החלה עליית יהודי פולין ששרדו את השואה
ב־1 בדצמבר 1949 נכנסה לנמל חיפה האונייה "ארצה", ובקרב נוסעיה גם 55 עולים חדשים, שסימנו את תחילת העלייה מפולין שאחרי השואה. ההתרגשות היתה גדולה, והעולים הוזמנו לרדת ראשונים מסיפון האונייה. מקבלי הפנים שעל המזח מחאו כפיים לבאים בהתלהבות, והעולים הועברו לקליטה מהירה במחנה "שער העלייה" הסמוך.
לצד השמחה שררה גם תחושת עצב, לנוכח העובדה שעולים אלה היו שרידי קהילה יהודית מפוארת עם היסטוריה בת אלף שנים, שמנתה לפני השואה כ־3.4 מיליון נפש בפולין - 90 אחוזים ממנה נספו.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
עליית יהדות פולין לישראל, השבוע לפני 70 שנים, יצאה לדרך בתום מגעים ארוכים עם הממשלה הפולנית, שהסכימה לאשר לבסוף את יציאתם בתנאי שיוותרו על אזרחותם הפולנית.
בזמן שחלף מאז החל ישראל ברזילי, ציר ישראל בפולין, את המשא ומתן עם פולין, ועד ליציאת קבוצת היהודים הראשונה בנובמבר 1949, אירע בארץ שינוי משמעותי: ממשלת ישראל החליטה להעלות לארץ באופן מיידי את שרידי קהילת תימן, כ־40 אלף נפש, במבצע "על כנפי נשרים".
אי לכך, גורמים בהנהלת הסוכנות גרסו ש"יש לעצור מייד את העלייה ולהתאימה לאפשרויות הדלות של המשק והכלכלה בישראל". להזכיר, באותה העת הצטופפו כ־100 אלף עולים במחנות בארץ, בתנאי מחיה בלתי נסבלים.
בדיון חירום הכריע ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שהעלייה מפולין תצא לדרכה. בכל שבוע הגיעו ארצה קבוצות קטנות של עולים, ובסך הכל 28 אלף עד מארס 1951, אז ירד מסך הברזל על מזרח אירופה שתחת השפעה סובייטית - והעלייה מפולין פסקה.
בעיה דמוגרפית: "יש עודף של גברים על נשים בארץ"
ב־5 בדצמבר 1949 דיווח עיתון "הבֹקר" שבישראל מתפתחת מגמה של ריבוי גברים על פני נשים. הכתב, אריה אברהמי, הסביר ש"העלייה החופשית לישראל הגבירה את זרם הגברים העולים אל מול הנשים, כיוון שהמוני בחורים הגיעו כדי להתגייס ולסייע למדינת ישראל בקרב על חייה, בעוד בחורות הגיעו פחות".
מסיבת רווקים ורווקות ב־1949 // צילום: לע"מ
מהנתונים הסטטיסטיים שהובאו בכתבה התברר שבישראל של דצמבר 1949 היה עודף של 30 אחוזים גברים ביחס לנשים, ונתון זה התייחס לקבוצת גילאי 30-18. החישוב כלל גם את מספרי ההרוגים במלחמת העצמאות.
חבר הנהלת הסוכנות היהודית, שדיבר בעילום שם, טען ש"זאת תהיה בכייה לדורות. יש להפשיל שרוולים ולגייס כמה שיותר גדודי בנות שיעלו לישראל".
כך או כך, עיתוני התקופה היו גדושים במודעות של שדכנים "מקצועניים" (לדבריהם, לפחות), שהציעו לכל אחד ולכל אחת את ה"מכסה" המתאים להם לזיווג.
נוסף על כך, אזרחים רבים החלו לפרסם בעיתונים מודעות שידוך אישיות מטעמם, ולמרבה ההפתעה, למרות שפע הגברים המוצע - רוב המודעות הללו נכתבו בידי נשים דווקא. היו אלה מודעות קצרות, ענייניות, שהתמקדו ברובן בהיבט הכלכלי־פיננסי של השידוך.
"איה גואלי? אני בעלת משק בית, אך בלי כסף", כתבה, למשל, צעירה בת 26 במודעה שפרסמה בדצמבר 1949. צעירה אחרת כתבה: "אני בלונדינית נחמדה ובעלת מכולת, מעוניינת להינשא לחנווני שינהל את החנות, יש לי נדוניה של 100 לירות".
חייל, כך תקרא עיתונים - בפקודה!
בתוך שפע הפעילויות שצה"ל קיבל על עצמו בראשית דרכו, בבואו להכשיר את החייל בגופו וברוחו, לא נפקד גם מקומן של הנחיות מפורטות ומדוקדקות לקריאה בעיתון. בחוברת בגודל המתאים לנשיאה בכיס החולצה הצבאית, שהופקה על ידי ענף ההסברה של צה"ל, מפורטים לאורך 41 עמודים "כל הדברים שרצית לדעת על עיתון - ולא היה לך את מי לשאול".
חוברת הנחיות צה"לית לקריאת עיתון // מאוסף אריה רייכמן
החוברת הופצה השבוע לפני 70 שנים בקרב כל המפקדים בצה"ל, בכל רמה, ועודדה אותם להקריא לחיילים באופן קבוע, ככל האפשר, כתבות נבחרות בעיתונים.
"אין ספק שקריאת עיתון היא בעלת חשיבות עצומה בדרך להתערות בחברה הישראלית, בעיקר בקרב העולים החדשים מבין חיילינו", נאמר למפקד בדברי ההקדמה לחוברת. "תתפלא, אבל לא כל חיילינו קוראים עיתון. חלקם אינם מתעניינים, אחרים נתקלים בבעיית השפה. אתה מפקדם של חייליך! כשם שאתה דואג להם בכל העניינים, עליך לדאוג להם גם בעניין זה".
חוברת ההסבר כללה פירוט על מהפכת הדפוס במאה ה־15 ועל התפתחות העיתונות משלביה המוקדמים, ונגעה גם בהיבט הנפשי של קריאת עיתונים ("הצורך האנושי להרחיב דעת ולחוות תחושת שייכות").
החוברת נתנה למפקדים הנחיות כיצד לבחור כתבות להקראה לחיילים, כולל הצעות ייעול מעשיות דוגמת: "לשיפור הקליטה של החייל, דאג לתנאי ישיבה נוחים של החיילים, בחדר מואר, ועשה שימוש בעזרי אימון, במבחנים, בתחרויות ובפרסים".
תוכנית לאצטדיון רמת גן
השבוע לפני 70 שנים דיווחה מועצת רמת גן ש"התחרות על תוכניות להקמת אצטדיון הושלמה, וכעת ניגש לביצוע". במתכונתו המקורית תכננה המועצה להקים אצטדיון אולימפי בן 80 אלף מושבים, ולצידו מרכז מסחרי גדול ועמדות לדיג בירקון הסמוך. "הכל יהיה מוכן בתוך עשרה חודשים, לקראת המכביה", הבטיח ראש המועצה (ולימים ראש העיר המיתולוגי), אברהם קריניצי, שאכן עמד בדיבורו: טקס הפתיחה של המכביה השלישית נערך באצטדיון רמת גן ב־27 בספטמבר 1950.
אצטדיון רמת גן בראשית ימיו // צילום: ארכיון בית קריניצי
נעצר בגלל "פרצופים"
תנועות פנים חשודות של תושב תל אביב בן 28, שישב על ספסל בשדרות רוטשילד, הביאו למעצרו אחרי שעיווה את פרצופו מול נשים שחלפו על פניו. הללו התלוננו נגדו למשטרה בטענה שמדובר ב"ביטוי למחשבה בלתי מוסרית" מצידו. שוטר חרש בבגדים אזרחיים יצא למקום שבו ישב החשוד ועצר אותו בגין "התנהגות מגונה במקום ציבורי".
כשהובא לפני שופט טען הבחור: "אני מתאמן לקראת הצטרפותי כשחקן לתיאטרון". השופט קנס אותו בעשר לירות והודיע לו: "בפעם הבאה - התיאטרון שלך יסתיים במאסר".
חוזה עם טביעת אצבע
עולה חדש חתם על חוזה שכירות אצל מתווך, שבו הופיעה "טביעת אצבע של בעל הנכס", כפי שטען בפניו המתווך. העולה שילם למתווך 250 לירות, אולם כשהגיע לנכס,
טען הבעלים שאין לו מושג במה מדובר. "הרי חתימתך כאן", אמר העולה בכעס, ובעל הנכס הכחיש: "זאת לא טביעת האצבע שלי".
השניים פנו למשטרה, שם השווה מומחה את טביעת אצבעו של בעל הנכס לטביעה שעל ההסכם - וקבע שלא מדובר באותה טביעה. כעת יצאו השוטרים לחפש את המתווך שהפיל את העולה התמים בפח.
הנעלמים / מוסדות שהיו
קצין העיר
מוסד ותיק שליווה את צה"ל שנים ארוכות וסיפק מענה לכל שאלה או בעיה שבה נתקלו לובשי המדים בשנים שאחרי גיוסם. נציגי קצין העיר ביישובים השונים בארץ דאגו לטיפולים הרפואיים של חיילים בחופשה, העניקו הארכות לאישורי שהייה מחוץ לבסיס ("פס"), ארגנו כרטיסי כניסה לאירועי בידור בהנחה משמעותית, איתרו חיילים שנדרשו לשוב בבהילות לביתם, ובישרו למשפחות נפגעים על גורל יקיריהן. ב־2015 נסגרו מוקדי קצין העיר וסמכויותיו הועברו לקצינת פניות הציבור.
הצרכנייה / פריטים מאז
פותחן קופסאות
חלק משמעותי מהתזונה של הזמנים ההם הגיע מ"קונסרבים" (מרוסית, קופסאות שימורים), וזאת בטרם הומצא פטנט ה"טבעת" שעל המכסה לפתיחה מהירה. לפיכך, כדי לפתוח את הקופסה היו משתמשים בשלל כלים ממתכת, שנקראו "פותחנים", ואלה הלכו והשתפרו לאורך השנים במראם ובפשטות הפעלתם. עד היום אפשר למצוא בכל בית בישראל פותחן ידני, אף שלרוב אין בו צורך.
"אילת תהיה מקום שמח"
ב־2 בדצמבר 1949 נחת על מסלול מאולתר באילת מטוס צבאי, וממנו קפץ ראש הממשלה, דוד בן־גוריון (במרכז, בכומתה), בליווי כמה יועצים ועיתונאים. "באתי לכאן כדי לצקת את התוכנית להפיכת מקום בודד זה ליישוב שמח וצוהל. מהנמל שיוקם כאן יפליגו אוניות צי הסוחר העברי, ותיירים יגיעו מרחבי העולם", אמר בן־גוריון. באותם ימים היתה אילת נקודה שוממת ומנותקת מכל יישוב עברי אחר בדרום הארץ.
צילום: דוד אלדן, לע"מ
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו