבק על מאגרי הגז, מוצא עצמו השליט הטורקי מול קואליציה אסטרטגית של יריבים ותיקים וחדשים: יוון וקפריסין, מצרים וישראל. הנשיא המצרי א־סיסי, שלא שכח לארדואן את תמיכתו באחים המוסלמים במאבק על השלטון במצרים, עורך מאז 2015 תמרונים צבאיים משותפים עם היוונים על אדמת רודוס, פחות מ־20 קילומטרים מחופי טורקיה. לפני כשנתיים הצטרפו גם הקפריסאים.

וכעת, אחרי שנכשל במאמציו לעצב מחדש את דמותה של שכנתו מדרום סוריה בלי אסד (בזכות המעורבות הרוסית), עלול ארדואן - ושוב בזכות המעורבות הרוסית - להעלות חרס גם במאמציו לשמר את הממשלה האסלאמית בטריפולי. למרות היציאה לקרב, למרות הנכונות לשגר לשם כוחות צבא.

עם זאת, אין פירוש הדבר שרוסיה וטורקיה ייקלעו בהכרח לעימות צבאי ביניהן על אדמת לוב. ראשית, מפני ששני המנהיגים למדו איך להגיע להסכמה גם בתוך עימות קשה, ושנית, מפני שבדומה לרוסים, גם ארדואן מתכוון לשלוח ללוב שכירי חרב במקום אנשי צבא סדירים - ובדרך זו להסוות את היקף האבדות. 

ישראל, לפחות רשמית, אינה צד במלחמת האזרחים בלוב, אבל לא תצטער על נפילת טריפולי בידי צבאו של הגנרל חפתר. ניצחון שלו יביא בהכרח לביטול ההסכמים בין לוב לטורקיה ויעמיד את הסולטן במקומו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו