יהלי סובול // בן 47. זמר, מוזיקאי וסופר. בנם של המחזאי יהושע סובול ומעצבת הבמה עדנה סובול. נשוי לשחקנית עדי גילת (41) ואב לרונה (12) ולדוד (8).החל את דרכו בלהקת "מוניקה סקס", שפרצה ב־1995 עם האלבום "פצעים ונשיקות", שהגיע לאלבום זהב. הלהקה התפרקה בסוף 1996, חידשה את פעילותה ב־2000 ומאז הוציאה עוד שישה אלבומים.בד בבד פרסם סובול שלושה ספרים ("בין דירות", "דמי מפתח", "אצבעות של פסנתרן") ופיתח קריירה כיוצר עצמאי באלבומי הסולו "סוס", "אלדוארדו" (עם רע מוכיח) ו"ריצות ארוכות". ב־27 בדצמבר יחגוג 20 שנה לאלבום "סוס", בהופעה מיוחדת במרכז ענב, תל אביב.
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"לפני יומיים. היה רגע כזה בזוגיות עם עדי, שאמרתי 'אני אוהב אותך' סתם ככה, בסיטואציה ביתית. בעיני, דווקא ה'אני אוהב אותך' הכי יפים הם אלה שלא קשורים לכלום, שאתה לא לוקח בשבילם צימר ב־3,000 שקלים.
"אני אומר את המשפט הזה די בקלות, עם השנים קל לי יותר לומר אותו, ומהרגע שהאמוג'ים בווטסאפ והפייסבוק נכנסו לחיינו, כולנו נהיינו רכיכות חסרות מעצורים. אם מישהו היה אומר לי לפני 15 שנים שאני אשלח למישהו לב בטלפון, הייתי מגחך לו בפרצוף. עכשיו אני מפריח נשיקות ושולח זרי פרחים, קריצות ולבבות".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אבא שלך?
"ראיתי אותו בשבת בארוחה משפחתית, והאמת שהוא סיפר לנו סיפור מדהים. אבא שלי, המחזאי יהושע סובול, תמיד כותב מחזה היסטורי כלשהו, ואנחנו שומעים את הסיפורים מאחורי הקלעים. הפעם הוא כתב על פרשת דרייפוס, ואנחנו קיבלנו את הסיפור המלא, שהיה מאוד מעניין, כי זה בעצם סיפור על פייק ניוז.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"היחסים שלנו טובים. אנחנו מתראים פעם בשבוע או שבועיים. אני חושב שלקחתי ממנו בעיקר רגשות אשמה על זה שאני לא עובד מספיק. הוא בן אדם מאוד־מאוד חרוץ, הוא עבר את גיל 80 והוא נסע עכשיו לסין לשלושה חודשים כדי לביים את 'גטו'. הוא בן אדם שעובד הרבה מאוד שעות ביום, ואני פחות. מצד שני, זה נותן לי סוג של מד, כי גם כשאני עובד קצת יותר קשה, אני לא מרגיש שאני עובד קשה מדי".
מתי בפעם האחרונה רבת עם מישהו?
"אני לא אדם שרב הרבה, אני לא כל כך אוהב לריב. אבל היה לי השבוע ריב עם הלהקה שלי, 'מוניקה סקס'. יש לי נטייה לפעמים, בפגישות סיעור מוחות של הלהקה, לזרום על רעיונות ואז להגיד 'בעצם לא, אני לא רוצה לעשות את זה'. דיברנו על שיתוף פעולה כלשהו ובהתחלה אמרתי יאללה, ואחרי שהדלקתי את כולם הייתי צריך להוריד אותם בחזרה מהרעיון, אז אני מתחרט על זה. זה יכול לקרות לי, כי אני משתדל לזרום על סיטואציות. אני לא חוסם, אני עף - אבל לפעמים אני מגלה שעפתי קצת רחוק מדי, אז אני עושה רוורס.
"אני חושב שלהקה בריאה צריכה לריב פעם בחודש, אחרת זה סימן שהיא מתה. פעם היו מעיפים כיסאות, היום הריבים של הלהקה עברו לווטסאפ ויש אמוג'י של כיסא שעף".
מתי בפעם האחרונה ניסית למכור את המוזיקה שלך קצת אחרת?
"ב־2016 עשיתי קמפיין מימון המונים לאלבום 'ריצות ארוכות'. תעשיית המוזיקה היא דבר משתנה מאוד, ואני ראיתי בזה דרך למכור בצורה ישירה את המוצר לקהל שלי, וזה עבד. אנשים קנו את האלבום מראש בכמויות גדולות יחסית, ובדרך גיליתי שיש משהו בחוויה הזו שלוקח ממך הרבה אנרגיה וזמן.
"אני מעדיף לעשות אלבומים במעט כסף מאשר לגייס הרבה כסף לאלבום, כי יש המון התעסקות מסביב לזה ופחות סביב המוזיקה. רק היום אני מבין כמה מזל היה לנו שלא היינו צריכים לעשות כלום, רק לכתוב שירים, לשיר ולנגן, ומישהו אחר התעסק במסביב, והיה מישהו ששילם על כל זה. היום אמנים, בטח אמנים צעירים, צריכים להקדיש הרבה אנרגיה לקידום עצמי, וזה משהו שלא באמת תורם לצד האמנותי".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"השנה היא באמת שנת הגעגוע שלי, זה כנראה בא עם הגיל. השנה נפטרו שמעון אבן צור, אבא של שחר (המתופף של 'מוניקה סקס'; ש"ז), ודיוויד ברמן, שהיה הזמר האהוב עלי בעולם, מנהיג 'סילבר ג'וז' והכותב הטוב ביותר ב־20 השנים האחרונות. חבר טוב נוסף שניגנתי איתו ונפטר הוא יוני מרום, שהיה מוזיקאי, צייר וקולנוען ובן אדם סופר־מוכשר. אז זו שנה כזאת. אני לא יודע מה עושים עם זה, זה קשה, ואני מרגיש אסיר תודה שאני עוד כאן".
מתי בפעם האחרונה מחית על משהו?
"אתמול בבוקר. עשינו משמרת מחאה בבית הספר גרץ בתל אביב לשחרורו של פייבור, ילד ניגרי בן 8 שנעצר, ולמרות שהוא כבר שוחרר בערבות, הוא נעצר בשנית בהחלטה של פקידה במשרד הפנים. המחשבה על ילד בן 8, שזה הגיל של הבן שלי, שנמצא בכלא ברמלה, היא מחשבה שמטריפה אותי. הוא שוחרר אחרי שלושה ימים. הבת שלי, שהיתה איתי בהפגנה, ראתה שלפעמים אנחנו יכולים להביא לשינוי, למרות שאני לא בטוח שהמחאה היא שהובילה לשחרור של פייבור".
מתי בפעם האחרונה היית בניו יורק?
"לא הייתי כבר הרבה זמן, אבל באפריל אני חוזר לסיבוב הופעות אקוסטי בארה"ב ואקפוץ גם לניו יורק. לפני 22 שנים טסנו לניו יורק כל הלהקה, ואלה היו שנה וחצי מאוד אינטנסיביות ומשמעותיות. גרנו כולנו יחד בבית בברוקלין, ששימש גם חדר חזרות. המרתף היה אולפן, ויש לי המון זיכרונות משם.
"ההופעה הראשונה בניו יורק, במועדון ה'פירמיד', היתה אחד הרגעים הכי מרגשים שהיו לי בחיים, ואני לא מהאנשים שיש להם פרפרים בבטן. זה היה מקום שנירוונה הופיעו בו בפעם הראשונה בניו יורק. הרגשת שאתה נכנס למקדש של רוק.
"בסופו של דבר, האינטנסיביות והאגו של ילדים בני 22 שהרגע מכרו תקליט זהב בישראל, ושכל אחד מהם חשב שהוא מי יודע מה, הם שפירקו את הלהקה. אולי לא הייתי מפרק את הלהקה אם היה לי הניסיון שיש לי היום, אולי היינו מוצאים דרכים לפשר בינינו ולמצוא דרך איך כולם יהיו מרוצים. אבל אולי טוב שזה קרה. אני מאמין שאם היינו ממשיכים, אחד מאיתנו היה כבר מת עכשיו".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"השבוע. אני רץ פעמיים־שלוש בשבוע 10 ק"מ בממוצע. לפני חודש רצתי את מרוץ אייל ברמת השרון, שהוא 15 ק"מ. יש לי שני חברים לריצה, אבל בדרך כלל אני רץ לבד, בשקט, לא שומע כלום, וזה אחד הדברים שאני הכי אוהב בריצה. אני בלי הטלפון ואי אפשר להשיג אותי, ואם אני רץ שעה או שעה וחצי, יש לי שקט מוחלט. אני גם אוהב לעשות מדי פעם מדיטציה ולהתנתק".
מתי בפעם האחרונה ניגשת למבחן?
"המבחן האחרון שעשיתי היה נהיגה מונעת, לפני חמש שנים בערך. אני לא נהג שודים, אבל איכשהו הצטברו לי נקודות עם השנים.
"הייתי תלמיד לא מאוד חרוץ, אבל לא תלמיד רע. התלמידה המצטיינת בבית היתה אחותי. אני עשיתי מה שצריך כדי להסתדר. בכיתה י' עברנו כל המשפחה לאנגליה, ושם למדתי מקצועות מדעיים ויש לי בגרות די מחורבנת בכימיה, בביולוגיה ובמתמטיקה.
"בניגוד ללימודים, ללמד אני אוהב. קודם כל אני אוהב את ההזדמנות לפגוש אנשים חדשים. אם אני מעביר, למשל, סדנת כתיבה לנוער באופקים, אני פוגש שם אנשים שאני לא רואה ביומיום, שהם מוזיקאים סופר־מוכשרים. בסדנת כתיבה יש משהו מיידי מאוד, היא משימתית מאוד וצריך לעבוד, ואני אוהב שאנשים מרגישים את ההתקדמות ומופתעים ממה שהם מגלים על עצמם".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים?
"אני מבלה הרבה מאוד עם הילדים, כמעט בכל יום. זו אחת ההטבות של העבודה שלי. רונה בת 12, ודוד בן 8. עם דוד הבילוי המועדף עלינו הוא לשחק כדורגל. אנחנו יורדים למגרש בבית הספר, ואני מבלה שם כמעט כמו שביליתי כשהייתי בעצמי בכיתה ב'. רונה בעניין של היפ הופ, אז הבילוי המשותף שלנו זה לראות בנטפליקס את 'Rhythm + Flow', שזה מעין 'כוכב נולד' היפ הופ עם קארדי בי, שהיא הראפרית האהובה עליה".
מתי בפעם האחרונה הלכת למשחק כדורגל?
"החודש לקחתי את הילדים למשחק של ארגנטינה־אורוגוואי. אנחנו אוהדי כדורגל שרופים, בעיקר של הפועל ת"א. בשנים האחרונות קשה מאוד להיות אוהד של הפועל ת"א, ואני לא מבין למה אני עושה את זה לעצמי. השורשים של זה בילדות, וקשה להתנתק. גם העברתי את זה לדור הבא, ויש לי רגשות אשמה נוראיים שהפכתי אותם לאוהדי הפועל.
"אני גדלתי בשנות ה־80, על סיני ולנדאו ועל האליפות במחזור האחרון נגד מכבי חיפה. הייתי שם, במשחק הזה, ראיתי את הכדור עף לי לפנים ונעצר ברשת, ומשם ההתמכרות הפכה חריפה וחמורה. זה היה הרגע הכי שמח שהיה לי בכדורגל, והייתי בן 14. וכמובן שבכל העשור הראשון של שנות האלפיים, עם דרור קשטן ואלי גוטמן והמון שחקנים נפלאים שעברו בהפועל, היה כיף מאוד להיות אוהד שלהם. אבל ידוע שחלק מהאתוס של להיות אוהד זה לסבול, ואני מקבל את זה באהבה".
מתי בפעם האחרונה נגמלת מהרגל מזיק?
"השבוע התחלתי בגמילה מפייסבוק, ובכלל מהאינטרנט. החלטתי שיש כמה שעות בבוקר שבהן אסור לי לגלוש, כי קודם כל אני צריך לנסות לכתוב. בינתיים זה מצליח, אפילו יצאו לי כמה שירים. תמיד יש קשר בין הדברים, אתה צריך להגביל את עצמך במשהו ואז זה מתפרץ במקום אחר.
"אני ברשתות בעיקר כי אני צריך. אומרים לי 'תעלה, תשים ותפרסם, ותראה איך ההוא עושה ואיך זה עושה'. הבוקר, למשל, הייתי צריך להכין פוסט לקראת הופעת האיחוד של ההרכב המקורי של האלבום 'סוס', ב־27 בדצמבר. זה לא בא לי הכי טבעי בעולם, וכמו כולם אני מתעב את זה ומתעב את פייסבוק. מצד שני, זו המציאות. באלבום 'סוס' יש שיר שנקרא 'לא יכול בלי זה', ותמיד שואלים אותי מה 'זה'. אז הרשתות החברתיות יכולות למלא את תפקיד ה'זה', כי זה ללא שום צל של ספק ממכר.
"בגדול אני באמת חושב שזה הופך אותנו למטומטמים יותר. אם יש משהו שאני נזכר בו בשמחה וגעגעועים וערגה והכרת תודה, זה שחייתי לפני האינטרנט. אני זוכר איך היה להיות מוזיקאי לפני האינטרנט ואיך היה להיות בן אדם. ואני מודה לכל מי שהביאני עד הלום על שזכיתי לטעום מהטעם הזה של חיים בלי אינטרנט, כי אנחנו האחרונים".
מתי בפעם האחרונה אימצת חיה?
"לפני שנה וחצי אימצנו את לולה, הכלבה שלנו, עם העיניים הכי יפות בעולם. היא הגיעה ממושב בצפון וענתה על כל מה שביקשנו. רצינו כלבה לא גדולה מדי, שהילדים יוכלו ללכת איתה, שתהיה מחונכת לצרכים, שתהיה טובה עם ילדים ועם חיות אחרות, והיה בה הכל - מינוס רגל אחת.
"יש לה שלוש רגליים, והיא עדיין הכלבה הכי מהירה בשכונה. כולנו מטפלים בה. אני יורד איתה בבוקר, רונה יורדת איתה בצהריים, וזה מתחלף. רונה היא ששכנעה אותנו לקחת כלבה, וזו היתה החלטה טובה מכל הבחינות. כלב מוסיף למשפחה חום, רגש ואהבה. הוא מפזר את המתח ומוציא אותך מהבית".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?
"לפני שבועיים היה יום הולדת לספי אפרתי, הבסיסט של הלהקה. היתה לנו גם הופעה, ואני הכרזתי שאחרי ההופעה עושים מסיבה לספי. כולם אמרו שהם עוברים בבית, מתארגנים ובאים, ובסוף אף אחד לא בא. ספי הלך לפגוש את אשתו וגילה בכלל שיש להם תוכניות. אז עשיתי לספי מסיבת יום הולדת לבד, בלי ספי. הלכתי ל'איסטנבול', שזה בר מגניב ליד שוק הכרמל עם אחלה מוזיקה ואווירה. חוץ מזה, אני אוהב ללכת עם עדי לקולנוע, זה הבילוי המועדף עלינו".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה כתבת שיר?
"הייתי בן 9 או 10, והיינו כל המשפחה בחופשה בצרפת. זו היתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל, והרשמים היו חזקים מאוד, הכל נראה לך אחר, אתה ערני ושם לב להמון דברים. כתבתי אז שיר על משהו שראיתי ברחוב, הראיתי אותו לאבא שלי, והוא אמר שזה אחלה שיר. את השיר הזה לא שמרתי, אבל מאז שמרתי מחברות שירים שלי מגיל 15".