ביל סימונס, איש תקשורת האן.בי.אי החשוב ביותר בעידן האינטרנט, נוהג לשאול אם שחקן מסוים הגיע לליגה "מוקדם מדי, מאוחר מדי, או בדיוק בזמן?". אז תסתכלו רגע על המספרים האלה.
בין 1984 ל־2003 היו בכל עונה בממוצע פחות מ־7 שחקנים שהגיעו למדד משוקלל (PER) של 23. בארבע השנים האחרונות המספר כמעט שולש לכ־20! פעם היו כ־4 שחקנים בכל עונה שמגיעים ל־25 PER.
בארבע העונות האחרונות? כ־10 בכל שנה. ואל המדד הנדיר של 28? פעם בקושי, העונה כבר יש 5.
ואם נספור כמה פעמים ראינו עונה שבה שחקן נתן בממוצע את אחד השילובים האיכותיים של 30-5-5, 25-10-5, 25-5-10 או 30-10 בנקודות, ריבאונדים ו/או אסיסטים? בין 1984 ל־2016 זה קרה 17 פעמים. מאז 2017? עוד 17.
הנקודה ברורה. אנחנו בעידן פיצוץ המספרים האישיים, אינפלציה היסטורית. ולכן השאלה של ביל סימונס כמעט מיותרת, כי מלבד סנטרים גמלוניים שלא מסוגלים לקלוע (והיום כולם קולעים) - התשובה לגבי כל שחקן אחר היא ברורה: אם הוא לא שיחק בליגה בעידן הנוכחי, אז הוא הגיע מוקדם מדי, ופספס את המסיבה.
מקרי זה לא. כענף שהדבר הכי פופולרי בו זה מהלכים אישיים, ובליגה שתמיד שיווקה את עצמה דרך פרצופים ולא לוגואים, שינו באן.בי.אי בתחילת העשור הקודם הרבה דברים בחוקה, כדי להפוך את הכדורסל לכמה שיותר אינדיבידואלי, וכמה שיותר מותאם למובילי כדור.
לברון ג'יימס. טריפל־דאבל נגד כל קבוצות הליגה // צילום: אי.אף.פי
למי ששכחו, נזכיר כי יותר ויותר אוסרים לגעת או להאט את התנועה קדימה של התוקף (כלומר, להגנה אסור לעצור שחקן שחודר). אוסרים על מגינים לחכות בצבע (כלומר, אחרי שהתוקף חודר, הוא לרוב מגיע לצבע די ריק). ויחד עם עליית קרנה של השלשה, ועם שחיקת חשיבות ההגנה הקבוצתית וריבאונד ההתקפה - הכל דחף את המשחק לפוזישנים קצרים, שלשות או דאנקים. כל הקבוצות משחקות כמעט אותו הדבר, וכל המאמנים שמים את הכדור יותר ויותר בידיים של שחקן אחד, שבכל התקפה מקבל את ההחלטה איך לסיים אותה.
כוכב אחד לבד
יש נתון שנקרא יוסג'־רייט (USG), שמראה כמה פוזישנים שחקן מסוים "דאג לסיים" מתוך סך ההתקפות שבהן לקח חלק. 25% יוסג' זה הרבה, 30% זה ממש המון. בין 1984 ל־2000 היו בכל עונה בליגה כ־3 שחקנים שהגיעו ל־30%. בין 2001 ל־2015 זה עלה ל־6. ואז קפץ ל־10. בעונה שעברה הגיע לשיא של 14, ואחרי חודש בתוך העונה הזאת המספר הוא 17.
בעברית זה אומר שרוב הקבוצות בליגה דואגות שיהיה להן שחקן אחד, מוביל כדור מוכשר שמסוגל לחדור (כי זה קל ואסור לשים עליו גוף או לחכות לו בצבע) ולקלוע מבחוץ (וזה גם קל כיום, כי כולם זורקים משם כל הזמן). והשחקן הזה הוא זה שבמרבית ההתקפות פשוט מחליט.
כרמלו אנתוני. קחו גם אותו בחשבון // צילום: אי-פי
לצד זה שקבוצות הולכות הרבה פחות לריבאונד התקפה (כי סטטיסטיקות מתקדמות הראו שזה לא משתלם), תראו איך השחקן האחד הזה שמוביל את הכדור, הוא גם זה שבלי התחרות על הריבאונד פשוט לוקח הרבה כדורים חוזרים בהגנה ומתחיל את ההתקפה - ומה תקבלו? עוד ועוד שורות סטטיסטיות "מפוצצות" של עוד ועוד שחקנים שגם קולעים, גם מוסרים וגם קוטפים. בצורה חסרת פרופורציות לכל היסטוריית משחק הכדורסל.
ועכשיו, כשאתם רואים שלוקה דונצ'יץ' נותן בגיל 20 מספרים שלארי בירד לא הגיע אליהם בשיאו, וכשבגיל 35 לברון ג'יימס נראה כאילו הכל עדיין קל לו בדיוק כפי שהיה צעיר בהרבה - לפחות תדעו למה. כי הם נמצאים בליגה בדיוק בזמן כדי ליהנות מכל הטוב האינדיבידואלי הזה. עכשיו רק צריך לספר לכרמלו אנתוני המתקמבק איך נוגסים בעוגה הזו גם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו