באפריל 1994 ציינה ירדן את סיום עבודות השיפוץ של כיפת הסלע בשלושה ימי חג ובנאום נרגש עד דמעות של מלך ירדן, חוסיין. הפרויקט התאפשר רק לאחר שהשליט הירדני מכר את אחוזתו הפרטית המפוארת שליד לונדון לשליט עומאן, הסולטן קבוס אל־סעיד. את התמורה, כ־10 מיליון דולר, הוא תרם לעבודות חיפוי כיפת הסלע בלוחות מוזהבים חדשים ואטומים למים.
אלא שמאחורי הקלעים של התרומה המלכותית ומלאכת שיפוץ הכיפה התחוללה מיני־דרמה, שהיתה אופיינית לאמביוולנטיות של הממסד הדתי המוסלמי בירושלים ביחס לקשרים כלכליים עם יהודים וחברות ישראליות. הווקף, כך התברר, העדיף תחילה לשכור את שירותיה של חברה ישראלית בעלת ניסיון בתחום, ולהטיל עליה את מלאכת חיפוי ושיפוץ כיפת הזהב. אולם כאשר התברר שהחברה תעסיק יהודים בעבודות, הווקף עיכב אותן והציע לחברה למכור את חומרי האיטום המיוחדים שלה לסוחר ערבי שיעסיק פועלים ערבים.
כיפת הסלע // צילום: אורן בן חקון
החברה הישראלית סירבה. היא התנתה את מתן האחריות לעבודה בכך שאנשיה הם שיפקחו על העבודות, אולם הווקף דחה דרישה זו על הסף. המופתי הירושלמי ויתר על הקשר עם החברה ושכר את שירותיהן של שתי חברות, איטלקית ובריטית, ששיפצו את כיפת הסלע וכיפת אל־אקצא.
ההקפדה של הווקף להימנע מהעסקת פועלים יהודים במתחם הר הבית ומסגדיו אינה מפתיעה. היא מוכרת היטב מסיטואציות ומאירועים דומים במהלך שנות שלטונה של ישראל בירושלים. דווקא משום כך יש עניין מיוחד במחקר שמפרסם בימים אלה ד"ר דותן גורן, איש אוניברסיטת בר־אילן. גורן תיעד העסקה של בעלי מלאכה יהודים על ידי הווקף במסגדי הר הבית במחצית השנייה של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. לפחות על פי תקדימי העבר, כך מתברר, האיסור המוסלמי הנוכחי להעסיק יהודים בהר אינו דתי, אלא פוליטי.
בבית המלאכה של אהרן גרבלסקי ברחביה // צילום: באדיבות משפחת גרבלסקי
כבר בראשית שנות ה־70 של המאה ה־19 פיקח יוסף קריגר, מהנדס בנייה יהודי, על עבודות שיפוץ שנעשו בהר הבית בהוראתו הישירה של הסולטן עבדול עזיז. שנתיים אחר כך דיווח עיתון "החבצלת" על "מנורת בדולח מצופה זהב טהור... ששבעים קנים לה... שני אומנים יהודים מקושטא נשלחו להעמידה על מכונה". המנורה, "מתנת אם הסולטאן הגיעה לנמל יפו בעשר תיבות גדולות ושם הועמסה על עשרה גמלים", בדרכה ירושלימה.
השראה לש"י עגנון
לא רק אומנים יהודים מחו"ל הוכנסו אל "קודש הקודשים" המוסלמי, מקום המקדש בעבר. גורן איתר עדות של המחנך הירושלמי דוד ילין, המספר כי לקראת בואו של הקיסר הגרמני וילהלם השני לארץ נרתמו תלמידי בית הספר כי"ח (כל ישראל חברים) למלאכת תיקון ומירוק גולת העופרת של כיפת הסלע בבית המלאכה שבבית ספרם. לתלמידי בית הספר היה ניסיון קודם בתחום, שכן שנתיים קודם לכן הם היו מעורבים בהתקנת שערים, שבכות, מדרגות ומעקות במסגד שבמערת המכפלה בחברון. יהודים לא הורשו באותם ימים להיכנס ולהתפלל במערה, וניתן להם להגיע רק עד המדרגה השביעית במעלה המתחם. למרות זאת, הדבר לא מנע מהמוסלמים להשתמש בשירותיהם של תלמידי כי"ח, ששמם יצא כחרשי ואומני ברזל מעולים.
בראשית המאה ה־20 החלו גם אומנים יהודים מבצלאל להשתלב בעבודות אומנות ותחזוק במסגדים שבהר הבית. בעקבות מפולת שאירעה בהר, נפגעו קשה קישוטי הקירות במסגד אל־אקצא וכיפת הסלע. אומנים מיוון שהוזעקו לירושלים כשלו במלאכתם, והמוסלמים פנו לצייר שמואל מלניק, בוגר האקדמיה לציור ואומנות בוורשה ובווינה, שהשתלם בבצלאל כצייר, כאמן וכמעצב.
מערת המכפלה // צילום: צחי מרים
מלניק עצמו העיד על החוויה יוצאת הדופן שעברה עליו וכתב: "בשנת 1915 קישטתי את בניין האקסה בחצר מקום המקדש. כמו כן תיקנתי על ידי חיפוי את סדקי עמוד השיש במסגד עומר עצמו. עבודה זו הצריכה זמן של שלושה חודשים, ולעזרתי בא הצבע מר משה לוי".
גורן מציין במחקרו שלימים, היווה משלח ידו של מלניק השראה לסופר ש"י עגנון, בעיצוב דמותו של יצחק קומר, ברומן המפורסם "תמול שלשום":
"וכשהוצרכו לתקן את מקדשם שבהר הבית, וביקשו להביא צבעים ממצרים, אמר הפחה, הריני שולח לכם בחור יהודי שכל אומני מצרים כנגדו כיתוש בפני גמל, ושלח להם את חברנו יצחק... שנכנס לפני ולפנים ועשה מלאכה במקום מקדשנו, ששאר בעלי אומניות שבירושלים חוששים ליכנס לשם מפני שאנו טמאי מתים ואין לנו אפר פרה אדומה".
מי שהיה מעורב באותה תקופה בתיאום עבודות האומנות במסגדי ההר היה נחום וילבוש, שהתמנה על ידי אחמד ג'מאל פחה, שר הימייה הטורקי, למהנדס לשיפור פני ירושלים ובהמשך למהנדס העיר. גורן איתר בארכיון הציוני המרכזי מסמך שכתב וילבוש, שבו תיאר כיצד גירד את "הטיח מהכתלים הפנימיים של מסגד אל־אקצא", בעזרת "קבוצה של תלמידי בצלאל שהבינו באומנות, קרצפו את הטיח בזהירות מהכתלים והעמודים בשמעם על האומנות העתיקה, וגילו את הבניין הקדום".
בנוסף, סיפר וילבוש, "הורידו (תלמידי בצלאל) את הטיח מהשערים שעמדו על המדרגות העולות לכפת הסלע. בבניין כפת הסלע", הבהיר, "לא נגעתי. רק תיקנו את הגג ההרוס, כי העופרת התקלקלה ועשיתי זאת לפי בקשת הממונה על המסגד".
מודעה של הצייר שמואל מלניק // צילום: מתוך המחקר באדיבות שי פרקש
גורן מדגיש כי אנשי "היישוב הישן" בירושלים, שהיו יהודים אורתודקסים, נמנעו מלעבוד בהר הבית מתוקף האיסור ההלכתי שמנע מהם את הכניסה למקום המקדש, וכי בעלי המלאכה היהודים שנכנסו להר נמנו עם בני היישוב החדש בעיר, שהיו ברובם אנשים משכילים וחילונים. "העבודה בהר חיזקה את המוניטין המקצועי שלהם", אומר גורן.
עם זאת, הממסד הדתי המוסלמי לא הבדיל בין יהודי היישוב הישן, החרדים ברובם, לבין יהודי היישוב החדש; כאשר חפץ הממסד בבעל מלאכה יהודי, ידע להתעקש על כך. בתחילת המאה ה־20 חש זאת על בשרו רבי משה שפירא, שמומחיותו בהתקנת שעוני שמש בשכונות היהודיות בירושלים היתה לשם דבר. הווקף ביקש משפירא להתקין שעון שמש סמוך לכיפת הסלע, כדי לקבוע בדייקנות את מועדי התפילה של המוסלמים במקום. בהיותו יהודי דתי, שפירא סירב לעלות להר הבית מסיבות הלכתיות והתחמק בתירוצים שונים.
גורן מספר כי הממונה על ההקדשים המוסלמים, שייח' נימר אפנדי, ניסה לפתות את שפירא בכל דרך וסכום אפשרי, ואף אמר לו שהדבר יתרום לקירוב המאמינים משתי הדתות. אפנדי ניסה לפעול אצל הרב יוסף חיים זוננפלד, רב העדה החרדית בירושלים, אך זה גיבה לחלוטין את החלטת השען שלא להיכנס למקום המקדש.
השמועה על השען הסרבן עשתה לה כנפיים בקרב האוכלוסייה המוסלמית בעיר, שראתה בסירובו עלבון לדתם. בעצת השייח' נימר, העתיק שפירא את מגוריו לפתח תקווה עד יעבור זעם. גם המסגר אליהו שלמה זלמן באסן סירב מאותה סיבה לתקן סבכה בהר הבית, למרות הפצרות חוזרות ונשנות וסכומים גבוהים שהוצעו לו.
לבנות את מעון המופתי
הטבעיות שבה פנו המוסלמים לבעלי מלאכה יהודים, והגיבוי שהעניקו לעניין זה השלטונות העות'מאניים בקושטא, גולמו באותם ימים גם בשני דגמים של הר הבית שהכין האדריכל קונרד שיק: האחד של פני הר הבית שבהם "נשתל" המקדש, והשני של פני ההר באותה עת ועליו מסגדי הר הבית.
שני הדגמים הוצגו בביתן העות'מאני ביריד הבינלאומי בווינה בשנת 1873. כיום, כמובן, קשה לדמיין את שליט טורקיה ארדואן, הרואה עצמו כממשיך האימפריה העות'מאנית, מעניק חסות להצגה של שני דגמים כאלה זה לצד זה, אבל בימים ההם הדבר היה אפשרי.
אלברט ענתבי // צילום: מתוך ויקיפדיה
בעלי מלאכה יהודים הועסקו גם במערת המכפלה, והמחקר של גורן עוסק גם בהם. יהודים תכננו למשל את הצינור שהוביל מים למערת המכפלה, ואלברט ענתבי, סגן מנהל בית הספר כי"ח (שכבר הוזכר כאן בעניין הר הבית), פיקח על "מלאכת הרכבת הברזל במערת המכפלה, לשביעות רצונה של הנהלת הווקף" (עיתון "הצבי", 26.9.1897).
אמן יהודי אחר, שהווקף גייס את כישרונותיו לטובת מלאכת שיש ותיקוני אבן בקירות פסיפס במערת המכפלה, היה אהרון גרבלנסקי - שותף לבניית דירות ומבני ציבור ברחבי ירושלים. בשלהי שנות ה־20 נוצרו קשרים עסקיים בין גרבלנסקי לבין המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, והוא עבד בבניית מעון המופתי בשכונת שייח ג'ראח. באמצע שנות ה־30 של המאה שעברה הציעה לו הנהלת הווקף - כנראה בתיווכו של המופתי - לנסוע לחברון ולבצע את תיקוני האבן בקירות הפסיפס במערת המכפלה.
חמש שנים אחרי טבח תרפ"ט ורצח 67 היהודים בחברון, נסע אפוא גרבלסקי לחברון, ביצע מדידות במקום, נטל עימו דוגמאות אבן והזמין שיש ייחודי מבלגיה כדי להתאימו לאריחי השיש העתיקים במסגד שבמערה.
"גרבלנסקי היה אמור לבצע עבור הווקף המוסלמי עבודה נוספת לתיקון כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא", מספר גורן, "אולם מלאכה זו לא יצאה אל הפועל בשל המתיחות ששררה בין היהודים והערבים, כאשר פרצו מאורעות 1936-1939, שחידדו מאוד את היחסים הכלכליים בין הצדדים".
כיום השתלט העימות הפוליטי והדתי סביב ההר על סדר היום והשיח סביבו. הווקף לא זו בלבד שאינו מעסיק עוד בעלי מלאכה יהודים, אלא אף ממעט בהופעות פומביות בבתי משפט ישראליים, מדגיש שאינו מכיר בשלטון ישראל בירושלים ובסמכותה בהר הבית ולאחרונה אף בחן אפשרות להתנגד לתוכנית הרכבל, שאמור להוביל יהודים לכותל המערבי, בטענה כי הוא חולף מעל אל־אקצא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו