האופרה "אאידה", כך מניחים בטעות רבים, נכתבה באמצע המאה ה־19 לכבוד פתיחתה של תעלת סואץ. אלא שהשגיאה הכה מושרשת הזאת אינה אלא אגדה אורבנית. "מארש הניצחון" הכה מוכר מ"אאידה", כך מתברר, כלל לא נוגן על גדות התעלה, באירוע ההיסטורי שבו נחנכה לפני 150 שנה, אלא בבית האופרה הח'דיוי בקהיר שנתיים אחר כך, יחד עם שאר חלקי האופרה.
ב־16 בנובמבר 1869, היום שבו הושקה התעלה ששינתה את פני ההיסטוריה והגיאוגרפיה העולמית, הסתפק שליט מצרים, החדיב איסמעיל פחה, במשט חגיגי של שלושה ימים שבו נטלו חלק 68 ספינות. בראשן היתה ה"איגל" הצרפתית, כשעל סיפונה הקיסרית אז'ני דה מונטיז'ו, רעייתו של נפוליאון השלישי.
הפרופ' אלי פודה, שהציג השבוע שורה של אנקדוטות מאותו טקס היסטורי, סיפר על 8,000 חוגגים שעל התקרובת עבורם טרחו לא פחות מ־500 טבחים. עם זאת, רוב מנהיגי העולם החשובים נעדרו מהאירוע.
ביום העיון שארגנה השבוע האקדמיה הלאומית למדעים במלאת לתעלה שלושה יובלות, הסביר פודה כי הללו חששו לפגוע בכבודם של הסולטן הטורקי והאימפריה העות'מאנית שלו, שרשמית, מצרים עדיין היתה נתונה באותם ימים תחת חסותם.
תעלת סואץ, שהשפיעה דרמטית על כוחן ומעמדן של צרפת ובריטניה, ושכידוע מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב ההיסטוריה המדינית והצבאית של מדינת ישראל במחצית השנייה של המאה העשרים, נכרתה במשך עשר שנים כתעלת מים מלאכותית.
1.5 מיליון מצרים נטלו חלק בעבודות הכפייה שעליהן ניצחו השלטונות המצריים. הם עבדו במעדרים ובאתים, ורק בשלב מאוחר יותר שולבו בעבודות גם כלי חפירה מכניים. רבים שקעו אל מותם במים הבוציים. עשרות אלפים מתו בחום ובכולרה. אבל בסיומו של המבצע הגרנדיוזי הזה, שאותו ניהלה עבור ממשלות צרפת ומצרים חברה צרפתית בראשותו של פרדיננד דה לספס, נוצר לראשונה החיבור הימי בין ים סוף ומפרץ סואץ לים התיכון, חיבור ששינה את פני ההיסטוריה.
162.5 ק"מ של תעלה, בעומק של 10-20 מטרים וברוחב שנע בין 250 ל־500 מטרים, נמתחו בין הערים פורט סעיד ופורט פואד בצפון, לבין העיר סואץ בדרום. בפעם הראשונה הוענקה אפשרות לספינות ששטו בין אסיה לאירופה, להימנע מלהקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה והאוקיינוס האטלנטי, ובכך לקצר ולהוזיל משמעותית את הדרך.
לימים תייעד ההיסטוריה לתעלה מקום מרכזי בקורות מדינת ישראל. הלאמתה על ידי המצרים תוביל לפלישת צבאות ישראל, בריטניה וצרפת לסיני ב־1956 (מבצע קדש). אחרי מלחמת ששת הימים היא תהפוך לקו הגבול והעימות בין ישראל למצרים ותושבת למשך שמונה שנים. ובמלחמת יום הכיפורים יצליחו כוחות מצריים להפתיע את ישראל כשיחצו אותה. למרות הניצחון הישראלי באותה מלחמה, היא תהפוך שם נרדף למה שנודע לימים בשם "המחדל", אלא שעד שהגיע תורו של הפרק הישראלי זרמו בתעלה מים רבים.
כשחול סתם את התעלה
סיפור התעלה, שהאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הקדישה לו השבוע יום עיון עתיר מומחים, החל בניסיונות כושלים, כמעט פרימיטיביים, לחפור תעלות ברצועת היבשה שמפרידה בין אסיה לאפריקה. פעם אחר פעם סתמו סופות חול את התעלות הצרות. רק במחצית הראשונה של המאה ה־19 הוחיה הרעיון מחדש, כשחוקרים ואנשי מדע צרפתים החלו לתכנן את התעלה, וב"פיס" הגדול - הזיכיון ל־99 שנה - זכה בסופו של דבר הדיפלומט והמהנדס הצרפתי פרדיננד דה לספס.
ההתחלה היתה קשה ורצופת תקלות. בימיה הראשונים היתה התעלה רדודה, ועשרות כלי שיט עלו בה על שרטון כמעט מדי שבוע. רק משהועמקה והורחבה, החל השיט בה ללבוש אופי מסודר ובטוח יותר. השיט בתעלה נעשה בשיירות ובכיוון אחד. מדי יום חלפו בה כ־90 כלי שיט, כ־21 אלף בשנה, עשירית מנפח התנועה השנתי של האוניות בעולם.
הבריטים, שחששו מאובדן ההגמוניה שלהם על הדרך היבשתית להודו ולמזרח הרחוק, התנגדו תחילה לכריית התעלה. הם קפצו על העגלה שמונה שנים לאחר חנוכתה, כאשר נוכחו לדעת עד כמה רבה תועלתה. האנגלים רכשו ממצרים את מניות היסוד שלהם בחברה הצרפתית והפכו לשותפים בפועל של צרפת בניהול ובאחריות על התעלה, אך לא הסתפקו בכך. ב־1882 נכנסו כוחות בריטיים לאזור כדי "לשמר ולהגן על האינטרסים הבריטיים". הם יצאו משם רק כעבור 73 שנה.
מקור הכנסה למצרים. תעלת סואץ כיום // צילום: AFP
נדבך יסוד נוסף להבנת סיפור התעלה היא אמנת קושטא, שנחתמה בידי בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, האימפריה העות'מאנית וכמה מדינות נוספות, שנחשבו אז כולן למעצמות אירופיות. האמנה קבעה שתעלת סואץ היא נתיב מים בינלאומי, ושזכות המעבר החופשי בו צריכה להינתן לכל, בעיתות שלום ובעיתות מלחמה. באמנה נכתב גם שבעת מלחמה, ספינות הצדדים היריבים לא יצטיידו באספקה, ולא יפרקו כוחות או אמצעי לחימה בתעלת סואץ או בנמליה.
הבריטים הפרו את האמנה כשהציבו באורח קבע ספינות מלחמה בפתחיה. הם עזבו את התעלה רק ביוני 1954 לאחר שחתמו עם המצרים על ההסכם שנודע כ"הסכם בסיסי התעלה". ההסכם קבע שבריטניה תפנה ותסיג את כוחותיה ובסיסיה ממצרים עד יוני 1956, מתוך הכרה שתעלת סואץ היא חלק אינטגרלי ממצרים ומתוך כוונה לקיים את אמנת קושטא.
ישראל חששה מעזיבת הבריטים את תעלת סואץ. על רקע זה בין היתר היא תכננה לחבל במתקנים צבאיים בריטיים, אך לצייר תמונה כאילו הדבר בוצע על ידי מחתרת לאומנית מצרית. זה היה אחד ממרכיביה של פרשת "עסק הביש" הנודעת.
באותה תקופה, על רקע הסכם "בסיסי התעלה", ולאחר שהמצרים מנעו מספינות ישראליות ומספינות מטען זרות שביקשו להגיע לנמלי ישראל לחצות את תעלת סואץ (בניגוד לתנאי אמנת קושטא), שכנע ראש אגף המודיעין בצה"ל, בנימין ג'יבלי, את דוד בן־גוריון לבחון את כוונותיה האמיתיות של מצרים.
בספטמבר 1954 שלחה ישראל את הספינה בת גלים, עמוסה ב־93 טונות בשר משומר וב־30 טונות עורות, מאריתריאה לנמל חיפה דרך תעלת סואץ. המצרים, כצפוי, עצרו את בת גלים ואת אנשי צוותה, עינו אותם ושחררו אותם בחזרה לישראל, ללא הספינה, רק כעבור 15 חודשים.
הצורך הנואש בבעלת ברית
שנה וחצי אחר כך, ביולי 1956, הכריז נשיא מצרים נאצר על הלאמת חברת תעלת סואץ, שהיתה עד לאותה עת בשליטתן של בריטניה וצרפת. ההיסטוריון, פרופ' מוטי גולני, מחבר הספר "תהיה מלחמה בקיץ: הדרך למלחמת סיני", ואחד ממשתתפי יום העיון השבוע, אומר כי "ישראל יצאה למלחמה יזומה ב־1956 בעיקר על מנת לזכות בבעלת ברית, במקרה הזה צרפת. את המלחמה הוביל ובמידה רבה יזם הרמטכ"ל דאז משה דיין, בסיוע מנכ"ל משרד הביטחון באותם ימים שמעון פרס, ודוד בן־גוריון שהיה ראש הממשלה אישר את המהלך למרות ספקות כבדים".
משבר סואץ, מדגיש גולני, לא היה משבר ישראלי. "הסיבה האמיתית שהניעה את ישראל להצטרף למהלך המלחמתי הצרפתי־אנגלי היה הצורך הנואש בבעלת ברית בסדר גודל של מעצמה מהדרג הראשון, שתגבה אותה צבאית, מדינית וכלכלית. זו היתה המוטיבציה. התעלה היתה רק תירוץ. דיין הסביר אז לבן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, שמשבר סואץ הוא הזדמנות ישראלית לקדם את האינטרס הישראלי מול צרפת".
הגיאוגרף וההיסטוריון פרופ' רוני אלנבלום מציין כי בעקבות השתתפותה של ישראל במבצע ב־1956 אכן התהדקו יחסינו עם צרפת, ישראל חומשה במיראז'ים והתאפשרה בניית הכור האטומי. "ישראל שתויגה עד אז כחלק מגוש המדינות הבלתי מזדהות - ככזו שקיבלה נשק מהגוש הקומוניסטי ונתמכה על ידי האמריקנים - הפכה לפחות ברמת הדימוי לחלק מהגוש הקולוניאליסטי שכבר החל אז לשקוע", אומר אלנבלום.
"ההשתתפות שלנו אז במלחמה שהיתה קולוניאליסטית, והתמורה שקיבלנו, שינו אסטרטגית את המזרח התיכון. כל הסיפור שאותו אנו חיים עכשיו, עם עוצמה לאומית וסכומי כסף אדירים, הורתו בכך שרצינו וקיבלנו את התשתית לשינוי האסטרטגי הזה, תחילה מצרפת ואחר כך מארה"ב. תעלת סואץ היתה רק התירוץ".
פרופ' שמעון שמיר (86), שגרירה השלישי של ישראל במצרים, ומי שייסד את מכון שילוח (כיום מכון משה דיין) והיה ממניחי היסודות ללימודים אקדמיים של ההיסטוריה של אפריקה והמזרח התיכון בישראל - אמר השבוע ביום העיון כי שותפותן של בריטניה וצרפת במערכה על התעלה ב־1956 היא "סיפור עגום של דבקות במושגים שהתיישנו וקריאה מעוותת של המציאות. בריטניה", מסביר שמיר, "התייחסה לתעלה באותן שנים כ'עורק החיים של האימפריה', וזאת למרות שהבריטים ניסו בתחילה למנוע את חפירתה ואף התערבו בעניין זה אצל השלטונות העות'מאניים.
"במידה רבה הבריטים, בראשות ראש ממשלתם דאז אנתוני אידן, היו אז מנותקים מהמציאות. הם חיו על עברם הקולוניאליסטי. אידן לא העלה על דעתו התנגדות כל כך חריפה של ארה"ב למהלך. הוא גם לא האזין לקולות שהמליצו לפני המבצע להיות ערים לשינוי העצום באקלים הדעות המקובלות בעולם, כמו היועץ המשפטי של משרד החוץ שלו שציין שצידוק לשימוש בכוח שהיה מתקבל לפני 50 ואפילו 25 שנה - פסול היום לגמרי.
"המלחמה בסיני", סבור שמיר, "היתה שטות גמורה של הבריטים, הפרפור האחרון של האימפריה, ואידן שילם את המחיר על השטות והתפטר חודש אחרי סיום המבצע. גם יציאת צרפת למלחמה בסואץ", מציין שמיר, "היתה קשורה בהיצמדות לקונספציות שהתיישנו.
"זרקו את צרפת מהלבנט, מסוריה ומלבנון אך היא התעקשה ונאבקה על הישארות במושבותיה. השותף השלישי למהלך, הישראלי, נשען אמנם על האיומים, והסתננויות הפדאיון, וחסימת המצרים, ובעיות איזון החימוש, אבל גם הוא לא הבחין בכך שהקולוניאליזם שוקע".
מגעים סודיים בפריז
האם ההתנהלות הישראלית אז היתה המגמה ההכרחית היחידה? שמיר אומר שלא בהכרח: "היה כיוון חלופי, שבא לידי ביטוי בשיחות שהתנהלו בפריז, בין נציגי ישראל לנציגי מצרים. זה הגיע לחילופי מכתבים בין נאצר למשה שרת. המצרים רצו שישראל תחדל מלהפריע לפינוי הבריטי.
"הם היו מוכנים לאפשר לנו להעביר בתעלה מטענים ישראליים, אבל לא בצורה גלויה, להבטיח רגיעה בגבולות, להפסיק את התעמולה העוינת ולחפש פתרונות למחלוקות. היתה הזדמנות להשיג הישגים מול נאצר גם בדרך אחרת שאינה מלחמה. לא שלום אבל הישגים. אלא שהמגמה הזאת נבלמה בידי אלה שראו את הדברים אחרת, בעיקר מערכת הביטחון והרמטכ"ל דיין".
שגריר ישראל לשעבר במצרים, פרופ' שמעון שמיר // צילום: אורן בן חקון
גולני מציין כי "הרומנטיקה של הזיכרון בסיפור שהישראלים סיפרו לעצמם על התעלה, לא הסתדרה תמיד עם העובדות". הוא טוען כי ככל שישראל התרחקה יותר מהתעלה, היא הרוויחה מכך יותר. מה שמוכיח זאת לדעתו הוא הסכם השלום עם מצרים. "המדינאים הישראלים בשעותיהם היפות הבינו שהתעלה טובה לישראל, אבל רק מרחוק".
ישראל סיימה את המערכה הצבאית בסיני בניצחון אדיר, וזאת למרות הלחץ האמריקני שהביא לנסיגתה מחצי האי סיני. הניצחון הציג אותה בעיני העולם כשחקן צבאי ראשי במזרח התיכון. בן־גוריון נאלץ אמנם לוותר על חלום "מלכות ישראל השלישית", שעליו דיבר בנאום הניצחון שלו. הוא פינה את כוחות צה"ל מסיני, אך במקביל הגיע לשורה של הישגים: חצי האי סיני פורז, חופש השיט במצרי טיראן־אילת הובטח, וישראל קנתה עוד עשור של שקט עד מלחמת ששת הימים.
רק ב־1967, כשנשיא מצרים נאצר דרש לפנות את כוח האו"ם מסיני, נכתב פרק ב' של התעלה בהיסטוריה הצבאית והמדינית של ישראל. בתום המלחמה היא הפכה כאמור לגבול שבין ישראל לבין מצרים, וזאת עד חתימת הסכמי ההפרדה עם המצרים ב־1974. חוזה השלום עם המצרים נחתם חמש שנים אחר כך, ובמאי 1979 חצתה "אשדוד" - ספינה ישראלית ראשונה - את תעלת סואץ.
נראה כי הסממן הבולט ביותר לשפיות ששבה ליחסי ישראל ומצרים הוא הפיכתה של תעלת סואץ בשנים האחרונות מסוגיה מדינית־צבאית לסוגיה אקולוגית. התעלה שחוללה מהפך גיאוגרפי ומדיני, השפיעה לרעה על המערכת האקולוגית של הים התיכון וחופי ישראל.
ד"ר און ברק וד"ר בלה גליל מאונ' ת"א, שהרחיבו על כך ביום העיון השבוע, סיפרו על "פלישה המונית של מאות מינים זרים, ובראשם המדוזות - מהאוקיינוס ההודי לים התיכון, דרך התעלה. און ברק מטעים כי ככל שהתעלה הועמקה, כך התרחבו הנזקים שנגרמו לים התיכון. המגמה הואצה אף יותר לאחר שלפני שנים אחדות, המצרים חנכו את "תעלת סואץ החדשה".
הנתיב הנוסף הרחיב את התעלה בין הים התיכון וים סוף, לאורך כשני שלישים של התעלה, והפך אותה למעשה לדו־סטרית. "הביולוגיה הימית שלנו", אומר ברק, "הושפעה מאוד מהתעלה. המדוזות, למשל, שקודם לא הכרנו אותן, הגיעו אלינו דרך התעלה. הן פגעו ביכולת ההתרבות של בעלי חיים ימיים מקומיים, וכמובן הפכו מטרד לרוחצים". ד"ר בלה גליל מאונ' תל אביב מתארת "פלישה של יותר מ־400 מינים של בעלי חיים דרך התעלה, שדחקו מינים מקומיים ואת אוכלוסיית הדגים ואפשרויות הדיג בחופי הארץ".
הנשיא המצרי אנואר סאדאת כתב בספרו "תולדות חיי" כי התעלה "המקודשת" היא עבור המצרים סמל של השתייכות. ממשיכו, הנשיא הנוכחי א־סיסי, בחר להדגיש בטקס הרחבת התעלה (ב־2015) מוטיבים פרעוניים. בפועל, התעלה היום היא עבור המצרים מקור הכנסה לא מבוטל. כ־6 מיליארד דולר דמי מעבר גובים המצרים מדי שנה, ובשנת 2023 הם מקווים להגיע לגבייה של 13 מיליארד דולר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו