הדרך למעלה מחכה | אורי אוזן
הכדורגל הישראלי עבר עשור מעניין מחד גיסא, ולא פשוט מאידך גיסא. זה היה עשור שבו השליטה עברה מהכרמל ומעיר הבירה לת"א ולב"ש, עשור שבו רמת הכדורגל ירדה, במקרה הרע, או דרכה במקום, במקרה הטוב, כששאר העולם דהר קדימה.
בעשור שהסתיים ראינו מתקנים חדשים ומפוארים שמשמשים למשחקים ושהגדילו משמעותית את כמות הקהל במגרשים, אבל רמת המתקנים שמשמשים את דור ההמשך לא השתפרה מספיק. זה בעיקר היה עשור שבו התוצאות של נבחרת ישראל, חלון הראווה שלנו, הידרדרו מטורניר לטורניר.
העונה הראשונה של העשור החדש לא מבטיחה רבות מבחינת הכדורגל הישראלי. אמנם הנבחרת רחוקה שני משחקים בלבד מהיורו, אבל קשה לראות אותה מתגברת על שתי נבחרות שעדיפות עליה משמעותית. עתיד הנבחרת לא מזהיר, בעיקר בגלל מצב הליגה והירידה בכמות ובאיכות הליגיונרים.
באופן אבסורדי, אף שרמת הליגה לא עולה, לא מספיק
שצעירים מקבלים את הבמה בליגת העל בגיל מוקדם, דבר שיכול לאפשר להם לצאת מוקדם יותר לליגות בכירות וכך לשפר את רמת הנבחרת. הסיבות רבות - הלחץ האטומי שבו מצויים המאמנים, חוסר היציבות במערכות שמנהלות את הקבוצות, שלא מאפשרות תכנון ארוך טווח, חוסר רצון או היעדר מחשבה מצד פרנסי הענף שיעזרו לשלב שחקנים מוכשרים כמה שיותר מוקדם במטרה להוציא אותם מפה כמה שיותר.
גם רמת הזרים ירדה מעונה לעונה, והניסיונות לדוג זרים זולים ולקוות לניסים דוגמת טוני וואקמה לא יכולים לעבוד לאורך זמן. מי שבונה על ניסים לא מאמין בתהליכים, וסופו להיכשל.
זהבי ובניון. היה כאן שמח // צילום: עמי שומן
מצד שני, עדיין מדובר בענף הפופולרי והאהוב ביותר, ולמרות שיתוף הפעולה הבעייתי של המדינה (בעיקר מבחינת הקמת מתקני אימונים ושיתוף פעולה עם הצבא) וכמה דינוזאורים שיושבים בצומת מקבלי ההחלטות של הכדורגל, ורואים רק את האינטרס האישי הצר שלהם או של שולחיהם, יש תקווה לשינוי.
יו"ר ההתאחדות החדש, יחד עם אנשים טובים במינהלת, מבינים את המצב ומנסים למצוא פתרונות לבעיות שידועות לכל. כבר בעונה הבאה יהיו שינויים במחלקות הנוער שישפרו את הכשרת הילדים במעבר מגילאי הילדים לנערים, קורסי המאמנים שודרגו משמעותית, קיים רצון לאפשר הקמת קבוצות־בנות שיקלו משמעותית את המעבר של הילדים מהנוער לבוגרים, יש מחשבה ואוזן כרויה גם מצד הצבא למצוא פתרון שימנע מהשחקנים לצאת מהמסגרת בגיל קריטי, וכך למנוע עוד עיכוב בהתפתחות השחקן המקומי.
תקוותנו היא שמהעשור הרע שעברנו, אפשר רק להתרומם. אני מקווה שהאנשים הרבים שרוצים בטובת הכדורגל יגברו על אלה שבאים לקחת עליו טרמפ, והם אלה שייתנו את הטון בעשור הקרוב ויביאו אותנו לעתיד טוב יותר.
תציירו תמונה אופטימית | ליאב נחמני
כמעט עשור השיח סביב הכדורגל הישראלי נע לו בחושך, עד שלקראת סופו צצו כמה מילים שהאירו אותו בקצה המנהרה. את "פח האשפה" החליפו "מסירות המפתח" ואמירות חסרות משמעות הפכו לנתונים סטטיסטיים. זה רק חלק משיפור התדמית של המשחק הכי פופולרי בארץ.
זה היה עשור שהחל באצטדיון האורווה בפתח תקווה, בקופסא של נתניה וסבא מקריית אליעזר, עליו השלום, והסתיים במתקנים טובים, חלקם כמו סמי עופר, שנראה כמו יבוא אישי מגרמניה.
הכי קל לבוא ולצבוע הכל בשחור, כי גם אם תצאו מהמסגרת הכל ייראה אותו הדבר, אבל לשים את הצבעים היפים במרכז ולצייר תמונה אופטימית זו הגישה שתעזור לקדם את המוצר למקומות טובים יותר.
מועדונים כמו מכבי נתניה, מכבי פ"ת ובני יהודה מחזיקים באנליסטים, במערכי סקאוטינג ובתפקידים נוספים, שבתחילת העשור נשמעו כאילו נלקחו מתוכנת הפוטבול מנג'ר.
התחלנו את 2010 בגירעון ענק בהתאחדות לכדורגל ובהתערבות ממשלתית כדי לשים סוף לקומבינות, אך את 2020 נפתח עם אורן חסון כיו"ר ההתאחדות ועם מכתב של ראשי המועדונים לביטול עונשי הרדיוס, שצריכים לחלוף מן העולם.
בית"ר ירושלים היתה לפני עשר שנים בראש טבלת הגזענות, וכיום עלי מוחמד עולה על הדשא בטדי בלי להציג את הלאום בכניסה לאצטדיון.
עלי מוחמד בבית"ר ירושלים. חלק מהשינוי האופטימי // צילום: אלן שיבר
נבחרת ישראל היתה במקום הרביעי במוקדמות מונדיאל 2010 וכיום היא חמישית במוקדמות אליפות אירופה 2020, אבל השיטה וליגת האומות הביאו אותה לפלייאוף מרחק 180 דקות של תקווה.
אז נכון, יש עוד הרבה מקום לשיפור, אבל נעשים דברים תוך כדי תנועה וכדאי מאוד לשים לב גם אליהם.
ומילה לאוהדי הכדורגל בארץ. שום החתמה של ברצלונה או ריאל מדריד לא תרגש אוהד של מכבי חיפה או מכבי ת"א כמו המשחק ביניהן ביום שני הקרוב באצטדיון בחיפה.
אוהד של בית"ר ירושלים רוצה ניצחון על הפועל ת"א (ולהפך) לפני כל דבר אחר, גם אם יש לחלקם חלום שליברפול תזכה באליפות אנגליה.
בסוף, כל טיול בר מצווה בקאמפ נואו מסתיים ביציע של ליגת העל. לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו יפרשו בעשור שיבוא עלינו לטובה, ואנחנו נישאר עם דור פרץ, נטע לביא, גדי קינדה, שי אייזן, עדן שמיר, לירן סרדל, עמית זנטי, ומחילה מכל היתר שעוד יפרחו כאן.
שנהיה לחגיגות שערים ולא ל־0:0. כן יהי רצון ונאמר אמן.
הלב, גרסת הכדורגל הישראלי | שי ארצי
איזה עשור משוגע עבר על הכדורגל הישראלי. בואו נרענן קצת את זיכרונכם: הפועל ומכבי ת"א שיחקו בשלב הבתים של ליגת האלופות; בני יהודה, הפועל ב"ש, קריית שמונה והפועל חיפה זכו בתארים היסטוריים; אוהד פרץ לדשא במשחק דרבי והיכה את ערן זהבי; הפועל ת"א עברה הליך פירוק וירדה ליגה בפעם השנייה בתולדותיה; יוסי בניון זכה עם צ'לסי בליגה האירופית; טורניר היורו לנבחרות צעירות נערך בארץ; המהפך שעשה ג'ורדי קרויף במכבי ת"א; מותו הטרגי בתאונת דרכים של אבי כהן ז"ל; לאו מסי ביקר פה, שיחק וכבש בבלומפילד; אצטדיונים חדשים נהדרים הוקמו כאן; הנבחרת העפילה לפלייאוף היורו בזכות ליגת האומות; הוקמה מינהלת הליגות; יו"ר ההתאחדות ולא מעט בעלי קבוצות התחלפו; מונאס דבור הפך לשחקן הישראלי הכי יקר בהיסטוריה, ולצערנו היו גם כמה אירועי אלימות קשים, מכוערים ומיותרים.
נכון, כמו שאורי אוזן כתב ממש לידי, הרמה המקצועית בליגה ירדה, אין לנו כמעט לגיונרים שבאמת פעילים בליגות הבכירות באירופה, אבל השורה התחתונה היא שבעשר השנים האחרונות, וכנראה שגם בעשור הבא, לא היה וכנראה לא יהיה פה שקט. לטוב ולרע.
החוויות שעיתונאי צובר במשך עשור, בטח בביצה שלנו, הן כנראה מתכון נהדר לספר.
אחד הסיפורים האנושיים שאותי ריגשו באופן אישי, יותר מכל שער מרהיב שראיתי במגרשים, התרחש לפני הפירוק של הפועל ת"א. עובדי המועדון לא קיבלו באותה תקופה שכר במשך כחודשיים. הם, בניגוד לשחקנים שקיבלו שכר באופן חלקי, ועדיין יכולים להסתדר כלכלית גם אם לא קיבלו משכורת או שתיים בזמן, לא יכלו לגמור את החודש.
חלק מהעובדים לקחו הלוואות, חלקם הצליחו להסתדר, אבל המצב הכלכלי של אחד מאנשי המשק, אדם מבוגר ואוהד מסור, הפך רע מאוד. ואז הגיע הטוויסט: שחקני הפועל החליטו על דעת עצמם לערוך עבורו מגבית בקבוצת הווטסאפ הפנימית שלהם, סידרו לו סכום מכובד שסייע לו להמשיך את חייו כרגיל, ומעל הכל הוכיחו שגם לשחקני כדורגל, על כל הסטיגמות שלהם, יש לב רחב.
שחקני הפועל ת"א. ריגשו גם מחוץ לדשא // צילום: ליאור מזרחי
ומה הלאה?
לקראת העשור הקרוב, הייתי רוצה לבקש שני דברים מקברניטי הכדורגל בארץ.
עשו כל שביכולתכם לקיים רפורמה אמיתית בענף, שתתחיל מהילדים (למה שלוש או ארבע קבוצות צריכות לשחק בשנת 2020 יחד על חצי מגרש?), במאמנים ובמתקנים טובים, אחרת גם בעשור הבא נדבר על הכישלונות שלנו באירופה ועל למה הנבחרת לא מצליחה. זה לא יהיה קל, צריך לגייס את הממשלה ולהשיג תקציבים, אבל הילדים של היום הם העתיד של העשור הבא.
הבקשה השנייה היא פנטזיה גדולה יותר: בטלו את הנקודה שמקבלות קבוצות אחרי תיקו מאופס. אי אפשר כבר עם כמות המשחקים המוגזמת בליגה שלנו שמסתיימים בלי שערים. אולי ככה המאמנים יפסיקו לשחק בצורה פחדנית ויעלו במטרה להראות לכולנו כדורגל אטרקטיבי ולהעניק שואו לקהל, שבסופו של דבר משלם כדי לראות גולים ולחגוג אותם.
היורו והמונדיאל מציגים: המסורת והקידמה לפני הכל | דור הופמן
"איזה מזל שסקוטלנד העיפה אותנו בחצי גמר הפלייאוף", ימלמלו לעצמם ראשי ההתאחדות לכדורגל כשיביטו בהשתאות על המתרחש ביורו 2020. כי מהר מאוד תתברר הסיבה שהטורניר הזה נפרש על פני כל היבשת, לעיני כל. כמו זמר מוצלח בסיבוב הופעות, הטורניר הזה יגיע לכל מקום כדי להציג את הקפיצה האדירה שעשה הכדורגל האירופי בעשור שחלף.
זה היה עשור שבו הכדורגל האירופי ברח לעולם. עשור שבו שלוש אירופיות שונות זכו בגביע העולמי: ספרד ב־2010, גרמניה ב־2014 וצרפת ב־2018. את הפערים האלה הבליט המונדיאל ברוסיה, שם שש נציגות מהיבשת הגיעו לרבע הגמר וארבע מהן הרכיבו את תמונת החצי. בעזרת טכנולוגיה, שיטות אימון מתמקדמות, כסף, אקדמיות, תוכניות ארוכות טווח, סבלנות, וגם תודות לגלי ההגירה, הנבחרות האירופיות משתדרגות כל הזמן. מהקטנות לגדולות.
לכן, סביר מאוד להניח שיורו 2020 יהיה טורניר לפנתיאון. טורניר שבו אלופת אירופה פורטוגל שובצה לבית אחד עם אלופת העולם צרפת, וזו שלפניה גרמניה, טורניר שאליו חוזרות הולנד ואיטליה משודרגות, טורניר שכולל את ספרד פוסט טלנובלת מאמנים, את פינלנד בהופעת בכורה, את טורקיה והקהל האדיר שלה ואת בלגיה ואנגליה, שתי נבחרות שחולמות להמיר את הדרך הארוכה שעשו בשנים האחרונות עם תואר יבשתי ראשון.
יורו 2020 תופס את הכדורגל האירופי בפיק שלו, כשהוא זה שמכתיב את חוקי המשחק בכדורגל העולמי, כשהוא הסמן העליון. במצב כזה, עם כל הצער שבדבר, אנחנו יכולים רק להתגנב לשם - וכנראה שלא נצליח. הלוואי שכן. אבל לא.
ומה הלאה?
זה לא היה קל, היו הרבה מהמורות בדרך, אבל גביע העולם 2022 בקטאר עשה את זה! הוא שרד את העשור, את ההאשמות על שחיתות, על פגיעה בזכויות אדם ובקהילת הלהט"בים; שרד את הניסיון להרחיב אותו ל־48 משתתפות, את הטענות שחם מדי לקיים אותו, את הביקורות על כך שהוא נערך במדינה הקטנה ביותר אי פעם לארח מונדיאל, מדינה ללא תרבות כדורגל, היסטוריה ומשאבים, הוא אפילו שרד את הניסיון להזיז אותו ליעד אחר. ועכשיו מתחילה הספירה לאחור. במקום שנתיים וחצי, לקיץ 2022, סופרים שנתיים ו־11 חודשים לחורף של אותה שנה.
בעזרת כוחה האדיר - הכלכלי והפוליטי - קטאר הצליחה לעקם את החוקים, את לוחות הזמנים, את ההיגיון הבריא, ובכל זאת שרדה כדי לארגן. אצטדיונים חדשים שטרם הושלמה בנייתם, רכבות, מלונות, כבישים, נבחרת - הכל היא בונה מאפס לקראת מה שיהיה המונדיאל המיוחד ביותר אי פעם.
והמונדיאל הזה, כמו הטורניר ב־2018 של רוסיה ושל פוטין, צפוי לחזק את התחושה שגביע העולם בכדורגל חזק מהכל.
הרי אין ספק שהוא יהיה נפלא, מרהיב, אדיר - בכל זאת, כנראה המונדיאל האחרון של מסי ורונאלדו - כזה שאחריו אף אחד כבר לא יהיה מופתע אם בעשור הבא,
נניח ב־2034, יתקיים מונדיאל במאדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
