בקיץ האחרון קיבלתי הצעה מעט משונה: כתב עת אמריקאי לספרות ביקש ממני לערוך ביחד עם עמיתה דוברת ערבית גיליון מיוחד שיוקדש לספרות ירושלמית. בדיוק באותה התקופה פרסמתי את רומן המתח ״גיא בן-הינום״, שמתרחש בירושלים, וקיבלתי עליי את המשימה בשמחה. רק שכחתי דבר אחד - כדי לערוך אנתולוגיה על ירושלים ב-2020 צריך להתעסק עם ירושלים, וזו לא משימה פשוטה בכלל.
*
נתחיל עם עצמי. גרתי בירושלים יותר מעשור, וגם היום, לאחר שעזבתי את העיר עם אותה נחישות שליוותה את מקימי משכנות שאננים מחוץ לחומות, לא התרחקתי הרבה והגעתי ליישוב קטן במרחק חמש דקות נסיעה מהעיר. אבל למרות שמפה לשם אני חי כבר שבע עשרה שנים סביב ירושלים, אם אנסה לסכם את מה שאני חושב על העיר, או אפילו לתאר תמונה אחת שבעיניי משקפת את העיר, אהיה בבעיה, כי ירושלים בשבילי היא תמיד שני ערים. במקרה הזה לא ניתן לברוח מהקלישאה ולומר שיש ירושלים של מעלה ויש ירושלים של מטה. היה את היום של השלג שבו יצאתי עם בת זוגי ועם הכלבה שלנו לטייל בגן השושנים והעיר בהקה ביופי נדיר. היה את היום שבו גילינו שלא רחוק מאיפה שהיינו שירה בנקי נרצחה רק בגלל שצעדה במצעד הגאווה. בין היופי לכיעור היו גם הרבה מאוד רגעים בירוקרטיים שבהם כל מיני פקידים במחלקת הארנונה או החניה נתנו לי תחושה שאני צריך לומר תודה על הזכות לשלם ארנונה לעיר הקודש.
*
כאשר התחלתי לאסוף את החומרים לגיליון על ירושלים גיליתי עד כמה חזק הקשר של כותבים ישראלים לירושלים. למרות שרוב הכותבים הישראלים גרים בתל אביב והמרכז, כמעט ואין כותב בעברית שלא כתב משהו על ירושלים. הרבה פעמים דווקא האנשים שמצהירים שהם מתעבים את העיר ולא מוכנים להגיע אליה אלא אם מבטיחים להם שיש צוות מיוחד שיקפוץ לחלץ אותם במקרה הצורך, כתבו את הדברים הטובים ביותר.
*
אבא שלי, שי אשכנזי ז״ל, לא היה אדם שוחר קרבות. הוא אפילו תמיד טען שהוא היה חייל צ׳קמוק, אבל במלחמת ששת הימים הוא לחם בחטיבת הצנחנים שנלחמה בירושלים. הוא אפילו היה בין הראשונים שהגיעו לכותל. אני לא זוכר בדיוק בן כמה הייתי כאשר שאלתי אותו על המלחמה ההיא, אבל אני זוכר שהייתי מספיק צעיר כדי לשאול אותו בהתלהבות: איך זה היה? התשובה של אבי הייתה נלהבת פחות. הוא סיפר על זה שהוא חלק מחוליה שהפעילה בזוקה ושהיה רגע שבו החבר שהיה אתו בחוליה עלה לתצפית ונהרג במקום. יותר מזה הוא לא אמר, ואני לא שאלתי.
*
אנחנו מתייחסים לירושלים כאל אזור מובן מאליו, אבל לאף אחד אין מושג איפה מתחילה ואיפה נגמרת העיר הזאת. אני לא יודע אם זו תכונה טובה או רעה, אבל גם תושבי ירושלים לא לגמרי מכירים את כל חלקי העיר ואת החוויה של האנשים האחרים שחיים בה.
אני זוכר שבתחילת העשור הוזמנתי להקריא שיר בהפגנת משוררים וסופרים נגד חומת ההפרדה באבו-דיס. הגעתי עם חבר באיחור והחלטנו שהדבר הכי טוב זה לקחת תחבורה ציבורית לשכונה. הלכנו לתחנה המרכזית של הצד המזרחי ועלינו על מיניבוס לבן ירוק שלקח אותנו מעבר למחסום מעלה אדומים לשכונה שמעולם לא חשבתי להיכנס אליה. בשלב מסוים הגענו אל חומת ההפרדה וחיפשנו את ההפגנה. לקח לנו זמן מה להבין שאנחנו נמצאים בצד הלא נכון של החומה. ההפגנה נערכה בצד היהודי של החומה ואנחנו היינו ממול בצד הערבי. למרות שהמרחק בקו אווירי בינינו לבין המקום שאליו רצינו להגיע היה שלושים מטר, לקח לנו יותר משעה וחצי להגיע לשם. כדי להגיע לשם היינו צריכים לעשות סיבוב ענק ולעבור את המחסום.
להפגנה הגענו ברגע האחרון, אבל לפחות הבנו על מה אנחנו מפגינים. אני לא חושב שתושבי העיר היהודים מבינים עד כמה החומה שינתה את החיים של האנשים בצד השני. אני לא חושב שאני חושב על זה מספיק.
*
מראש היה לי ברור שלא ניתן לערוך אנתולוגיה על ירושלים בלי לתת את המקום הראוי לתושבים הערבים, שהם קרוב לחצי מאוכלוסיית העיר. אבל מהרגע הראשון שהתחלנו, אני והעמיתה שאחראית על הצד דובר הערבית, לעבוד, הבנו שהשילוב בין חלקי העיר לא יהיה פשוט. מכיוון שכתב העת ייצא באנגלית, אנחנו יכולים לשבץ ביחד את הכותבים בעברית ובערבית ולהראות את העיר כמקשה אחת, כעיר מאוחדת. אנחנו יכולים גם להפריד בין שתי נקודות המבט, בין שתי הערים. ברמה העקרונית אפשר לטעון לשני הצדדים. ניתן לומר שלמרות כל הבעיות בסופו של דבר בירושלים יש רכבת קלה וכולם חיים ביחד ולכן נכון להציג את העיר כמקשה אחת. אפשר לטעון ובצדק שבעיר יש הפרדה (ויש חומה, כפי שכבר אמרנו) ולכן הניסיון לטשטש את ההפרדה הוא אקט לא מוסרי שלא משקף את העיר. אך בסוף לא היה שום ויכוח והבנו שאין לנו ברירה אלא להפריד. שילוב בין שני הצדדים של העיר, כך הבהירו לנו הכותבים, עלול לתת תחושה של דו-קיום וכיום, כשמרבית הערבים והיהודים שחיים בעיר לא מרגישים דו-קיום, אין שום סיבה שהספרות תהיה זו שתיתן את האשליה הזאת.
*
בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה העברית שמתי לב לתופעה משונה. אנשים כמוני שרק עברו לירושלים מנסים בכל הכוח להפוך לירושלמים אותנטיים בזמן קצר. היו כאלו שלקחו את הסטייה המשונה הזו לכיוון של נחלאות והתהלכו בסמטאות השוק כאילו הם בן אבוד של משפחת בנאי. אצלי הסטייה התנקזה לעיר העתיקה. השקעתי לא מעט זמן בניסיון להרגיש בבית בין הרבעים, לדעת איפה יש את החומוס הכי טוב ואיפה אפשר לאכול זאכרטורט בלב הקסבה.
אני לא חושב שיש מישהו שהתרשם במיוחד מהמומחיות הזו שלי (בירושלים, כאמור, יש הרבה מומחים ואנשים הרבה יותר אותנטיים ממני). מה שכן, בשלב מסוים זה התנקם בי. יום אחד פנו אלי מ"ארטה", רשת הטלוויזיה האירופאית שמתמחה בתרבות, אמרו שיש להם תכנית שבה כל פעם סופרים מראים עיר אחרת ורצו שאשתתף בתכנית על ירושלים ביחד עם סופרת ישראלית ועם סופר פלשתיני ממזרח העיר.
כאשר דיברתי בשיחת הכנה עם הבמאי הוא שאל אותי כבדרך אגב איפה יש את החומוס הכי טוב בעיר, והסטודנט שנה א׳ שרוצה להיות ירושלמי השתלט עלי. הרציתי לו במשך שעה ארוכה על דירוגי חומוס שונים ולבסוף ציינתי את דעתי האישית המלומדת. ״מצוין״ אמר הגרמני, ״המפיקים שלי רצו שאחד הסופרים יראה לצופים איך אוכלים חומוס בירושלים״. ככה מצאתי את עצמי מוביל צוות הפקה שכלל שני צלמים, איש סאונד ובמאי (כולם גרמנים ששתו יותר מדי בערב לפני) לתוך חומוסייה בעיר העתיקה מסביר להם למה מגישים בצל ליד החומוס ומנסה לא להיראות מטופש מדי כאשר אני אוכל חומוס מול המצלמות.
*
אם יש דבר שאני מתעב בכתיבה על ירושלים זה הקיטש. למרבה הצער, כאשר עוסקים בירושלים יש הרבה מאוד קיטש. יש קיטש שמאלני ויש קיטש ימני. יש קיטש קולינרי ולעיתים אפילו אירועי ספורט שמתקיימים בירושלים גולשים אל הקיטש ,כאשר מאלצים רק מרתון אומלל מקניה לרוץ ליד חומות העיר העתיקה ליד בובות ענק של אריות שאמורים לייצג את העיר.
כאשר כתב ההיסטוריון שאול פרינלנדר על הדרך שבה תרבות המערב מייצגת את השואה, הוא השתמש במושג קיטש. הקיטש לפי גישתו, אינו מרכיב מסוים שקיים ביצירה אלא העובדה שיש הפרזה בכל המרכיבים. במובן מסוים, האפקט של הקיטש דומה להוספת סוכר למנת אוכל. אחת הסיבות שלדעתו תרבות המערב בורחת אל הקיטש כאשר הוא עוסקת בנאצים ופשעיהם, היא שעם הקיטש הרבה יותר קל להתמודד.
עם כל ההבדל, ויש הבדל עצום, אני חושב שגם בירושלים התנועה הבסיסית אל הקיטש נובעת מהדחקה. ירושלים היא עיר מורכבת שכדי להתמודד עם העובדה שהיא תמיד יותר ממה שאתה רוצה ממנה, וגם תמיד יותר ממה שתוכל להבין, רבים בורחים אל הקיטש.
*
כאשר התחלנו אני והעמיתה לאסוף חומרים בעברית ובערבית, נדהמנו לראות עד כמה גדול המגוון משני הצדדים. הסופרים והמשוררים שהיצירות שאליהם הגיעו אלינו כתבו על העבר של ירושלים, על ההווה, על העתיד. היו סיפורים שפנו אל הדת ואל הקדושה. אחרים ניסו להדגיש עד כמה העיר חילונית. היו שניסו לכתוב אוטופיה על העיר. אחרים פנו אל הדיסטופיה והקשיחו את כל מה שרע בעיניהם בעיר. היו גם שהעדיפו לברוח מהקונפליקט ולכתוב על אהבה או התבגרות.
למרות העובדה שהחוויה של היהודים והערבים שחיים בעיר היא מאוד שונה, היה אפשר למצוא דמיון ספרותי בניסיון לכתוב על משהו שהוא גם שלהם וגם גדול מהם, שהם מנסים לברוח מהעיר ובאותה הזמן לחבק אותה. הדמיון הזה היה מאוד יפה בעיני.
*
לצד הדמיון היה גם הבדל אחד בין הכותבים היהודים לערבים. כמעט אצל כל הכותבים הערבים העיר והמתח הפוליטי היו במרכז הסיפור, היצירות עסקו רבות במצב הפוליטי וכמעט ולא היו סיפורים שאין בהם יהודים. אצל רוב היהודים, לעומת זאת, המצב הפוליטי עמד ברקע ובמעט מאוד סיפורים לערבים היה תפקיד משמעותי. המגמה הזאת העציבה אותי. היא הבהירה לי שיש צד אחד שיותר קל לו לא לראות ולהתעלם.
*
אפשר להבין למה הרבה סופרים שכתבו על ירושלים מצאו את עצמם כותבים דיסטופיה, מאמצים קול נבואי שמדבר על חורבן. יש רגעים בירושלים שבהם נראה שרק אסון נורא יוכל להחזיר את העיר למוטב. הבעיה היא שירושלים נחרבה כבר מספיק פעמים, ושכבר היו מספיק תקופות של פיגועים שבהן הייתה תחושה שאתה חי בתוך סיוט, ככה שגם התגשמות נבואות התוכחה היא חלק מקצב החיים של העיר. יש בזה משהו מייאש ומשהו מנחם בו זמנית.
*
כאשר אני כותב את השורות האלו, העבודה על הגיליון המיוחד של כתב העת נמצא במשבר מסוים. מבלי להיכנס לכל הפרטים, אספר שיש מחלוקת בינינו העורכים לבין העורכים האחראים בחו״ל בנוגע להפרדה שבין חלקי העיר. אבל למרות המחלוקות ולמרות העובדה שקשה מאוד לתאר את המציאות בירושלים וקשה למצוא בה מכנה משותף, אני אופטימי. העבודה על הגיליון והניסיון להבין איך אנשים אחרים מסתכלים על ירושלים ועל המציאות כאן לימדה אותי שלפעמים הדבר הנכון זה ללכת אחורה, לדעת שאני לא יודע הכול ולא מבין הכול ושזה בסדר.
יפתח אשכנזי // צילום: אורן בן חקון
יפתח אשכנזי הוא סופר, זוכה פרס היצירה על שם לוי אשכול לשנת 2017. "גיא בן הינום", ספרו החמישי, ראה אור לאחרונה בהוצאת "כנרת זמורה ביתן".
2010-2019 | מסכמים עשור בתרבות:
• מהפכה: העשור המטורף של עומר אדם
• זה אני: העשור המשוגע של אייל גולן
• הרצללל: הסרטונים שעשו את העשור
• 10 המגמות ששינו את השואו ביז
• טלוויזיה: 25 הדמויות הגדולות של העשור
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו