מה קרה בעשור האחרון בספרות הישראלית? ממבקרי ספרות מצופה שיענו על השאלה הפשוטה־לכאורה, שיסמנו טרנדים, שייתנו המלצות, שיתוו דרך. לפני שאעלה את השאלה האם זה אכן תפקידה של מבקרת ספרות, אני רוצה להתייחס לפער בין הציפייה "לסכם עשור" לבין המציאות של עולם הספרות בישראל. קודם כל, מפני שבחנויות הספרים של שתי הרשתות הגדולות יהיה קשה מאוד להשיג ספרים מלפני עשור, אלא אם כן הם היו רבי־מכר או שמקומם הובטח כ"קלאסיקות" על־זמניות, ואורך החיים של ספר מהוצאה קטנה או בינונית בחנויות הללו, אם בכלל יגיע אליהן, אינו עולה על כמה חודשים.
גם התוחלת שבסימון טרנדים ספרותיים מוטלת בספק, ולא רק משום שהיסטוריה ספרותית לא מתרחשת בדילוגים של עשר שנים: אופנות עכשוויות כמו רומנים עם מרכיב אוטוביוגרפי חזק ("אוטופיקשן") או ספרות נשית־ארוטית הן לא ממש תופעות של העשור האחרון אלא בעלות היסטוריה ארוכה משל עצמן. קרל אובה קנאוסגורד עורר סנסציה עם סדרת ספרי "המאבק שלי", אבל לספרות וידויית עם מרכיבים בדיוניים יש היסטוריה עתיקה (רוסו, אוגוסטינוס), כשם שגם הרומן הארוטי הנשי לא נברא עם "חמישים גוונים של אפור" של
אי. אל. ג'יימס בתחילת העשור, וקהילות של נשים שקראו וכתבו רומנים רומנטיים ארוטיים־למדי התקיימו כבר באנגליה של סוף המאה ה־18.
בעשור החולף היו אמנם גם מגמות ספרותיות חדשות, כמו ספרים שעסקו בזִקנה ההולכת ומתארכת ("חמש ארוחות ביום" של מיכל זמיר, "בוקר טוב אלץ היימר" של אמנון שמוש, "המנהרה" של א"ב יהושע ורבים נוספים), בהיררכיות המשתנות ("מקום קטן" של ג'מייקה קינקייד, ולהבדיל, "כניעה" של מישל וולבק) או בגיבורים "על הספקטרום" (התופעה הספרותית "פרויקט רוזי" של גרהם סימסיון ונגררותיה). אך מה מלמדות אותנו מגמות כאלה? והאם ההנחה שבבסיסן, כאילו קיימת מערכת ספרותית דיאלקטית של כותבים־קוראים המושפעים זה ממגמותיו של זה עודנה עומדת?
לא בטוח. קודם כל, בגלל גודלו העצום של שוק הספרים. לפי נתוני הספרייה הלאומית, ב־2018 יצאו לאור 8,571 ספרים בישראל - גידול של 35 אחוזים בהשוואה לעשור הקודם - ומהם כ־1,300 ספרי פרוזה, מקור ותרגום. זו כמות אדירה של ספרים שאיש, לא המבקרים ולא הסופרים, אינו יכול להכיל אפילו חלק קטן ממנה.
יתר על כן, סקרים מראים שגם כאשר ישראלים קונים ספרים (והמכירות עצומות: ההערכות מדברות על כ־5 מיליון ספרים בשנה), רק מעט מהם נקראים בפועל. בשנתיים האחרונות ערכתי ראיונות עם עשרות סופרים ומשוררים, ורובם הצהירו שהם ממעטים לקרוא, ובפרט לא ספרות עכשווית, ואפילו לא ספרים הקרובים מאוד לתמות או לסוגות הכתיבה שלהם. במערך ספרותי כזה, שבו גם הכותבים לא בהכרח קוראים, אין משמעות למגמות פנים־ספרותיות מתפתחות, שהן חלק משיח פנימי ודינמיקה של קהילה. המערכת הספרותית הישראלית דומה יותר לזירה פרוצה ואקראית למדי של תהליכים תרבותיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים, שאין הרבה טעם להבין אותה "מתוכה".
במערכת כזאת, שבה יש מפל עצום, קרוב יותר למפולת, של ספרים, שבה אין כמעט חסמי כניסה למעט מגבלות כלכליות - מי שיש בידו את הממון הדרוש, יכול להוציא ספר גם בהוצאות נחשבות ביותר - ואין גם שיח ספרותי ממורכז שאפשר לעקוב אחריו, אלא קהילות וקולות מבוזרים, לעיתים מבודדים ובלתי נגישים, גם תפקיד המבקרת משתנה מאוד, וספק אם יש ביכולתה לערוך סיכומי רוחב אד הוק כאלה, שיהיו בעלי תוקף או תוחלת כלשהי.
בדרך כלל רשימות סיכום כוללות המלצות, ספרים שאסור לפספס, מה שרותם אותן למנגנון הצרכני המשומן והופך אותן לכוח עזר למנגנוני השוק המסייע לצרכנים בהתלבטותם הרת הגורל מה לקנות.
אמנם, יודעי דבר מפקפקים בהשפעתן המסחרית של המלצות ביקורתיות כאלה: המבקר המפרסם בעיתון, למרבה המזל, כבר אינו השומר העומד בשערי הספרות ומחליט מי ייכנס ומי לא. בעולם של היום השערים נפרצו או עברו מקום, ושומר הסף בעצמו נותר בחוץ (מי בעצם קורא ביקורות ספרות?). ממילא, דוגמאות מהעשור האחרון הוכיחו שיותר מהמלצות ביקורתיות, הפרומושן הטוב ביותר לספרים, גם לטובים שבהם, הוא שערורייה, והדוגמה המובהקת היא "גדר חיה" של דורית רביניאן, שחזר לראש רשימת רבי־המכר לאחר שנפסל בידי משרד החינוך.
יגידו: סיכום עשור צריך לנסח מניפסט של טעם - להצהיר על הטוב והרע בספרות המקומית, ולבנות, במשתמע, גם את הפרסונה של המבקר/ת. כך נוהגים מבקרים מוערכים היום. שוחחתי עם אשת ספרות שאמרה לי דברים דומים: לדעתה, מבקרת צריכה להביע עמדה עקבית, בעלת טעם מובחן. אך גישה כזאת מתעלמת מהנזילות של מושג ה"טעם": האם חיבה הנמתחת לאורך שנות עשור, לרומנים פסיכולוגיים ריאליסטיים למשל, או לכתיבה גרוטסקית־קומית (כאלה וכאלה מציעה הספרות העברית בשפע) היא אידיאל שיש לשאוף אליו?
גישה כזאת, שתופסת את הביקורות כמעין רומן־בהמשכים שהמבקרת עצמה, על טעמיה האנינים, היא הגיבורה הסמויה שלהן, מצמצמת לא רק את מקומו של הספר מושא הביקורת אלא גם את מושג הדמות הספרותית, שבמיטבה דווקא נבנית מתוך אי־עקביותה, מתוך סטיותיה הקטנות מעצמה. כמבקרת, אני יודעת שכתיבת ביקורת גרמה לי להיפתח לספר שבמבט ראשון או שני לא חשבתי שהוא "בגבולות הטעם" שלי. טעמים, גם של מבקרים, משתנים תוך כדי קריאה, ובייחוד תוך כדי כתיבה. זה חלק מהקסם שבכתיבת ביקורת.
לכן, יותר מאשר פרסונה ביקורתית המצביעה על מגמות קוהרנטיות לאורך העשור, המבט הרטרוספקטיבי מביא אותי לנסח את תפיסת המעשה הביקורתי ככזה שאין לו קיום מחוץ לספר, אלא ככזה המתקיים בעיקר כ"תיבת תהודה" רגשית ותרבותית שלו. גם אם יש לי טעם מגובש, זה הדבר הראשון שאני מנסה לאבד לנוכח ספר טוב.
אם לפני כמה עשורים הכריזו מישל פוקו ורולאן בארת על "מות המחבר", בניסיון לשחרר את הספר מ"כוונת המחבר" ולפתוח אותו לפרשנות, צריך להכריז גם על מות המבקר/ת, במובן מותה של הקונסטרוקציה המארגנת של הטעם, היודעת־כל, והמחזיקה בכף ידה את המפתח למגמות הספרותיות של ההווה והעתיד; מות המבקרת כפרסונה בעלת טעם דעתני ועקבי, הנקבע מחוץ לספר עצמו ואפילו נאבק בו בניסיון לעגן אותו, והוא תקף על פני רומנים רבים, אפילו לאורך עשור - כדי לשחרר את המבקרת ממשא ההנחות המנותקות ממילא ממצבו הכאוטי של עולם הספרות היום, ולחזור ולדמיין את פוטנציאל הסטייה וההפרעה האבוד של הספר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו