קלרה טיטורקין (57),
קריית אתא
"נותנים להם עוד צ'אנס לחיות את החיים"
קלרה טיטורקין (57) מקריית אתא מכירה מקרוב את הצרכים הנפשיים, את הכאבים ואת ההתמודדות של ניצולי שואה. כבת להורים ששרדו את תקופת מלחמת העולם השנייה (ואיבדו את הוריהם), היה לה ברור שלאחר סיום עבודתה במחלקת הרווחה העירונית, וליווי של קשישים בדיור מוגן, היא תתמקד בסיוע לניצולים.
בשלוש השנים האחרונות עוסקת קלרה בהפעלת מועדון לניצולי שואה במרכז הרווחה של קריית ים, שם פועלים בתמיכת מפעל הפיס כמה מוקדים לרווחתם אוכלוסיות מוחלשות.
קלרה טיטורקין // צילום: מישל דוט קום
את המועדון היא הקימה יחד עם גילי סולובייצ'יק, והשתיים לוקחות את הפרויקט באופן אישי ממש. "יש לי ניסיון עבודה עם אנשים מבוגרים משנת 1996, אז התחלתי לעבוד במועדון לקשיש בקריית אתא ובדיור מוגן", מספרת קלרה. "עבדתי בעיריית קריית ים במחלקת רווחה, ועוד לפני כן עבדתי במרכז לנוער באוקראינה, משם עליתי ארצה".
קלרה (זסלבסקי, שם משפחתה המקורי) נולדה באוקראינה ואת סבה וסבתה איבדה בשואה. בגיל 33 עלתה לישראל עם שני הוריה. מאז התחתנה ונולדו לה שני ילדים ששירתו בצבא, כפי שהיא גאה לציין, ולפני כשלוש שנים נפטר בעלה.
• עמוד "הישראלים הטובים" באתר "ישראל היום"
"בגלל שאני מחוברת לנושא של השואה, אני לא יכולה לראות אנשים עצובים ובלי מצב רוח, מבוגרים שנשארים בבית בין ארבעה קירות", היא אומרת, "היה חשוב לי לעשות לקשישים שמח, להראות להם שהחיים שלהם, שהיו כה קשים, יכולים להיות טובים. אני עושה כל מה שאפשר לעשות למען האנשים האלה, ובכל יום מחדש אני פותחת להם את העולם".
כאשר נפתח המועדון היו בו 26 אנשים, וכיום חברים בו יותר מ־50 ניצולי שואה, שמקפידים להגיע שלושה ימים בשבוע ולא לפספס שום פעילות. "אנשים שומעים על המקום, גם מפה לאוזן וגם דרך משרד הרווחה שמאתר אותם, והם שמחים מאוד לבוא", אומרת קלרה, "הם לא מוכנים לפספס שום פעילות, ואם מישהו יודע שהוא לא מגיע תמיד אומרים לי לפני כן, כדי שלא אדאג. הם אומרים שזה בשבילם 'כמו גן ילדים, אבל לגדולים'. זה נותן להם תעסוקה, מאפשר להם למצוא אנשים כמותם לשוחח איתם. הילדים שלהם באים לבקר אותם בבית רק בסופי שבוע ורוב הזמן הם לבד, אז פה הם מוצאים אוזן קשבת. חלקם סובלים מדיכאון, מתמודדים עם הזיכרונות מפעם, חלקם כבר אלמנים ואלמנות, לכל אחד פה יש את הסיפור שלו. סיפור של תופת ושל אופטימיות. וכשהם באים לפה הם שרים, רוקדים, שמחים, עושים מסיבות, מטיילים. הנה, בזמן שאנחנו מדברים, סיימנו בדיוק מסיבת יום הולדת לאחד החברים פה".
"מעניקה להם את כל הלב"
במסגרת חגיגת יום הולדת האישית לכל אחד מחברי המועדון, מוזמנים בהפתעה בני המשפחה, קלרה כותבת לכל אחד ברכה אישית, מזמינים נגן, מביאים עוגה, מדליקים נרות, ובעיקר רוקדים ושרים. "הם מאוד מתרגשים מזה", מספרת קלרה, "וגם אותי זה מרגש. אני מדברת איתך על אנשים בני 80 פלוס לפחות. אנחנו גם חוגגים חגים יחד, עם בני המשפחה. אופים חלות יחד במועדון, מזמינים הרצאות בתחומים שונים, למשל שוטר שבא להרצות, היסטוריון שמספר על ההיסטוריה של המדינה. גם את יום הזיכרון העברנו יחד. היה פה טקס מרגש מאוד עם חיילים שהזמנו ושרו איתנו. יש פה גם מתנדבים שבאים לעזור. עושים גם פעילויות אחרות כמו יוגה, פילאטיס, שימור זכרון, סיורים וירטואליים, וגם נפגשים לקפה בימי ראשון בצהריים".
פעמיים בשנה יוצאים חברי המועדון לטיולים ברחבי הארץ, ולדברי קלרה, "הם לא מפספסים את זה. למרות הקושי שלהם ללכת לפעמים, הם לא מוותרים. לאחרונה הכנסנו גם תוכנית חדשה – נסיעה לחממה הטכנולוגית בקריית ים, שם הם עוברים קורס אוריינות דיגיטלית וטלפונית ולומדים טכנולוגיה, איך להשתמש במחשב או בטלפון. מי שמלמד אותם זו קבוצת נוער שמתנדבת בחממה.
"יש כ־2,000 ניצולי שואה בקריית ים, זו כמות לא מבוטלת. המטרה העיקרית היא להפיג להם את הבדידות. אני מדברת איתם ביידיש, ברוסית או בעברית. כבמאית וכסטנדאפיסטית מאוד חשוב לי גם להעביר פעילויות תיאטרון כמו מיוזיקלס והופעות שונות בהשתתפותם. הם מאוד אוהבים את זה".
קלרה מתכוונת להמשיך להפעיל את המועדון, ומספרת שהיא גם מקבלת שם המון, ולא רק נותנת מעצמה: "אמא שלי נפטרה בשנה שעברה, ואני מרגישה עכשיו שכל הנשים כאן הן אימהות שלי. אני מעניקה להן את הלב ואת כל מה שיש לי, עם המון אהבה. אני מרגישה שאני נותנת להן עוד צ'אנס לחיות את החיים".
בישראל חיים כיום כ־210 אלף ניצולי שואה ונפגעי אנטישמיות. הנתונים מראים כי באופן טבעי, מספרם הולך ומתמעט, וחשוב לשפר ככל האפשר את איכות חייהם של אלה שעדיין חיים בינינו. יו"ר מפעל הפיס, רו"ח אביגדור יצחקי: "עם הגידול המבורך בתוחלת החיים בארץ ובעולם כולו, מתחדד הצורך הקיים לדאוג לצרכיה הבסיסיים של אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, לצד קידום ופיתוח אורח חיים בריא, פעיל ומלא עניין. מלגאי מפעל הפיס, שהופכים לכוח חברתי משמעותי ביותר בחברה הישראלית, עושים עבודת קודש בקידום צורכי האוכלסיה הוותיקה וניצולי השואה במיליוני שעות התנדבות בקהילה במסגרות ובפרויקטים מגוונים בכל הארץ.
"במקביל, שוקד מפעל הפיס על תוכניות ופלטפורמות נוספות בתחום זה, תוך ניצול משאבים קיימים, יצירת מסגרות נגישות לצורכי האוכלוסייה ופיתוח טכנולוגיות חדישות כדי לשפר באופן משמעותי את רמת חייהם של האזרחים הוותיקים בישראל".
גל בן צבי (27), אלישיב
"בשעה של שיחה הגענו למקומות מרתקים"
"לקחתי איתי המון דברים מהמפגשים עם הוותיקים, ואני מקווה שגם הם לקחו. השיחות בינינו היו עם המון עומק, מחלוקות והסכמות, ואני מרגיש ששני הצדדים קיבלו ערך מוסף". כך אומר גל בן צבי מאלישיב, שהתנדב בפעילות עם ותיקים ("אצלנו לא אומרים קשישים", הוא מדגיש) במסגרת תוכנית המלגאים של מפעל הפיס.
בן צבי (27), במקור מהיישוב שמשית שבעמק יזרעאל, לומד מנהל עסקים שנה שלישית במכללת רופין, ובשנתיים הראשונות הקדיש זמן רב להדרכות ולשיחות עם בני הגיל השלישי.
"היוזמה הראשונית היתה של המועצה האזורית עמק יזרעאל, שחיפשה מתנדבים וייעדה את הפעילות לכל הסטודנטים מהאזור", מספר גל על הדרך שבה הגיע לתוכנית, "ראיתי פרסומים באינטרנט וחשבתי לנסות. היתה אפשרות לעבוד עם כל מיני קבוצות באוכלוסייה, אבל בחרתי בעבודה עם ותיקים כי נוח לי יותר לגשת אליהם. יש לי יכולת להתחבר לאוכלוסיות האלה ולמצוא את המכנה המשותף, לגרום להם להיפתח אלי.
"השיח עם אנשים בגיל הזה מאוד מעניין, אפשר להגיע איתם בשעה של שיחה למקומות מרתקים".
אחרי שהגיש מועמדות, עבר את הראיונות וקיבל את המלגה בסך 10,000 שקלים ממפעל הפיס והסוכנות היהודית, החל גל בהדרכת מיומנויות המחשב לוותיקים.
גל בן צבי // צילום: יהושע יוסף
"נפגשתי עם שלושה ותיקים מהיישוב תמרת. המטרה היתה להקנות להם עוד ידע וכלים כיצד לגשת למחשב. כל אחד מהם מגיע עם הרקע והניסיון שלו, ובסופו של דבר התאמתי את עצמי אליהם ועזרתי להם להתיידד עם המחשב, וכל אחד מהם קיבל שעה בשבוע. לימדתי אותם לשלוח אי־מיילים, להשתמש בפייסבוק, באינסטגרם.
"אחת הקשישות, דורית, היא רופאה התפתחותית והיא כתבה ספר שלא ידעה איך לשווק אותו. הוא לא נמכר והיא לא ידעה איך להתנהל. היו לה הרבה חששות בכל הנוגע לשימוש בכלים שיווקיים כמו פוסט בפייסבוק, ולפני כל צעד היא היססה והייתי צריך לעזור לה עם החרדות. במהלך המפגשים הקמנו לה דף עסקי, גם בפייסבוק וגם באינסטגרם. היא השתפרה פלאים מבחינה טכנולוגית והמכירות עלו מאוד. לא פחות חשוב מזה - הביטחון העצמי שלה עלה. זה משהו שהיא חלמה לעשות ולא העזה, והחונכות עזרה לה מאוד עם זה".
"היה לנו חיבור מדהים"
גל מספר שמעבר להקניית מיומנויות המחשב, הוא והוותיקים הרוויחו עוד משהו: "הישיבה איתם, לארח להם חברה - היה בזה ערך מוסף עבורם ועבורי. בגיל הזה יש נטייה לבדידות מסוימת, ובאתי גם ממקום של להפיג להם אותה. הכיף הכי גדול בשבילי היה לשבת עם אנשים שלא תמיד קל להם לתקשר עם הדור הצעיר. מצאנו תכנים משותפים, עניין משותף, דיברנו על פוליטיקה, על ענייני היום־יום, מצאנו את המקום לשיח משותף.
בשנת הלימודים השנייה המשיך גל בתוכנית המלגאים ונפגש עם יעקב, ותיק ניצול שואה, כדי לסייע לו בהפיכת זיכרונותיו לספר אוטוביוגרפי. "הפרויקט עם יעקב היה חשוב לו גם בהיבט המקצועי של הוצאת הספר, אבל זה היה אתגר גם עבורי להיכנס לתוך עולם אישי כל כך של אדם זר לחלוטין. קצת לפני שהתחלנו את הפרויקט הוא חווה משבר, כשנשרף לו הבית. הוא ואשתו נאלצו לעבור דירה ורק לאחר מכן נפגשנו.
"לאט־לאט נפתחנו והתחלנו לדבר. הוא סיפר לי על התקופה הקשה ביותר שהיתה לו בחייו, על העלייה לישראל ועל המשפחה שלו. זו היתה שנה מאתגרת ומעניינת, היה לנו חיבור מדהים.
"זו היתה פעם ראשונה שלי שניצבתי ממש מול סיפור שואה. במשפחה שלי אין ניצולים, וכל כמה שחשבתי שאני יודע מה זו השואה, נדהמתי לשמוע את סיפורו.
"הוא איבד את אביו כשהיה בן 9 והיה לו קשה מאוד, ועדיין עצוב לחזור לתקופה הזאת, של ילד קטן שאיבד את אבא שלו בשואה. הוא לא זוכר אותו וזה מכאיב לו מאוד, גם בגיל 84. יעקב סיפר לי על המשברים, הרעב, הקור, חוסר ההגיינה, הפחד, אי־הוודאות, וכל הזמן חשבתי כמה אנחנו רחוקים משם. הייתי כותב את הפרקים והוא היה עורך, מתקן, מוסיף ומגיש לי במפגש הבא".
הספר יצא לאור באוגוסט האחרון בהוצאת המועצה המקומית עמק יזרעאל, והושק בטקס מרגש שבו לקחו חלק בני המשפחה.
"נקשרתי מאוד ליעקב, וגם לאשתו", אומר גל, "אנחנו מדברים בחגים וגם התארחתי אצלו עם בת הזוג שלי בארוחות ערב. אני מאמין שאשמור איתם על קשר. המפגשים עם יעקב ואלו שעשיתי בשנה הראשונה הוסיפו לי המון, ואין לי ספק שאעסוק בהתנדבות עם ותיקים גם בעתיד. אני בקשר עם המועצה, והם יודעים שאני פתוח לדברים נוספים מסוג זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו