הנה, זה מגיע | בועז ביסמוט
כולם משוכנעים שאליפות אנגליה הוכרעה. כולם - חוץ ממני. מנטליות של ווינר, שהיתה מנת חלקו של כל אוהד ליברפול מגיל תשעה חודשים ועד 99, הפכה ללוזריות מקועקעת בנשמה. איפה הימים ההם, שבהם ידעתי בוודאות שפידל קסטרו יזכה בבחירות בקובה וליברפול באליפות אנגליה? אותם ימים היו ונעלמו. האליפות ה־18 היתה גם האחרונה.
מאז היינו קרובים. הפיש אנד צ'יפס כבר היו על הצלחת. גם כוס הבירה. אלא שבא חתול בצבע שחור כהה ואכל לנו את המנה מתחת לאף. לפני שנה זה היה עניין של נקודה.
כבר הובלנו מול מנצ'סטר סיטי בהפרש מבטיח, עד התיקו הביתי המגעיל מול לסטר. קודם לכן הסיוט הנוראי, לדורי־דורות, מול צ'לסי, כשמישהו ממש רע (בטח אוהד יונייטד) זרק מהשמיים קליפת בננה על הדשא בדיוק מתחת לרגל של סטיבן ג'רארד. גם כמה עונות קודם לכן הסתפקנו שוב באליפות חג המולד, כאילו היינו חסידי סנטה קלאוס, לא בגלל הדת אלא רק בגלל הצבע.
השנה אומרים לי שהפער הוא כזה שהעסק גמור. לא קונה את זה. הלוזר שהפכתי להיות לא מרשה לי אפילו להיות אופטימי. אני מתייחס לשפילד יונייטד בחמישי כאילו נשחק נגד ברצלונה.
השנה זה אמור להיות בסדר רק בגלל אדם אחד: האיש ששינה את המועדון, יורגן קלופ, השגריר הטוב ביותר של גרמניה בכל הזמנים. הוא בנה הרכב מפחיד, שמול לסטר בחוץ הזכירה לי את הולנד של 1974. רגע, אז זה נגמר בדמעות... אמרתי לכם, לוזר... ומה הלאה?
עד עתה זכתה ליברפול בשלושה תארים, וזה מאוד מבטיח. קלופ בנה מכונה שבאה לנצח בסדרות, והגביע עם האוזניים הארוכות, שהושג בשנה שעברה, בא לעשות את השינוי. נכון שהמועדון כבר זכה באליפות אירופה גם ב־2005, אבל אז לא היה לה את קלופ ואת שיטת המשחק והעבודה המדהימה שלו.
יורגן קלופ מרשה לעצמו לחגוג. עשה את השינוי הגדול // צילום: אי-פי
יש להניח שחלק מהשחקנים, בעיקר מאנה ופירמינו, יקבלו הצעות מאימפריות גדולות אחרות, אבל ליברפול העונה פשוט מחשמלת, ועם קהל מדהים שכזה ואנפילד עצום ומרגש, יש להניח שהם יעדיפו להישאר בבית. לשחקנים של ליברפול יש עוד הרבה מה לתת.
בדרך כלל ליברפול היא קבוצה של עשור. עשור שנות ה־70, ה־80 וה־90. על הנייר, יש לה פוטנציאל אדיר שהעשור הבא יהיה העשור שלה.
תנו לה אליפות השנה, וזה לדעתי יהיה פתח לעוד. אפשר לנצח הכל חוץ ממסורת. ליברפול היא עיר של כדורגל, של קהל מכל העולם שמלא תשוקה אליה, והיום היא גם העיר של קלופ, אבל לפני הכל היא בעיקר מסורת.
השאלה הגדולה היא: מה סדרי העדיפות של ליברפול - אליפות אנגליה או אליפות אירופה? גם וגם. כאוהדים מסורים, נמשיך להרשות לה לוותר על גביע הליגה.
בין אבו דאבי לטוקיו | פיטר פלצ'יק
העשור שהסתיים היה מיוחד עבורי. זה היה עשור של בנייה, שבו רשמתי הרבה הצלחות שאני גאה בהן: מדליות בתחרויות חשובות, מדליית ארד באליפות אירופה, ומדליה בגרנד סלאם בפריז, שנחשבת לאחת היוקרתיות בענף הג'ודו.
אם תבקשו ממני לבחור את רגע העשור המרגש ביותר, זה ודאי יהיה הזכייה במדליית הזהב בגרנד סלאם אבו דאבי, שהקנתה לי את הזכות להניף לראשונה את דגל ישראל לצלילי ההמנון הלאומי על אדמת מדינה ערבית.
אני לא שוכח שהיו גם פציעות, תהליכי שיקום וגם הפסדים צורבים. אבל אלה ממש לא כישלונות, אלה הפסדים שמהם אני צומח ובונה את עצמי מחדש. זה חלק מהדרך, אי אפשר בלי זה. לומדים, מפיקים לקחים, קמים על הרגליים - וממשיכים קדימה.
שנת 2020 בג'ודו תיפתח עם התחרות הראשונה בסבב העולמי כאן, אצלנו, בת"א, במה שעתיד להיות הגרנד פרי הגדול ביותר בהיסטוריה מבחינת מספר המתחרים.
כולם רוצים להיות כאן. זו תהיה הזדמנות מדהימה להתחרות שוב מול הקהל באווירה הייחודית שלנו. אני אתחרה בשבת, ביום האחרון של הטורניר, וכמובן מכוון להצלחה גדולה.
אני נכנס לעשור שבפתח ביראת קודש לקראת המשחקים האולימפיים בקיץ הבא.
פלצ'יק. "תעזו לנסות, תנו תמיד את הטוב ביותר שלכם" // צילום: אי-אף-פי
הגרנד פרי בת"א יהיה תחילת הישורת לקראת טוקיו - המטרה שעבורה התעוררתי בכל בוקר בשנים האחרונות. זו השאיפה החשובה והגדולה ביותר לכל ספורטאי וספורטאית שנמצאים בסגל האולימפי.
התקופה הקרובה תסתמן עבורי בהתכנסות פנימית, משמעת אישית קשה, אימונים, תחרויות, הרבה עבודה מנטלית וכל מה שביניהם. הכל למען מטרה אחת - להגיע מוכן, ככל שניתן, לדבר האמיתי. אני מתכוון לעשות את הטוב ביותר כדי להגיע לטוקיו בשיאי ולהביא את הכבוד הגדול ביותר שאפשר למדינת ישראל.
לקראת כל המשימות האלה אני מבקש להודות לכם, קוראי וקוראות "ישראל היום". אני יודע שאתם מאחורי, וחשוב שתדעו שאתם הדלק שהמניע אותי להילחם. תשומת הלב והאהבה שאני מקבל מכם נותנות לי המון בחזרה.
תעזו לנסות, תנו תמיד את הטוב ביותר שלכם ואל תפחדו לעוף על החלומות שלכם. אני מאחל לכם שנה אזרחית טובה, ושתהיה שנה אולימפית בלתי נשכחת לכל חברי המשלחת שתגיע לטוקיו.
אמריקה נגד העולם | ניצן פלד
בקיץ 2020 - בסך הכל בעוד מעט יותר מחצי שנה - נחזה בנבחרות העולם בכדורסל מתחרות על תואר בינלאומי בכיר, שנה שנייה ברציפות. הפרחים לפיב"א, שהזיזה את אליפות העולם לשנה החולפת כדי שהטורניר לא ייפול על שנה של מונדיאל. הצפיפות עם הטורניר האולימפי? זוטות. העובדה שזה פוגע בשני הטורנירים היא לא משהו שמטריד את פיב"א. כדי שזה יטריד אותך צריך היגיון בריא, לא משהו שיש שם בכמויות.
מי שכן יכולה להודות למארגנים זו הנבחרת האמריקנית, כי אם יש דבר אחד שספורטאים רוצים לעשות אחרי הפסד מרגיז זה לשוב למגרש ולמחוק את הכישלון. גם פסיכולוגים יגידו שזה חלק מטיפול בטראומה. המקום השביעי של ארה"ב במונדובאסקט האחרון הוא הגרוע ביותר בתולדותיה, ומותר לצפות שהסגל שגרג פופוביץ' ייקח איתו ליפן יכלול הרבה יותר שמות גדולים מאשר זה שהתבזה בסין - כחלק מהניסיון להשיב את הכבוד הרמוס.
כבר היינו בסרט הזה. זו מעגליות שאין מה לעשות איתה. אם ארה"ב שולחת את מיטב כוכביה, היא תזכה בזהב. פשוט ככה. אחרי כמה טורנירים זה נהיה משעמם, ואז סגל פחות מהודק ונוצץ מאבד את הבכורה. זה מוביל לחזרה לנבחרת של הטובים ביותר, וחוזר חלילה.
גרג פופוביץ' ושחקני ארה"ב. יצליחו למחוק את הכישלון האחרון? // צילום: אי-פי
אבל גם אם לברון, קרי, לנארד, אנתוני דיוויס, ג'ורג', הארדן, לילארד, באטלר ודריימונד גרין - תשעה שכבר הזכירו את האפשרות שירצו להיות בטוקיו 2020 - באמת יגיעו, וברור שיבטיחו את הזהב שוב, דבר אחד אי אפשר כבר לשנות עוד לעולם: הדרך היחידה של ארה"ב להבטיח את המקום הראשון היא לשלוח את הקרם של הקרם.
ומה הלאה? אם מסתכלים על השחקנים הטובים בעולם מגיל 25 ומטה, קודם כל רואים שמות כמו אנטטוקומפו, דונצ'יץ', אמביד, סיאקם, יוקיץ', פורזינגיס ואנתוני־טאונס.
כל אלה חולפים על פני אמריקנים כמו מיטשל (מאבות הכישלון האחרון), ג'יילן בראון וטייטום (גם הם לא היו טובים בסין), טרה יאנג הגאנר, אינגראם השביר, בוקר, שבעיקר מומחה בלהפסיד במשחקים, וזאיון וויליאמסון, שעדיין לא שיחק דקה של מקצוענים.
אז נכון שזה לא ארה"ב נגד כל העולם, אבל עתיד הכדורסל הוא לכל היותר 50:50 אמריקני מול כל היתר. המגמה הזו לא אמורה להשתנות גם בעשור הקרוב.
בחזרה לעבר | יעקב מאיר
בשנה וקצת מאז הגיע לישראל, יאניס ספרופולוס החזיר את השפיות למכבי ת"א - ואיתה גם את הסיכויים להצלחה. החודשים הראשונים של עונת 2019/20 הם הטובים ביותר מאז הטרבל הבלתי נשכח עם דיוויד בלאט ב־2013/14, ואף יש הטוענים שמבחינת הנאה ואנרגיות חיוביות, הקבוצה הנוכחית מתעלה על ביצועי הקבוצה שקטפה את כל התארים האפשריים.
אין שום סיבה שההצלחה לא תימשך. מכת הפציעות וזמן ההשתלבות של שחקני הרכש יכולים אמנם להאט את הדהירה בצהוב, בעיקר ביורוליג, אך לנוכח מאזן הניצחונות בסיבוב הראשון, נראה שמכבי תקטע את הרצף השלילי, ובחודש אפריל תשוב לרבע גמר היורוליג אחרי היעדרות בת ארבע עונות, כשתעפיל ממקומות 8-6.
הצהובים כבר רשמו העונה כמה ניצחונות גדולים, במיוחד בבית, והוכיחו שהלב של חבורת השחקנים שהתקבצה השנה ביד אליהו יכול להשיג דברים גדולים; אך לנצח את ברצלונה או את ריאל מדריד בסדרה כשהביתיות תישאר בספרד נראה, לפחות נכון לעכשיו, כמו משימה בלתי אפשרית.
יאניס ספרופולוס והקמע. יש על מי לסמוך // צילום: אלן שיבר
ספרופולוס וראשי המועדון יסתפקו בחזרה לשלב שמונה הגדולות של אירופה ובזכייה שלישית ברציפות באליפות ישראל. הצלחה בעונה הנוכחית תיתן רוח גבית למאמן היווני להשאיר את רוב הסגל, ולשדרג את מה שצריך כדי שהקבוצה תגיע טובה יותר לעונה הבאה.
גם לינואר 2021 תגיע מכבי ת"א אחרי סיבוב ראשון טוב, עם מאזן ניצחונות דומה לשנה הנוכחית. את התשובה לשאלה אם ומתי נראה את עומרי כספי חוזר למגרשים, נשאיר לקוראינו הנאמנים.
ומה הלאה? בשני העשורים האחרונים ראינו שלשנים הראשונות יש השפעה חשובה מאוד על ההמשך. פתיחה חיובית תשפיע לטובה גם על השנים הבאות, בעיקר בזכות העובדה שראשי המועדון הבינו את החשיבות של מאמן בכיר שינווט נכון את הספינה. גם כשספרופולוס יעזוב, הם יחפשו מישהו מתאים במקומו ויוותרו על הניסויים הלא מוצלחים שראינו בשנים האחרונות.
ונעבור לתחזית: הצהובים יזכו פעם אחת ביורוליג בעשור הקרוב, בדומה לעשור שנסגר, ויגיעו לפחות 4-3 פעמים נוספות לפיינל פור. בזירה המקומית הם יפסידו פחות אליפויות מאשר בעשור החולף (5), גם בזכות ביטול שיטת הפיינל פור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
