א.
הוא ספר על אצבעותיו את השנים בעשורים, כדי להיות בטוח שלא טעה בחישוביו. כן, כשיהיה בן ארבעים תהיה שנת אלפיים, ופעם, כשיהיה גדול, בן שישים, תהיה שנת 2020. הוא לא ידע אז איך ייראו חייו. הוא היה ילד בכיתה ד', רגע אחרי המעבר מן הדירה בשיכון לזוגות צעירים, ברחוב התומר בנווה מגן, לבית המשפחה, בית עולים שהורחב, בשיכון פֶּקֶר במערב המושבה רמת השרון, והשאיר מאחוריו זיכרונות רבים. את יוסי, שיחד אתו חפר בערמת הזיפזיף שמול בית הכנסת, מן הבניינים שנבנו לצדו, משתוקק להגיע אל אצבעותיו, בחֶביון החם והלח של החול הזהוב; את שלמה צמח, בן החלבן מן הבלוק השני, שחיפש כול דרך כדי להציק לו ולהתאנות לו; את דוּדוּ רולניצקי, בנם הגמיש, השרירי ושחום העור של סוניה ושמואל מן הדלת ממול, שלימד אותו לרכוב על אופניים והוא זכה לחבק את מותניו מאחור; את דָנִיקוּ יפת הפנים וחלקת השיער, שלימדה אותו לקרוא בחוברת 'דנה קמה, דנה נמה,' בחופש הגדול בין גן החובה לכיתה א', ואת ג'קי, אחיה, שהיה מסעיר את ליבו בלהטוטי גלגילונים על הדשא בחצר, כי חולצתו נפרדה מגופו, הופשלה וגילתה לעיניו הצעירות, הכמהות בכמיהה שאין לה שם, את גחונו החלק, המתוק; את האחיות של דודו, עדנה וורדה, ואת אמן, דודה סוניה, שהייתה ספּרית, בסלון ביתה עמדו עמודי ייבוש לתסרוקת אבו-עגֵילה של נשות השיכון, ואת עוגות השוקולד שלה כה אהב, עד שהוא ואחיו כינוה 'דודה סוניה עוגגה'; את משחקי הקונדס בבית הכנסת, התגנבות הילדים במהלך התפילה פנימה, וקשירת הציציות של המתפללים לספסלי העץ שישבו עליהם, כך שהטליתות תנשורנה מעל כתפיהם כשיקומו לתפילת העמידה; את כינויי הגנאי שהדביקו לו ילדי השיכון; ואת החייט שעמד ואונן בחלון חדרו, המשקיף על שערי בית הספר.
השנה הייתה 1970. שלוש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. במהלכה הגברים גויסו, הילדים והאימהות מילאו בה שקים בחול, ערמו אותם מסביב לבלוני הגז בחצרות והתחבאו במקלטים שנחפרו מתחת לבתים החדשים, שבנייתם עוד לא הושלמה אז. יו"ר ועד השיכון, ויקטור, עבר בפנסו בלילות, דפק על דלתות הדירות וצעק 'האפלה! האפלה!', השכנות שהבינו ערבית הניפו דגל לבן למשמע דיווחי הכזב ברדיו המצרי, ושִׁישׁא, וקבוצת הנערים העזובים שהנהיג, חדלו לזרוק חצץ ולירוק על ראשי השכנים מגגות הבניינים החדשים, וגם הם ירדו למקלט עד שוך הקרבות.
אחרי המלחמה נסעו בטיול מיוחד של מועצת פועלי הרצליה לשטחים הכבושים. אמו הזהירה אותו לבל יאכל או ישתה דבר בשטחים או בעיר העתיקה, מפני שאין לדעת אם הערבים לא ירעילו את דברי המזון והמשקה שיציעו להם לממכר. הם נסעו לקבר רחל, שאמו השתטחה עליו בהתרגשות, ולחברון, לקברי האבות, והגיעו גם לעיר העתיקה ולכותל, והטמינו בו פתקים. הוא זכר מכול זה רק זוהמה, ריח מתוק ודחוס של חשיש בסמטאות, ואת ברק עיניהם של הערבים, שהביטו בהם בעיניים יוקדות וחייכו אליהם בשיניהם המצהיבות מקפה ועישון. הוא פחד מפניהם כמו משֵׁדים.
כשעברו מנווה מגן למערב המושבה, הצרכנייה ברחוב הבנים כבר הייתה סגורה, אבל השלט שלה עוד עמד בחזית המבנה ששכנה בו. היציאה לרחוב הראשי, רחוב סוקולוב, נקראה 'יציאה למושבה,' קולנוע 'כוכב' עוד היה קרוי קולנוע 'גיל,' ואולמו היה בנוי מאבן רק עד מחציתו. שאריתו הייתה עשויה מעץ, ולכן ניתן היה להציץ מבעד לחרכים ולצפות בסרטים מבלי לשלם על כרטיס. במועצת פועלי רמת השרון, הצמודה לבית הקולנוע, שכיום שוכן בה בית קפה, היה משכפל את עלון קן הנוער העובד והלומד בשעוונית על גבי מכונת שכפול ידנית, וטלוויזיה עוד לא הייתה בבתים, גם לא מכשיר טלפון, לבד מטלפונים ציבוריים בתאים פזורים ברחוב סוקולוב ובשדרה הראשית.
המכונית היחידה שיוצרה אז בישראל הייתה הסוסיתא, קופסה מתניידת מפיברגלס, שנמעכה בקלות בתאונות, את החלב והלבֶּן חילק החלבן לבתים בצנצנות ובקבוקי זכוכית שהיה פורק מן העגלה שסחבה אתונו. על בואו היה מודיע בצלצול פעמון יד ואת המעות בתמורה למוצרי החלב שהשאיר היו הנשים משלשלות בתוך בקבוקי החלב שהותירו לו בפתחי הבתים. בקיוסק, במרכז נווה מגן, מכר מנחם לילדי בית הספר את הממתק הכי מבוקש באותן שנים, סוכריות מחליפות צבעים, ובחנות הדגים לידו מכר בעל הבית קרפיונים חיים לנשים, שהיו מפקידות אותם באמבטיה עד שהיה זמן בידן לחבוט בהם במערוך על השיש במטבח, להמיתם, לפרוס אותם לפרוסות ולבשל מהם גפילטע פיש.
בקומה הראשונה גברת ל' רצה עם סכין שלופה אל בית הכנסת, לדקור את הפרוכת של ארון הקודש, כי פחדיה הראו לה שהנאצים מתחבאים מאחוריה, עד שבאו שני אחים בבגדים לבנים, כפו אותה בכתונת שקשרו מסביב לגופה וגררו אותה למכונית, גברת חיימוביץ' הסתובבה עם המצאה מיוחדת, מכשיר שמיעה באוזנה, שהיה מחובר לקשת שמתחה את שיער השיבה שלה לאחור, ואנשים מתו אז צעירים. הוא לא העלה בדעתו, ולא היה יכול לראות, שיחיה מעבר לשנת 2020.
אבל הוא התבגר, התחיל לעשן, היה לנער, למדריך בתנועה ולמרכז קן, לחייל, שליש מחנה בחטיבה 188 ברמת הגולן, לסטודנט לספרות ולגבר צעיר. הוא אהב נשים ואהב גברים, עד שהבין מיהו ומהו, זכה לאהוב אהבה גדולה ואז לאבְּדה. הוא עבד כסגן עורך הספרות בעיתון 'על המשמר,' כשעוד היה מודפס בדפוס עופרת, וישב בחדר אחד עם עורכו, א.ב.יפה, ועם העיתונאי והבלשן יעקב רבי, שלימדו אותו את כול מה שידע על עריכה ועל השפה העברית. את הקופי-פֵּייסט, העתק-הדבק, למד מעורכו לעשות עם מספרי עורך וסלוטייפ, ומילות המאמרים שערך היו נושרות ממכבש הדפוס אל קדירת מים רותחת, והסדָר היה שׁולֶה אותן במלקחיים מן המים הרותחים ומסדר אותן עם פינצטה גדולה בתוך תבנית. בתוך המאמר היה משבץ תמונה בתעתיק כגלופה, אחרי כן מרח עליה דיו, הניח עליה גיליון נייר, ונתן לו את הדף לספרות להגהה.
ב.
השנים חלפו. העיתון היה כלי התקשורת הראשון שעבר מדפוס עופרת לדפוס מחשב. המחשב האישי החליף את מכונת הכתיבה, המדיח החליף את שטיפת הכלים ביד ומכונת הכביסה – את הכביסה בגיגית ושפשוף הבגדים על לוח מתכת גלי. אחרי תקופת המתנה בת שנים הותקנו בבתים טלפונים וניתנו בהן טלוויזיות, בתחילה בשחור-לבן ואז גם צבעוניות.
המחשב הפך מכלי כתיבה לתחנת תקשורת, ומתחנת תקשורת למעון אהבים. את הצ'טים הראשונים שלו עם בחורים עשה על פי רשימת בי.בי.אסים, שהיה מחייג אליהם מן הבית, כדי לשוחח עם מישהו כמוהו, בקצה אחר של הארץ, ואחרי כן בתוכנת mirc. כשהומצאה רשת האינטרנט, ואחריה האי-מייל ואז גם הרשתות החברתיות, כבר ראה כי חייו השתנו כליל.
חבריו מתו מאיידס עד שפסקו למות ממנו. ההוספיס נסגר, הקונדום נשאר, אבל המתים לא חזרו. אהובים ובני זוג באו והלכו, עיתוני התנועות האידיאולוגיות נסגרו, ואחריהם גם עיתונים אחרים, במקום עיתונאי הפך לדובר התיאטרון הקאמרי ולאיש יחסי ציבור, ואז לסופר, האהבה הופרטה לצריכה הדדית דרך האינטרנט, חומת ברלין נפלה, ברית המועצות התפרקה, בתי התאומים קרסו ורבין נרצח.
כול הדברים האלה, שנראו בל-יאמנו בזמנם, קרו.
אבל אז קרה עוד דבר. הקללה הכי איומה לגברים כמוהו, הידיעה שלעולם לא יהיה לאב, לא ישאיר אחריו נצר ויהיה כעץ כרות, הוסרה מעליו. המדע המציא את הפונדקאות.
בשנת 2020 מצא את עצמו לפתע בן שישים, עם שני בנים תאומים ובלי שום תמונת עתיד. ואז היה צריך לכותבה לעצמו, למענו ובעיקר למען הילדים –
בשנת 2020 הילדים שלי יהיו בני שמונה. הם יעלו לכיתה ג', ייטיבו את הקריאה והכתיבה שלהם, ילמדו לכתוב בכתב עגול, יהפכו כבר לשחקני כדורגל קטנים ויתקדמו גם בנגינתם בכינור ובפסנתר. אולי אפילו ישתתפו ברסיטל סוף השנה בקונסרבטוריון של כרמיאל. אני אהיה עסוק בהגהות על ספרי הבא, "הנזיר היהודי," ובכתיבת שני הספרים שאחריו – ספר עיון ורומן נוסף.
בשנת 2020 יהיו עוד בחירות. תוקם ממשלה, המלחמה תתקרב, הכלכלה תתמוטט. אני אהיה כבר אדם אחר. מבוגר, בן שישים, שכול רצונו הוא בשקט. אשתדל לעבוד מן הבית, אחיה את חיי בשקט גמור, ואמלא אותו בכתיבה, בקריאה ובהוראת כתיבה, בעריכת כתבי יד ובמתן חוות דעת על כתבי יד. לא אדאג עוד לגבי פרנסה, מפני שהיא תגיע ביציבות, בביטחון ובשפע, בלי תלות מוסדית.
שנת 2020 תהיה בעבורי זמן של שקט, של התכנסות פנימית והתמקדות. זמן של אהבה שקטה ומספקת, זמן ביתיוּת מבורכת, בביתנו הנטוע על פסגת הר תובל, בגליל. אהיה ממוקד בה ביצירתי, בחיי, בילדיי, באהובִי ובשמחת עצמי על עצמי. אין שמחה גדולה מזו, מלבד שמחתי בבניי.
והלוואי ויעמוד בי כוחי להביא להם גם אחיות או אחים.
ג.
על פי האסטרולוגיה מפי אחרות, קלפי הטארוט שלי והתקשור, שנת 2020 תהיה שנה קשה. מדינות תתפרקנה, בנקים ייסגרו וייעלמו, עמים יתפצלו, הדמוקרטיות תשנינה פניהן. כול זה ילווה במשבר אקלימי קשה, בשפל כלכלי ובמלחמות.
בשנת 2020 אהיה בן שישים. כאשר הייתי ילד, בשנות השישים של המאה הקודמת, תמיד נשאתי עיניי קדימה אל השנה הזאת, 2020, שבה אהיה בן שישים, כקצה חיי. לא יכולתי להרחיק ראות מעבר לה, אם משום שרוב בני האדם מסביבי כבר מתו בגיל הזה, אם מפני קוצר ראייתי כילד.
לא ידעתי אז, שתוחלת החיים תעלה, שאהיה לאב, ושרעבוני לחיים ינסה להסיג כעת את קצה החיים, כפי שדמיינתי אותו לעצמי בילדותי, הרחק מן הזמן הזה.
אבל האמת היא, שאני מתקשה לראות את הזמן הבא. עיניי, שראו את הבל-ייאמן, כמו נפילת חומות ברלין, התפוררות ברית המועצות, קריסת בתי התאומים ורצח יצחק רבין, מתקשות להראות לי קדימה את מה שצפוי לנו כאן. הן מכוסות בערפל, וערפל זה מכוון הוא, מפני שמבעד קרעיו ניבטים אלי הרבה אסונות. מלחמת דמים עם איראן, רעידת אדמה מלווה בצונמי, שיטביע במים חלקים נרחבים מתל אביב ומערי החוף, דברים איומים וקשים. אני רק מקווה ומפלל, שבניי יישארו כאן אחריי ויתמידו בצמיחתם, ביופיים ובנתינתם לעולם ואיש לרעהו, ויידעו להיטיב עם חייהם ולתת לכדור הלכת הזה יותר מכפי שנתנו לו אנו, ויזכו להעמיד אחריהם צאצאים.
אילן שיינפלד // צילום: מולי נעים
אילן שיינפלד הוא סופר ומשורר, עורך ומורה לכתיבה, מחבר רבי-המכר "מעשה בטבעת", "כשהמתים חזרו" ו"אשת הפיראט היהודי". אב גאה יחיד לתאומים, מתגורר עם בניו מיכאל ודניאל בישוב הקהילתי תובל, בגליל המערבי. ספרו החדש, "הנזיר היהודי", יראה אור השנה בהוצאת "כנרת זמורה". מלבדו הוא מתכנן לסיים ולפרסם השנה גם קובץ שירה, קובץ סיפורים קצרים מפרי עטו וספר ילדים חדש, בעברית ובאנגלית.
2010-2019 | מסכמים עשור בתרבות:
• מהפכה: העשור המטורף של עומר אדם
• זה אני: העשור המשוגע של אייל גולן
• הרצללל: הסרטונים שעשו את העשור
• 10 המגמות ששינו את השואו ביז
• טלוויזיה: 25 הדמויות הגדולות של העשור
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו