בבית העלמין הקטן בשלומי ניצבים זה לצד זה שני קברים ועליהם שם זהה: ויקטור חדד. השניים, בני דודים, נפטרו בתוך חודש אחד ב־2011. הראשון בגיל 52, השני בגיל 45, שניהם נקראו על שם סבא שלהם, שניהם נפטרו מאותה סיבה: שימוש בסמים קשים. "אצלנו קוראים לזה 'נפטר ממחלה'", אומרת מירב חדד, אחותו של ויקטור הראשון.
בצירוף מקרים מצמרר, ויקטור נוסף, שלישי במספר, נפטר רגע אחריהם מסרטן. הוא קבור בבית עלמין באזור השפלה. השמועה ארוכת השנים הפכה לעובדה מוגמרת: יש קללה במשפחה.
"אמא היא זו שסיפרה לי שסבא ויקטור היה מקולל", מספרת מירב (42), תסריטאית במקצועה. "היא אמרה שקללה זה כמו פטרייה: אם לא מטפלים בה, היא מתפשטת לשאר בני המשפחה". ובפטרייה הזו החליטה מירב לטפל כמו שהיא יודעת הכי טוב: היא עשתה על זה סרט.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
"הקללה של ויקטור", סרט הבכורה שלה כבמאית, שישודר מחרתיים בהוט 8, הוא לא סרט עצוב. רחוק מזה. הוא כולל סצנות מצחיקות וטיפול רגיש, לעיתים הומוריסטי, בתופעות שעברו על החברה הישראלית של שנות ה־80 וה־90 ביישובי הפריפריה, כמו אלימות קשה, הזנחה וסמים, שהחריבו כל חלקה טובה.
"אחי ויקטור היה גדול ממני ב־18 שנה", נזכרת מירב. "במשפחה מספרים שהוא היה חמוד ומצחיק וחכם, אבל אני לא הכרתי את כל זה. אני גדלתי למציאות שבה הוא משתמש בסמים, ובלאגן, ומשטרה. הוא לא היה היחיד שהשתמש בסמים בבית, זה קרה בהרבה בתים בשלומי".
עיירת הפיתוח שבה גדלה מירב, הצעירה בין שבעה ילדים, היתה אז ענייה, ומלאת עולים מצפון אפריקה, שהתמודדו עם אתגרים קשים. וכמו לא מעט מעיירות הפיתוח של אותה תקופה, הסמים היו מפלטם של רבים מהמתבגרים. גם היום, אחרי שנים, הם מתמודדים עם התוצאות.
חדד, לשעבר בלשית ביחידה הארצית לחקירות הונאה וכיום עורכת משנה בתוכנית "יצאת צדיק", השתמשה בטכניקות שלמדה בשנותיה במשטרה, ויצרה סרט שבו היא מתחקה אחר הסיפור ההיסטורי של משפחתה, ובראש ובראשונה סבה - ויקטור יחיאל, שנפטר לפני שנים. האגדה מספרת שרצח אדם בתוניסיה, וכך יצר את הקללה שמאיימת על ראשם של כל ה"ויקטורים" במשפחה.
"אולי כשמלאך המוות ירד, אמרו לו, 'תביא את ויקטור'. הוא לא ידע את מי להביא, אז הוא הביא את שלושתם", אומר דודו חדד, אחיה של מירב. בסצנה מהסרט הם עומדים יחד בבית העלמין, מול שני הקברים של בני הדודים - ויקטור גיגי חדד, וויקטור יחיאל חדד. הוויקטור השלישי, גם הוא ממשפחת חדד, נפטר אחרי חודשיים. המשפט הבא של אחיה של מירב הוא שיקבע את גורל הסרט כבר בראשיתו, ויחשוף בפניה את משימת ההצלה שלה. "יש עוד ויקטור אחד חי".
"המטרה של הסרט היתה להגשים את משאלתה האחרונה של אמא שלי, אלגריה, לפני מותה", אומרת מירב. "היא ביקשה ממני לעצור את הקללה, ואני נתתי לה את מילתי".
• • •
בני משפחת חדד עלו מתוניסיה בשנות ה־50. לסבא של מירב היו לא פחות מ־14 ילדים, שהתפזרו בכל רחבי הארץ, מנהריה ועד אילת. בגלל יחסים מורכבים בין בני המשפחה, הקשר בין האחים לא היה רציף כבר מההתחלה, עד שניתק לחלוטין. "כל אח רב עם השני, והטרגדיות שפקדו את המשפחה גרמו לניתוק מוחלט", אומרת מירב חדד.
במהלך העבודה על הסרט היא גילתה במפתיע שיש לה בן דוד בשם חי ויקטור חדד (52), שאותו לא הכירה, ושמתגורר במושב משמר הירדן בגליל העליון. זה הוויקטור שאותו צריך להציל מהקללה. כשנפגשה איתו, גילתה כי העיירה שלומי לא היתה הפריפריה היחידה שסבלה מקשיים בשנות ה־70 וה־80. זה קרה גם בתוככי ירושלים, בשכונת קריית יובל.
"תמיד טענתי שיש קללה במשפחה", מספר חי ויקטור. "כל בית קיבל מכה או אסון. בן דוד שלי נהרג במלחמת יום כיפור. אחותי ריקי נהרגה בתאונת דרכים כשהיתה חיילת, ביוני 1990, ובן דוד נוסף נרצח על ידי מחבלים". דודו, אחיה של מירב, משלים אותו ומספר על דודה שנעלמה ולא יודעים מה קרה לה, ועל קרוב משפחה נוסף שטבע למוות במהלך שחייה באילת.
"תוך כדי צפייה במזרחיסטית הזאת שמדברת על קללות, אני מכניסה את הצופים למורכבות המשפחתית". מירב חדד // צילום: אריק סולטן
הקללה לא פסחה גם על חי ויקטור. "בתור ילד הייתי כל הזמן בורח מהבית. היו צעקות, בלאגן, מכות. הייתי בורח ועולה להרים. כשגדלתי, הגנתי על אמא שלי בגופי, והייתי צריך להילחם עם אבא שלי. הייתי תוקף אותו ובורח, כי הוא היה חזק - מכה שלו היתה מעיפה אותי מחדר אחד לשני.
"עזבתי את הבית לפנימייה, אבל חזרתי. סילקו אותי מכל מסגרת. בגיל 15 כבר הייתי ברחוב. נגעתי בהרואין בפעם הראשונה עוד לפני גיל 16".
למרות זאת, ובניגוד לרבים מחבריו בשכונה, הוא התגייס לצה"ל ושירת כטבח. "את השבוע החופשי שלי הייתי מבלה בבסיס", הוא אומר. אבל אז קרה אירוע שהפך את חייו מקצה לקצה.
"זמן קצר אחרי שהשתחררתי, אחותי נהרגה בתאונת דרכים. ואז המשפחה נשברה לגמרי, ואני פרקתי כל עול. הסם היה מרגיע אותי. בא לי בול בזמן, פלומבה.
"בדיוק אז השכונה הזאת 'התעוררה' מבחינת סמים. בכל בניין היו יושבים נרקומנים ומזריקים הרואין לוורידים. בתוך חדרי המדרגות, בין הקומות, שמו סורגים כדי למנוע מאנשים להתאבד. ידעתי שהסמים מסוכנים לי, אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי".
בסוף שנות ה־90, כשהוא בשיא המשבר, פגש חי ויקטור את בן דודו, ויקטור חדד, אחיה של מירב, שהיה אז נקי מסמים ושימש מדריך גמילה. "כולם בשכונה הכירו אותו. הוא לקח אותי לגמילה וניסה לעזור לי, אבל נפלתי שוב לסמים. ב־2002 הלכתי שוב לגמילה, ורק אז הצלחתי סוף־סוף לצאת מהסמים ולהקים משפחה".
כיום הוא עובד כטבח במסעדה, ונקי מהסם כבר 17 שנה. "אלוהים הרים אותי בפינצטה, אבל אני מפחד. הקללה הזאת רובצת עלי. אין יום שאני לא חושב על הסמים. כל יום אני קם, מתפלל ואומר תודה לאלוהים, מבקש שיכוון אותי ליום טוב - רק להיום. יום נקי זה ניצחון בשבילי. צריך להבין - מי שמשתמש בסמים מתאבד כל יום מחדש".
• • •
בזמן שחי ויקטור הצליח להשתקם, אחיה של מירב קרס בחזרה לתוך הסמים. "הוא שימש מדריך למכורים במשך כמה שנים", היא מספרת, "ואז למדתי להכיר את האופי האמיתי שלו, להכיר אותו. אדם מדהים וחכם.
"כל בית קיבל מכה או אסון". חי ויקטור חדד // צילום: אנצ'ו גוש-ג'יני
"כשהוא נפל שוב, הנפילה היתה קשה. הסמים הם מחלה שהורסת לא רק את האדם עצמו, אלא גם את סביבתו, אלמנטים פיזיים ונפשיים, שמאכילים אחד את השני".
בגיל 52, כשהוא נשוי ואב לשניים, גופו של ויקטור בגד בו. זו לא היתה מנת יתר, אלא תוצאה של שימוש ארוך שנים בסמים, שפגע בגופו באופן בלתי הפיך.
"יום אחד, באוקטובר 2011, הוא הגיע לבית של אמא שלי בשלומי. ביקש ממנה להכין לו קוסקוס, ושתעזור לו להתקלח כי הוא לא מרגיש טוב. היא הכינה לו את הקוסקוס, הוא אכל ואחר כך היא עזרה לו להתקלח.
"אחי דודו התקשר אלי וסיפר לי שוויקטור מרגיש רע, ושהוא לוקח אותו לבית החולים. אמרתי לדודו דברים נוראיים, אני מתביישת בזה מאוד. היתה לי תחושה של חלאס, גם בשביל ויקטור וגם בשביל אמא שלי ובשבילנו. אחרי כמה שעות, ויקטור נפטר. אין יום שאני לא מתחרטת על הדברים שאמרתי באותה שיחה".
זו היתה תקופה קשה מאוד למשפחה. חודש לפני כן נפטר בן הדוד ויקטור, גם הוא כתוצאה משימוש בסמים. חודש לאחר פטירת אחיה של מירב נפטר בן דוד אחר בשם ויקטור ממחלת הסרטן. מירב מסרבת לרדת לפרטים בנוגע לשניים האחרים, מתוך רצון לשמור על המשפחה.
"יש חלקים בסרט שהורדתי, כי הם היו קשים מדי. אני מעדיפה שמישהו ירים גבה, ושזה לא יקרע אותנו לגזרים", היא אומרת. במהלך החודש לאחר פטירתו של אחיה לקתה אמה, אלגריה, באירוע מוחי ונפלה בביתה. היא לא חזרה עוד ללכת.
הסרט עוסק אמנם בקללה ובניסיון להציל את חי ויקטור, "הוויקטור האחרון", מגורלם של קודמיו, אבל לא פחות מזה, הוא מסע משפחתי, צלילה לתוך השדים המשפחתיים וניסיון לעשות תיקון אחרון, רגע לפני פטירתה של אמה.
"רק אחרי שאחי נפטר ואמא שלי התמוטטה, הבנתי כמה הייתי אגואיסטית בדברים שאמרתי לדודו. מאיפה היתה לי הזכות לדברר את אמא שלי, לשים מילים בפה שלה? זה הדבר שהכי שבר אותי, וזה היה המניע שלי לסרט. התיקון הזה".
אלגריה מופיעה לאורך הסרט כולו, דועכת לאיטה בשל הדמנציה שבה לקתה. "כמה כאב לי, כמה בכיתי", מספרת האם על מות בנה. "גם הלילה בכיתי. אין לילה שאני לא חושבת על ויקטור".
מירב נוסעת לעיר מגוריו של סבה, נאבל, בתוניסיה. לא מדובר בעניין של מה בכך, במדינה ערבית שבה הסכנה ליהודים גדולה. היא שואלת את העוברים והשבים ליד מספרה שהיתה שייכת לסב, מנסה להבין מה גרם לקללה. היא אף ניגשת לרב בתוניסיה כדי לנסות ולהסיר את הקללה מעל חי ויקטור. אבל גם אחרי המסע, ההיסטוריה של הסב והסיפור כיצד הוטלה עליו הקללה, נותרים לוטים בערפל.
• • •
"אזכרה לכל ויקטור חי, שמת", נכתב בשלט שנתלה על גדר בית העלמין בשלומי, בסוג של הומור שחור. סוזן חדד, אמו של ויקטור יחיאל חדד ז"ל, מספרת למירב שאחרי מות בנה, ניסתה להבין אם יש קללה במשפחה, וכיצד אפשר להסיר אותה.
"הלכתי לאיזה רב בנהריה ושאלתי אותו אם הוא יכול לומר לי אם השם ויקטור הוא טוב או לא. הוא אמר לי: 'את צריכה להחליף את השם של ויקטור ליחיאל, ולקרוא לו רק יחיאל'. גם חיים לבב, אחיו של ויקטור יחיאל, מסכים: "כולם נושאים את אותו שם ואת אותו שם משפחה, ופה שניים שקבורים אחד ליד השני".
יהודית, אחותה של מירב, משלימה: "ממש 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה".
שלוש שנים ארכה העבודה על הסרט, ורגע לפני שהסתיימה, נפטרה אלגריה חדד, בגיל 78.
"שבוע אחרי השבעה על אמא שלי הגעתי להקרנה של הסרט, אחרי רוב העריכות. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את הסרט במלואו. ישבתי שם, ובכל סצנה עם אמא שלי הורדתי את העיניים. זה היה סופר קשה. עד היום אני לא מסוגלת לחזור לבית שלה בשלומי". הרגליים נעצרות בבית העלמין, מקום מנוחתם האחרונה של האם ובנה.
אנחנו יושבים בסלון הדירה של מירב בשכונת יד אליהו בתל אביב, שכולו שילוב של ישן וחדש, מסורת וקדמה. על קיר אחד איור של הרב עובדיה יוסף בבגדים מודרניים, על קיר אחר מעין לוח קומיקס מוגדל, תסריט מאויר שכתבה מירב בבית הספר לקולנוע.
על כוננית ספרים ישנה ניצבים ספרי פנטזיה וסיפורת, דון קיחוטה, שר הטבעות והארי פוטר בכפיפה אחת. טלוויזיה אין, "הוצאתי אותה דווקא כי אהבתי לצפות ולא יכולתי לבזבז זמן". על עמוד בין המטבח לסלון תלויה, ממוסגרת, תעודת הלידה של הסב, שאותה הוציאה בדרך־לא־דרך מתוניסיה, מזכרת מהמסע שעברה.
גם חייה של מירב עברו תהפוכות לא פשוטות. היא התגייסה לצה"ל ושירתה כקצינה בבסיס החינוך מחו"ה אלון. היא לא סיפרה לאיש על אחיה והסמים ("חששתי שזה יפגע בי"). אחרי הצבא טיילה באוסטרליה ובארה"ב, ולאחר מכן התגייסה למשטרה.
מאוחר יותר, בעקבות טיפול פסיכולוגי, הבינה שגם העבודה במשטרה היתה קשורה להיסטוריה המשפחתית. "זה היה תירוץ טוב בשבילי כדי לא ליפול לסמים, כמו האחרים במשפחה. למזלי, מעולם לא נגעתי בחומרים האלה, ולעולם לא אגע".
• • •
היא עזבה את המשטרה אחרי חמש שנות שירות, כשהבינה שזה לא מה שהיא רוצה לעשות בחייה, ואחרי גלגולים לא מעטים הגיעה לבית הספר לקולנוע סם שפיגל, וליצירת הסרט הראשון שלה.
את מאמינה בקללות?
"אני מאמינה שיש דברים שאני לא יכולה להסביר. אני אדם מסורתי ומאמין, אבל גם אדם עם שתי רגליים על הקרקע. זאת הדרך שלי למשוך את הצופים פנימה.
"בשורה התחתונה, הסרט הוא לא על קללה. הוא סרט מסע בעקבות המשפחה שלי. עשיתי אותו בשבילי, מהמקום הכי אגואיסטי. רציתי שאמא שלי ובני המשפחה שלי יקבלו כבוד, יקבלו קול. הרבה פעמים נוח יותר לדבר על קללות מאשר על דברים אחרים. זה כמו שם קוד.
"תוך כדי צפייה במזרחיסטית הזאת שמדברת על קללות, אני מכניסה את הצופים למורכבות של הגדילה בעיירת פיתוח, למורכבות המשפחתית. זה סיפור עמוק. הסיפור הוא לא רק על שלומי או על המשפחה הספציפית הזאת. שלומי זה גם שדרות, גם קריית שמונה, גם קריית יובל, גם שכונת התקווה. ובכל משפחה יש סוד וקושי".
היית רוצה לגדול במקום אחר?
"לא. אלה הקלפים שקיבלתי. לא הייתי משנה כלום בחיים שלי, כי אלו החוויות שעיצבו אותי. אבא ואמא שלי אהבו אותי מאוד. קיבלתי כאפות מטאפוריות, והן גם חיזקו אותי והפכו אותי למה שאני. ילד אחר שהיה מוצא את עצמו בבית הזה היה גדל אחרת. לי זה התאים, כי כך גדלתי להיות מי שאני, על כל מה שמשתמע מזה, לטוב ולרע. 'פלומבה', כמו שחי ויקטור אומר. הייתי שמחה לחשוב שהצלחתי להשחיל בסרט את האני האמיתי שלי".
• • •
ביום רביעי האחרון התקיימה הפרמיירה של הסרט החדש במוזיאון תל אביב, ומירב מספרת שהוא כבר הביא לאיחוד אדיר בתוך המשפחה. "באו לפרמיירה עשרה בני דודים שמעולם לא הכרתי. הם שמעו שאני עובדת על הסרט והחליטו ליצור קשר. בהסתברות כמעט בלתי אפשרית, התרחשה טרגדיה במשפחת חדד באותו הבוקר - אמו של חי ויקטור נפלה בדרכה למספרה, כשהתכוננה להקרנה, ונפטרה. הקללה היכתה שוב.
"אני מקווה שאנשים ייהנו מהסרט וייקחו ממנו משהו הלאה. יש מי שירים טלפון לאמא שלו, יאמר לה שהוא אוהב אותה ושהוא מתגעגע אליה. אחר יגיד שלא ידע שהסמים הם כאלה. אני רק רוצה שאנשים ייהנו ויאהבו את הדמויות".
וחי ויקטור? הוא שומר על קשר עם מירב ועם בני דודים נוספים, ומודה ש"אני עדיין חושש מהקללה, שמהדהדת מעלי, ומקבל כל יום נוסף כמתנה. אני שמח שהסרט יצא, זה פרויקט מדהים. הייתי רוצה שאנשים יבינו ממנו כמה חשוב לאהוב את המשפחה שלהם, ולא יתנתקו. שיראו כמה המשפחה שלי התנתקה כתוצאה מהטרגדיות ומהמריבות, ושילמדו מהטעויות שלנו. שיאהבו אחד את השני כל יום מחדש".
hanangreenwood@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו