אני זוכרת טוב מאוד איך ישבתי בסלון על השטיח בצבע בז' שכיסה את הרצפה מקיר לקיר, הרבה יותר מדי קרובה למקלט הטלוויזיה, ועקבתי אחר הנאום של הפוליטיקאי המזרח־גרמני גינטר שָבּוֹבְסְקי. הייתי בת 8, ואמרתי לאמא שלי: "תראי, עכשיו נוכל עוד פעם לראות את אבא", ואמא שלי פלטה אנחה כבדה, גלגלה את העיניים וביטלה אותי במנוד יד, כמו שהיא עדיין עושה היום כשאני אומרת משהו. זה היה ב־9 בנובמבר 1989, לפני שלושים שנה.
אבא שלי עזב את גרמניה המזרחית באופן לא חוקי באביב 1988, ובחיי חלה תפנית. החיים נהיו מעט בודדים יותר ואיכשהו קשים יותר. נאלצתי להתייצב אצל מנהלת בית הספר ולענות על שאלות שבכלל לא הבנתי. שאלות על מזרח ברלין ומערב ברלין. שני מקומות, שעד לאותה נקודת זמן לא ייחדתי להם תשומת לב רבה. בתוך זמן קצר נאסר עלי להמשיך לאסוף בבוקר מביתה את החברה הכי טובה שלי, שאיתה יחד הייתי הולכת לבית הספר. מיום אחד למשנהו נשארתי בלי חברים, ובמקום לשחק בחצר עם הילדים האחרים, ביליתי את ההפסקות מתחת לשולחן, במרתף של בית הספר.
כעבור כמה חודשים נעמדתי לילה אחד מול החלון בחדר הקטן של סבתא וסבא שלי ושקלתי בדעתי לקפוץ מהקומה ה־21 של גורד השחקים ברחוב ליכטֶנבֶּרגֶר. הייתי אז בת 7. לא, עד עכשיו מעולם לא סיפרתי את זה לאיש. לא לאמא שלי ובוודאי לא לאבא שלי, שעד היום תופס את זעמי הבלתי מתפשר על החלטתו כעלבון לחירותו האישית.
באותה נקודת זמן אבי בדיוק נסע בטרמפים לישראל, כדי להתחקות אחר עקבות זהותו ולבקר את המשפחה שלנו, שכפועל יוצא של מלחמת העולם השנייה נפוצה לארצות שונות, אף שכל חבריה היו יהודים גרמנים מלידה.
למרות כל זה, באותו יום, 9 בנובמבר 1989, שמחתי לקראת המפגש עם הגבר שגזל ממני את ילדותי. כעבור יומיים אמי ואני עשינו את דרכנו לשְטֶגְלִיץ, הרובע במערב ברלין שבו חי באותו זמן. ישנו בשקי שינה על מזרני ריפוד דקיקים שפרס למעננו. הזיכרונות הראשונים האלה על נפילת החומה והפגישה איתו הם ככל הנראה רבי העוצמה ביותר בכל ימי חיי. אפילו זיכרון הלידה של הבת שלי אינו חזק מהם. הקור בשק השינה שנדחסתי לתוכו, ריח השטיחים מקיר לקיר שהתפשט ועלה באפי, הטפט שהתחככתי בו, עם טקסטורה של גבשושיות ובליטות - רשמי חושים שנצרבו לעד בזיכרוני.
יהודים לא־יהודים
לפני כמה ימים ישבתי מול עיתונאי שרצה לדבר איתי על נפילת החומה, אבל גם על החיים היהודיים בגרמניה המזרחית. כשמדובר בנושא האחרון, זה בדרך כלל מוזר ומבהיל, בייחוד בגלל הבורות הגדולה והבלתי נדלית שמפגינים שותפיי המתחלפים לשיחה.
אלא שגם אי אפשר להאשים אותם; בגרמניה המזרחית כולה היו רק כ־5,000 יהודים, שחלקם הגדול התמקמו בכוונה ובמודע באותה ארץ לאחר סיום המלחמה, כלומר מכוח אמונתם הפוליטית. רובם היו קומוניסטים שהקריבו את זהותם היהודית למען הרעיון, ואיישו משרות בכירות בפוליטיקה ובתרבות. לא יהיה מוגזם לטעון שהיהודים עיצבו את גרמניה המזרחית במידה לא בלתי ניכרת, תרבותית, פוליטית ואינטלקטואלית. כוונת הדברים כאן עניינית, לא שיפוטית.
הסירוב לחיות את יהדותם שלהם - התכחשות, שמובן מאליו שהיתה כרוכה עם האידיאל הקומוניסטי - התקבל זמן רב בהשלמה בלי שמץ של הרהור. זמן כה רב, על כל פנים, עד שהגיע העימות המכריע: שלילת אזרחותו של וולף בּירמן, מהזמרים־פזמונאים והאינטלקטואלים הידועים ביותר של גרמניה המזרחית, יהודי מצד אביו.
ב־1976, לאחר קונצרט שנתן בגרמניה המערבית, נמנעה מבירמן הכניסה בחזרה לגרמניה המזרחית. הסבא רבא שלי, הסופר שטפן הֶרְמְלין, כריסטה וולף, שטפן הַיים - אם לציין בשמותיהם רק אחדים מרבים בגרמניה המזרחית - נפגשו בתוך זמן קצר וחיברו קריאה לפעולה אל הנהגת המדינה, פנייה שלא הניבה כל שינוי.
ההשלכות של שלילת אזרחותו של בירמן ניכרו בקהילה היהודית של גרמניה המזרחית, כי מטבע העניין היא ערערה את הלגיטימיות של האידיאלים הפנימיים. היהודים הלא־יהודים, כפי שנקראו ברצון יהודי גרמניה המזרחית, החלו בהדרגה לעסוק בזהותם, שעד אז התייחסו אליה כאל אם חורגת, סרח עודף.
כשהעיתונאי שאל אותי אם היה מותר לנו, היהודים, לחיות את יהדותנו בגרמניה המזרחית, נעשיתי נרגנת ועניתי: "השאלה היא לא אם היה מותר ליהודי גרמניה המזרחית לחיות את יהדותם, אלא אם הם רצו בזה בכלל". הוא הזיע, כתמים צצו על חולצתו תחת בתי השחי; "אבל הרי הדת היא בסיס היהדות", ביקש להעמיד אותי על טעותי, כאילו החזיק בכוח הגדרה עליון החולש על כל יהודייה ויהודי בעולם. פלטתי אנחה כבדה, גלגלתי את העיניים וביטלתי אותו במנוד יד, כפי שלמדתי מאמי.
בכל שנה, סביב התאריך 9 בנובמבר, אני נזכרת שהעבר אינו סגור וחתום לאיש. ל־9 בנובמבר 1938, הבוקר שלאחר ליל הבדולח, היתה השפעה ישירה על כך שב־9 בנובמבר 1989 ישבתי מול הטלוויזיה והאמנתי שעכשיו הכל ישתנה לטובה. הרי אחרי הכל אבא שלי ואני נתאחד סוף־סוף. אכן, לא בלי ליל הבדולח, שבו דוד לֶדֶר, אביו של סבא רבא שלי, נאסר ונחטף למחנה הריכוז זקסנהאוזן - אבל אחרי חודש וחצי יצא לחופשי והוא יכול היה להגר ללונדון יחד עם אשתו. דווקא אצל השניים האלה, למרות רכושם הדל - הרי הותר להם לקחת רק תיק יד אחד מלא - לא היתה יכולה להיות שום ילדה שנזנחה בידי אביה.
הטראומות שהומטו בשנים הבאות על חלק מהמשפחה שלי, גרמו בסופו של דבר לכך שגבר בן 25 האמין שעליו לנטוש לנצח את בתו כדי שיוכל להיות חופשי סוף־סוף. אבל גם לכך שאותו גבר יכול היה לנסוע לישראל ולפגוש את בני המשפחה שנאלצו לעזוב את גרמניה בשנות הפורענויות, בין 1933 ל־1945. התאריך הזה, 9 בנובמבר, מעורר אצלי כפל רגשות, רגשות סותרים, שלימדו אותי שהאמת יכולה להיות מורכבת, ובכל מקרה היא לעולם לא פשוטה.
מגרמנית: חנן אלשטיין
מירנה פונק (Mirna Funk) נולדה במזרח ברלין ב־1981. היא למדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת הומבולדט, וכיום כותבת מאמרים ומסות למגזינים ולעיתונים שונים בעולם. רומן הביכורים שלה, "קרוב לחורף" (,(Winternähe ראה אור ב־2015 בהוצאת ס' פישר בגרמניה וזכה ב"פרס אובה יונסון" לסופרי ביכורים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו