מישהו שלח לי באינסטוש הודעה שאני מתעכבת עליה כבר כמה ימים - "מי את?", הוא שאל, במילים האלה.
בהתחלה צחקתי, זו שאלה מטומטמת בכל כך הרבה מובנים. מה הוא מצפה, שאעביר לו קורות חיים? הכל שם - העבודה, הלב, הראש, הפנים. קל להרכיב, זה לא מורה נבוכים. אז למה שישאל? אהההה! כי אולי, מרוב כעס, הוא פשוט שכח לכתוב את המילה "בכלל".
ואם הוא התכוון ל"מי את בכלל?", אפשר להבין. הוא לא מחכה לתשובה - הוא רק מנסה להקטין. אבל הוא לא כתב "בכלל".
אוקיי, אוקיי, הנה רעיון - הוא רואה שיש לי די הרבה עוקבים אבל הוא לא שמע עלי בחיים. אז זה לא שהוא שואל מי אני - הוא פשוט לא מבין למה אני מעניינת. סבבה, לגיטימי, לא נעלבת.
לא. זה לא זה. הוא היה מנסח את זה אחרת - מה את עושה בחיים? איפה עובדת?
קראתי שוב. ושוב. חיפשתי הסבר הגיוני לשאלה הכי פשוטה שנשאלתי - והכי סבוכה. בסוף הבנתי - לא הסבר אני מחפשת, אלא תשובה.
• לעוד טורים של מעיין אדם
אדם מגדיר את עצמו מאות פעמים בשנה - כשהוא מתקשר למוקד שירות, יוצא לדייט או הולך לראיון עבודה. אבל איכשהו, עבורי, זו משימה מאוד קשה. כששואלים אותי לפני ראיונות מה ארצה שיכתבו בטייטל, אני משיבה "רק מעיין אדם, בבקשה". אבל הם תמיד מוסיפים משהו. פעם 'דוברת של' או 'בוגרת הישרדות', והיום 'עיתונאית ומגישה'.
ליבי תמיד נחמץ מהכיווץ לתוך הגדרה אחת קטנה, אפילו שקרעתי את התחת עבורה. ברגע האמת, היא לא מספיקה. אין מילה בעולם שתכיל את מי שאני מלבד שמי, מהסיבה הפשוטה - אנחנו סך כל החוויות שעברנו, הדברים שלמדנו, ההצלחות והכישלונות. אנחנו קובץ של בחירות, מכלול של הישגים ופספוסים, חברים ואויבים.
אנחנו המשפחה שלנו, האוכל שלנו, הדת שלנו, אנחנו מה שנשאיר אחרינו לדורות הבאים. ואם תחשבו על זה, כל מה שאנחנו עושים ולומדים, כל העבודה וההישגים, לא נועדו כדי לקטוף תארים. כי בסוף, אם הצטיינת באמת, תזכה לוותר עליהם ולהסתפק בשתי מילים.
פתאום הבנתי - המרדף האינסופי אחרי הגדרה נחשקת נועד אמנם כדי להיות משהו בעולם הזה, להרגיש משפיעים או חשובים, אך אם אדם מספיק חשוב - שמו מספיק לאנשים. כמה אירוני, ככה מדהים.
אז עכשיו, בכל פעם שמישהו ישאל אותי באינסטוש "מי את?" אדע שאני מלא דברים, אבל עדיין לא מה שאני רוצה. אחרת היו מספיקים לו שם ותמונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו