על "Everyday Life", האלבום הכפול, החדש והשמיני במספר של להקת קולדפליי, צריך להתחיל לדבר דרך המעטפת. כמו כל להקה גדולה, גם קולדפליי חיפשה גימיק שיתניע בענק את המהלך התקשורתי של ההשקה, והלכה על פוסטרים עם עטיפת האלבום ותאריך השחרור שלו. חבריה חילקו את האלבום לשני חלקים - זריחה ושקיעה, בחרו להשיק אותו בהופעה בירדן (שגם היא מחולקת לשני חלקים) ולשדר את שני החלקים האלה בשידור ישיר ביוטיוב.
• "יוצר "הנערים": "מדובר באפרטהייד"
• נועה קירל ולירן דנינו "מאושרים"
המהלך הזה שאפתני, מקרין כוח ומשדר שהם לא נעלמו לשום מקום, אבל במבט שני הוא נעדר כל נימוק. למה דווקא ירדן? הרי האלבום לא מתייחס לממלכה ההאשמית ואין בה גרעין קהל שמצדיק את הבחירה. הסיבה היא כנראה היקסמות מהלבנט והרצון להתקרב מזרחה, בקיזוז האפשרות להופיע במדינות כמו סוריה ולבנון ששרויות במצב מלחמה או בישראל שמעמיסה מאבקי BDS על אלה שבוחרים להגיע אליה. למה אלבום כפול? הרי כל העניין מסתיים תוך פחות מ־53 דקות ואין הבדל מובחן בין שני החלקים - לא סגנונית ולא תמתית. כל הרעש והצלצולים האלה מכסים על משהו שדווקא כן ראוי לדבר עליו.
יש גם מוזיקה מאחורי כל הרעש // עטיפת האלבום "Everyday Life"
כריס מרטין והלהקה כולה לא מצליחים להתעלם יותר מהרוחות הרעות שמנשבות בעולם, וכותבים על נושאים בוערים וכואבים יותר. העצב, הכוחניות והרוע שבעולם מקבלים כאן מקום מוחשי, ומעניין לראות איך המעטפת המלודית מאוד של קולדפליי אוחזת במסרים אלה. אחרי כמעט 20 שנות פעילות, הלהקה הבריטית מרגישה בטוחה מספיק כדי להתנסות בסגנונות מעט שונים מהרוק הרך שהפך לחותמת שלה, ומשלבת שיר כמו BrokEn, שמשוטט באיזורי הגוספל והג'אז. אולי כדי להצדיק את הקריצה מזרחה, מגיע Arabesque, שאליו מצטרפים סטרומאה, פמי קוטי, טריו ג'ובראן, ועשרות מוזיקאים נוספים לקטע שקורץ למוזיקת עולם.
יכול מאוד להיות שיש פה אלבום לא רע של קולדפליי, אבל כל הרעש מסביב קצת מקשה לשמוע אותו.
• קים אור אזולאי נגד מעיין אדם
• התוכנית המביכה של ליהיא ונעמה
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו