ביום שבו מלאו 40 שנה להשתלטות מפגיני המהפכה האסלאמית על בניין שגרירות ארה"ב בטהרן, הסתערו מפגינים עיראקים על חומות הקונסוליה של איראן בכרבלא, השליכו בקבוקי תבערה וקראו לחמינאי לחדול מהתערבות בענייני פנים־עיראקיים.
איראן, כדרכה, מיהרה לטעון כי ארה"ב וישראל עומדות מאחורי המפגינים, שמציפים בחודשיים האחרונים את רחובות בגדד וערים אחרות בעיראק. טענה דומה השמיעה טהרן כלפי המפגינים שיוצאים למחות בחוצות ביירות, טריפולי ושאר ערי לבנון. חמינאי כבר הזהיר את המפגינים בשתי המדינות שלא לחצות קווים אדומים.
אבל האמת היא, כמובן, שמדובר במחאה אזרחית אותנטית ואמיתית, שלא נראתה כמותה בעיראק מאז הפלת סדאם חוסיין ב־2003, ובלבנון - מאז רצח רפיק חרירי ב־2005. למחאה אין קשר לישראל ולארה"ב, אבל אפשר להתייחס אליה כאל סבב שני של "האביב הערבי" שפרץ לפני עשר שנים, אבל דילג על מדינות כעיראק וכלבנון.
הגל הראשון, שהחל כזכור, במפגין שהצית עצמו בתוניסיה במחאה על המצוקה הכלכלית, החל גם הוא כמרי עממי וספונטני נגד המשטרים הרודניים, נגד השחיתות וצבירת הכוח והעושר בידי מעטים בצמרת. לא היתה שם קריאה לכינון דמוקרטיה ובחירות חופשיות, אלא, בעיקר, דרישה להחלפת השלטון הריכוזי בשליט אחר, סובלני יותר וקשוב יותר למצוקות העם ולכינון רפורמות כלכליות.
מפגינה לבנונית מול הצבא // צילום: רויטרס
הגל הראשון, במצרים, בסוריה ובמקומות אחרים, דוכא בכוח ובאלימות בידי השליטים. במדינות עשירות כמו ערב הסעודית הוא נחסם באיבו בחלוקת כספים וטובות הנאה למתנגדים. אבל הבעיות והמצוקות לא נפתרו ורק החריפו, בין השאר בעקבות ירידת מחירי הנפט.
לא מסתפקים בהחלפה
סבב המחאה וההפגנות הנוכחי, שהתלקח בחודשים האחרונים בעיקר בלבנון ובעיראק, מתמקד באותן בעיות אבל שונה מקודמו. בשתי המדינות המפגינים כבר אינם מוכנים להסתפק בהחלפת המשטר במשטר אחר וברפורמות כלכליות, אלא דורשים את שינוי שיטת הממשל מן היסוד, לאמור: התפטרות של כל הממשלה והשרים, הרחקת האליטה הפוליטית המושחתת שמרכזת בידיה את כל ההשפעה וההון, והקמת ממשלת טכנוקרטים, שתעמיד את האינטרסים של האזרחים בעדיפות עליונה.
עוד בנושא:
עיראק: הקונסוליה האיראנית בכרבלא הוצתה
מרחץ דמים בעיראק: 40 מפגינים נהרגו
לקראת כאוס בלבנון? נסראללה מאשים "גורמים זרים" בהפגנות
יתר על כן, מה שמייחד את ההפגנות בלבנון ובעיראק ומקנה להן ממד היסטורי הוא שהן חוצות קווים עדתיים, דתיים ומפלגתיים, ודורשות את שינוי המבנה של השלטון, שמנציח את הפילוג בעם ומונע אחדות.
לא היה כדבר הזה בלבנון, שבה המשטר מחולק על פי כוחן של העדות השונות, וגם לא בעיראק שבה מרבית האוכלוסייה היא שיעית. גל ההפגנות האחרון בעיראק יצא דווקא מאזורים שיעיים מובהקים שבהם מתגוררים מובטלים, מעוטי יכולת ובעלי שכר נמוך. בשתי המדינות אותתו המפגינים שלא יסתפקו בהתפטרות ראש הממשלה (בלבנון הוא כבר התפטר) וגם לא ברפורמות, שישאירו על כנה את השיטה שבה כל ההון מחולק בידי בעלי השררה ומקורביהם.
אף שהמצוקה הכלכלית והרצון לבער את השחיתות הם המנוע העיקרי להפגנות בלבנון ובעיראק - בטהרן נדלקו הנורות האדומות. לשתי המדינות יש חשיבות עליונה בתהליך "יצוא המהפכה" האיראנית, ותפקיד מפתח בהדיפת התקפות חיצוניות על איראן ויציאה למתקפה נגד אויבים פוטנציאליים.
בלבנון המשימה הזו מופקדת בידי חיזבאללה. בעיראק - בידי המיליציות הפרו־איראניות, שהשתתפו במלחמה נגד דאעש. התערערות של היציבות הפנימית בעיראק ובלבנון עלולה לערער את בסיס האסטרטגיה הביטחונית והצבאית של איראן.
יתר על כן, יש חשש כבד בטהרן כי התפשטות ההפגנות בעיראק נגד המשטר עלולה לשמש אפקט מידבק שיוציא מחדש לרחובות מפגינים באיראן, כפי שקרה ב־2009 ולפני כשנתיים. החשש הוביל את קאסם סולימאני להורות למיליציות הפרו־אירניות בעיראק להשתתף בדיכוי ההפגנות, ועד כה נמנו יותר מ־250 הרוגים. בלבנון, חיזבאללה עדיין לא הופעל.
המראות בלבנון מזכירים את הזעם אחרי רצח רפיק חרירי // צילום ארכיון: אי.פי
הסיכוי של הסבב השני של האביב הערבי בלבנון ובעיראק להצליח יותר מקודמו בעשור הקודם לא ברור. החלפת השיטה הפוליטית במדינות ערב אינה דבר פשוט, ושליטים לא מוותרים בקלות על כיסאותיהם. אבל האיראנים כבר מרגישים מאוימים מכך, לא פחות מאיום ההשפעה ההרסנית של הסנקציות האמריקניות המוטלות עליהם.
אין להוציא מכלל אפשרות כי ההחלטה בטהרן לחדש את העשרת האורניום במתקן בפורדו נועדה, בין השאר, גם כדי להסיח את הדעת מן הבעיות הפנימיות שמייצרות ההפגנות בעיראק ובלבנון, ולמקד את תשומת הלב "באויב האמיתי". כך, גם הרצון הקיים להגיב במהלך צבאי על הפעולות נגדה, שהיא מייחסת לישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו