"יש לנו יכולת להשפיע, זו שליחות אמיתית"

יגאל אוחיון, מעלות:

"אני יכול לעשות פה המון למען דור ההמשך"

יגאל אוחיון (50) ממעלות מחובר למוזיקה בנימי נפשו. הוא מוזיקאי - יוצר, כותב ומלחין, מנגן בגיטרה־פלמנקו ובכלי מיתר שונים - ולפני כחמש שנים ייסד את קבוצת האמנים במעבדת תרבות "קול יוצר" של מפעל הפיס, לאחר שניגן בהרכבי מוזיקת עולם רבים בארץ ובאירופה.

"הרעיון להקים 'מעבדת מוזיקה' נולד אצלי כשהסתובבתי באירופה, והבנתי שבכל פינה ולכל מחוז יש את התרבות המקומית, כשבארץ זה לא היה ברור", מספר יגאל, "מזה נבע החזון לגבש אנשים ולאפשר להם ליצור בהתאם למאפיינים התרבותיים שינקו, בהתאם למקום שבו גדלו".

"העבודה שלנו היא רק ההתחלה. ה'לידה' האמיתית תהיה כשהפרויקט יעבור לרמה הארצית". יגאל אוחיון // צילום: ארז בלסברג

יגאל הקים במעלות את מעבדת המוזיקה "קול יוצר", המבוססת על הרעיון של מפגשים בין יוצרים־אמנים לבין הקהילה, והצגת תוצאות המפגשים הללו מול קהל. "לפני ארבע שנים הגשנו מועמדות, לצד 67 גופים שרצו להיתמך כמעבדות חדשות בפריפריה", מספר יגאל, "גיבשתי סביבי קבוצת של עוד ארבעה אמנים, מוזיקאים, מכל הארץ, ויחד בנינו רעיון שהתחיל להתהוות וקיבל נפח וממשות. 

"מבחינתי, מהרגע שאושרה לנו תמיכה כמעבדת פיס לתרבות במעלות, היה מדובר במהפך. אני תמיד אומר שלאנשים פרטיים אראלה יכולה להתקשר, ולאמנים יש את הטלפון הזה - הפלטפורמה להגשים את עצמך מבחינה אמנותית עם חבל משוחרר לגמרי. זו מתנה שקיבלתי".

יגאל, נשוי ואב לבת 19 ולבן 15, מעיד כי כיליד מעלות, הוא מכיר את השפה המקומית, ובזכות כך הצליח גם לגבש שפה שמתאימה ומדברת לקהילה, מה שלא עשו לפני המעבדה. "עבורי זו סגירת מעגל, של ילד בן 13 שחיפש עם מי לנגן בעיר. הופענו עם אנסמבל נוער שפעיל כבר שנה רביעית, אנסמבל של תלמידים מצטיינים שהפיק מופע שכולו תוצרים עצמאיים", הוא מספר, "אנחנו מלווים אותם בתהליך עד להופעה ולהקלטה. יש לנו גם אנסמבל שנקרא 'קול כלי' שמורכב מ־14 נגנים לא מקצועיים - בין היתר רופא שיניים, מסגר ואדריכל. זו קבוצה צבעונית ומטורפת שנפגשת פעם בשבוע ויחד לומדים באהבה את המוזיקה של המזרח התיכון". 

• • •

המטרה העיקרית של המעבדה, מסביר יגאל, היא לעודד ולהוביל תהליכי יצירה, וכדי להגשים את החזון הזה, מתאימים את היצירה למידותיה של כל קבוצה. "אני מוביל את הרף המקצועי", הוא אומר, "אני לא קונסרבטוריון. אני מחויב לייצר סצנה תרבותית. מטבע הדברים אני דואג לקלוט בני נוער מצטיינים ממגמות מוזיקה באזור. כשפותחים תהליך, יש כאלה שרוצים להיות חלק ואני לא סוגר את הדלת בפני אף אחד. יש פה אנשים בכל הגילים, בכל הסגנונות. אני מאמין שבכל אחד גלומה יצירה אנושית פנימית שרק צריכה את הדלת החוצה".

"במהלך חמש השנים ב'קול יוצר' הבנתי שלמוזיקאי יש יכולת להשפיע ויש לו תפקיד ושליחות", מוסיף יגאל.

"כיום אני מרגיש שעוד לא נולד ה'ילד' הזה באמת, שכל הפעילות שלנו היא רק תחילת ה'היריון'. ה'לידה' האמיתית תקרה כשהפרויקט הזה יעבור לרמה הארצית ויגיע לעוד ועוד מקומות בפריפריה. במהלך השנים האחרונות התרכזתי בגיבוש הרעיון עצמו, בהקמה נטו. חלק מהרעיון בכלל התהווה תוך כדי תנועה. הרעיון המקורי היה קבוצת אמנים שיוצרת, ותוך כדי תנועה הבנו שיש פה קהילה שלמה שהיא חלק בלתי נפרד מהסצנה".

יגאל מספר שכיום שמונים אחוז מהפעילות במעבדה היא בעצם של אנשים מהקהילה ושאינם אמנים מקצועיים אך עוסקים בתחום כתחביב. שאר הפעילות היא הפקות מקור מקצועיות של חברי קבוצת האמנים שהוא מוביל, כמו מופע הדגל של המעבדה - "יגל יעקב" - שכולו לחנים של אוחיון לטקסטים מהמקורות. 

"התוצרים שאנחנו רואים פה, לא מביישים גם אנשי אמנות מקצועיים", הוא מסביר, "וזו בדיוק המטרה שלנו והחידוש של הפעילות שלנו - אנחנו לא מתפשרים על האיכות ומבחינתנו ברמת הכישרון כולם שווים.

"אני מקבל פה חופש מוחלט בלי שיקולים מסחריים וגם את ההבנה שאני יכול לעשות הרבה בשביל דור ההמשך", מוסיף יגאל, "יש לי גב ליצור מה שאני רוצה. יש לי תמיכה ויש מי שמאמין בי, כל ביקורת מחברי מפעל הפיס היתה בונה, כל התהליך היה מגובה. אני עצמי הייתי גיטריסט פלמנקו עד שחליתי בדלקת פרקים, כך בעצם הגעתי לפרויקט, ובזכות האמונה של מפעל הפיס התחלתי להתעסק בטקסטים ולגלות את עצמי בתור זמר".

יגאל מודה שהיו ועדיין יש קשיים בהיבט הכלכלי והמעשי - להביא מוזיקאים מחוץ למעלות, "אבל זה יצר דבר חיובי כי יצרנו קהילה מקומית אמיתית ואותנטית של קבוצת אמנים גלילית ומשובחת. חשוב לי שיכירו את הפעילות המבורכת הזו כי היא עשתה נפלאות במעלות".

רשאן אבו־פיאד, כסייפה:

"העבודה עם הקהילה גרמה לי להאמין בעצמי"

רשאן אבו־פיאד, בת 23 מכסייפה, למדה  בשלוש השנים האחרונות הוראת מדעים במכללת קיי בבאר שבע וכיום מתמחה בתחום, אבל החלום שלה הוא לעבוד בסיעוד כשתהיה "גדולה". ולא במקרה היא מכוונת לשם.

אחיה הקטן, איסמעיל, נולד עם מום של חוסר יציבות ושיווי משקל ברגליים ובידיים ונעזר בהליכון, ואמה עובדת כסייעת שלו בבית הספר. האח החולה, והאמא שטיפלה בו במסירות לאורך השנים, היוו השראה עבור רשאן ובני המשפחה לעסוק במקצועות הקשורים בטיפול וברפואה: אחת מאחיותיה לומדת פיזיותרפיה, אח אחר לומד רפואה בחו"ל והאחות הגדולה עובדת כאחות. 

"קיבלתי הרבה השראה מאחותי, שתמיד ידעה איך לטפל באחי כשהיה חולה", אומרת רשאן, "זה גרם לי להרגיש שגם אני רוצה לדעת לעזור לטפל באחרים".

• • •

רשאן ואחיה החלו לעבוד כבר בכיתה י' כדי לסייע בכלכלת הבית, והיא מספרת שבזכות העבודה היתה מספקת לעצמה כל מה שהיא צריכה מבלי לבקש דבר מאמה, כדי לא להכביד עליה. "התקופה הזאת היתה מאוד קשה אבל היא לימדה אותי המון, חיזקה אותי והעניקה לי כלים להיות בוגרת ועצמאית", היא אומרת, “קיבלתי הרבה כוח מאמא שלי, למרות שהיה לה קשה מאוד והיא גידלה לבד שמונה ילדים, היא לקחה הלוואות, עבדה, טיפלה בנו ועוזרת לנו עד היום".

כשפנתה רשאן למסלול האקדמי, לא הצליחה להתקבל ללימודי סיעוד, אבל בעתיד היא מתכוונת לעשות מסלול הסבה לאקדמאים. את הערך המוסף במהלך לימודיה, וכיום בהתמחות, היא מקבלת מתוכנית המלגאים של מפעל הפיס, במסגרתה היא תורמת לצעירים בקהילה בפרויקט עמותת "אג'יק" ("לבוא אליך", בערבית).

"קיבלתי הרבה כוח מאמא שלי, שגידלה אותנו לבד ועזרה לנו למרות שהיה לה קשה מאוד". רשאן אבו־פיאד // צילום: לירון מולדובן

"התחלתי כמדריכה, ועזרתי לילדים איפה שרק אפשר. הבאתי ציוד על חשבוני, יזמתי פעילויות - יום ספורט, יום מסיק, יום מדעים, יום החוקר הקטן, טיילנו מחוץ לאזור, הפקנו קייטנות. מנהל הפרויקט ראה את העבודה הטובה והבטיח שבשנה שלאחר מכן יקדם אותי. ובאמת בשנה השניה שלי הוא נתן לי להיות רכזת יישובית. בתפקיד הזה הובלתי כמעט 30 מדריכים בשישה בתי ספר בכסייפה. הייתי אחראית לדווח על השעות, על הפעילויות. כיום אני סטאז'רית בהוראה ולכן מתמקדת בבית ספר אחד". 

רשאן והמדריכים בפרויקט עובדים בשעות אחר הצהריים עם ילדים מכסייפה בכיתות ג' עד ט', לעיתים גם בסופי שבוע. הם מעבירים פעילויות בנושאי ערכים, תרבות, מדעים, חינוך ועוד. "אחת הפעילויות המוצלחות שלנו היתה לציון 'יום הזית', מעין יום חג של המגזר הבדואי. הסטודנטים קטפו עם התלמידים את כל הזיתים שעל העצים שמסביב לבתי הספר, והתחילו תהליך של הכנת שמן והכנת זיתים לאכילה. זאת היתה פעילות מדהימה - הזמנו את מנהל בית הספר, הכנו לחמניות עם זעתר ועשינו ממש חגיגה של יום הזית", היא מספרת.

פעילות נוספת משמעותית היתה יום תרבות בדואי. "הילדים שוכחים כבר את התרבות שלנו, וחשוב להזכיר את ההיסטוריה שלנו. זאת היתה פעילות עם המון חשיבות".

• • •

"הפעילות שלנו היא הרבה מעבר לסתם להעסיק את הילדים אחר הצהריים", מסכמת רשאן, "ראשית - זה היה אתגר אמיתי להרחיק את הילדים מהטכנולוגיה ומהמסכים בבית. אנחנו מוציאים אותם החוצה, אל העולם, מלמדים אותם על ערכים, מדברים איתם על זהות עצמית. הילדים עצמם, ולא פחות מהם גם ההורים, מביעים סיפוק. אומרים לנו 'אנחנו מודים לכם שאתם מעסיקים את הילדים שלנו בדברים טובים וערכיים, הילדים חוזרים הביתה שמחים ומאושרים'.

"ההשתתפות בפרויקט הובילה אותי להתחבר לקהילה, ליצור קשר עם מנהלים ועם עמותות ובעיקר להאמין בעצמי".

ראש אגף מלגות ומענקים במפעל הפיס, ארז גרניט: "בהתאם לחזון שהציב יו"ר מפעל הפיס, אביגדור יצחקי, אנחנו ממשיכים להוביל פרויקטים שמהותם היא תרומה לחברה באמצעות נגיעה אמיתית באנשים.

"נעמיק את ההשקעה ונגיע למספר תקדימי של כ־30 אלף מלגות כל שנה, במטרה לייצר כוח חברתי משמעותי שיעודד את רוח הנתינה בחברה הישראלית ויצור מיליוני שעות התנדבות בתוך הקהילה ולמענה, במגוון רחב של תחומים ובדגש על הפריפריה החברתית והגאוגרפית".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו