לא בכל יום מקבלים הצצה למציאות אלטרנטיבית, לרגע הזה לפני שנופלים, לשניות האחרונות בטרם איבדת שליטה על הרכב או לשנייה שבה לחצת אישור על איזו הונאת ספאם שהרסה לך את החיים.
רגע כזה אירע אתמול בכנסת בדיון על המבצע בעזה, ותגובות חברי הכנסת מהרשימה המשותפת לנאומו של נתניהו. בשמאל מוכרים לנו את התסריט של ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים, אבל אתמול קיבלנו כבר את הטריילר המלא.
ומה מתברר? בתסריט יש חורים רבים. הח"כים הערבים הם לא שמאלנים עם מבטא, או מרצ פלוס כנאפה. הם משהו אחר לגמרי, שברגע המבחן מעדיף את אחיו הפלשתינים על פני אזרחי ישראל, ואת מחבלי חמאס על פני לוחמי צה"ל. והם יצדיקו זליגת ירי של כל פלג ותת־הסתעפות של סניף מקומי של ארגון טרור סורר, לפני שיגידו מילה טובה על חיילינו. הם הרבה יותר ימין פלשתיני מאשר שמאל ישראלי.
וברגעי אמת שכאלה, הרחמים נכמרים. שמאלנינו לא יודעים נפשם. "הם הורסים את הרוח המהפכנית שהביאו איתם", הם מקוננים בטוויטר על התנהגות חבריהם הערבים; "הם מסכנים את הסיכוי היחיד לתקווה, לקצת נורמליות", מצייצים ובוכים כל מי שרק אתמול חגגו את "החזרה לשפיות" שתביא הממשלה שאוטוטו תקום בתמיכת המשותפת ("מה, הם לא אזרחים?").
אבל הרחמים האמיתיים הם על כחול לבן, גלריית הגנרלים שנועדה להושיע את ישראל מעצמה אבל מצאה את עצמה מתומרנת לתוך פלונטר פוליטי תוצרת הארץ. מי שהעדיפו את טיבי על ביבי מגלים מהר מאוד שהם יקבלו לא את זה ולא את זה. בחרו במלחמה, וקיבלו חרפה.
הם מבטיחים לנו שהם יפתרו את בעיית עזה אחת ולתמיד, ייכנסו בהם הכי חזק שרק אפשר כדי שחמאס יהיה מורתע ויחזירו את המדינה למסלול. אבל הפרומו שהיה אתמול בכנסת מלמד שבממשלה המדוברת, המיעוט זה הם. כשטיבי, כסיף ועודה יושבים על הברז של הממשלה, מי שיורתע לא יהיה חמאס. אז לכו, תקימו ממשלת מיעוט שמאלנית, ושיהיה ברכה והצלחה. אבל אם בכל זאת, משום מה, החיבור שלכם עם "השותפים הטבעיים" לא בדיוק יעלה יפה, אתם תמיד יכולים להרים צלצול. אולי לצביקה האוזר עדיין יש את המספר.