אילולא פלשה ארה"ב לעיראק, השוחט הכי גדול במדינה האסלאמית היה כנראה ממשיך לנהל חיים של מורה בקולג'. עד 2003 החיים ניתבו אותו לכיוון קריירה שקטה של הוראת תורת המשפט המוסלמית מול צעירים בשנות ה־20 שלהם, ולא לקשירת פצצות על החזה שלהם.
מאוחר יותר ביוגרפים אסלאמיסטים ייחסו לאבו באכר אל־בגדדי כישורים אינטלקטואליים גדולים ונטייה טבעית לג'יהאד, אם כי שום דבר מכך לא ניכר בפרופילים המקיפים שסוכנויות הביון המערביות הרכיבו. שום דבר בשנים המעצבות שלו לא רמז שלאיש שנולד בשם איברהים עוואד אל־בדרי יש כישרונות או נטיות יוצאי דופן, חוץ ממשיכה לפרשנות המשפטית של אלפי אמירות וצווים בכתבי הקודש של האסלאם.
הוא לא היה בריון אלים כמו אבו מוסעב א־זרקאווי, מייסד שלוחת אל־קאעידה בעיראק, או הרפתקן כמו אוסאמה בן לאדן, שעבר לפקיסטן אחרי הקולג' כדי להצטרף למוג'אהדין באפגניסטן. לא היו אצלו גילויים מוקדמים של כריזמה או אכזריות.
במקום זה, מכרים זוכרים צעיר ביישן, קצר ראייה, שאהב כדורגל ובדרך כלל לא התרועע עם אנשים. למעשה, ב־32 השנים הראשונות לחייו נראה שאל־בגדדי משך תשומת לב מועטה אפילו בשכונה שלו. חבר משפחה אחד זכר "צעיר כל כך שקט, שבקושי היה אפשר לשמוע את הקול שלו".
"תמיד היו לו על הסבּל באופניים ספרי דת או ספרים אחרים", סיפר השכן טאריק חאמיד לכתב "ניוזוויק", כשנזכר בנער השקדן שחי לידו באחת משכונות המעמד הנמוך־בינוני בסמרה. אל־בגדדי, בנו של אימאם סוני בעיר, חבש את תרבוש התפילה המסורתי ואת הגלימה הלבנה של הדתי האדוק והעדיף לבלות את זמנו הפנוי במסגד ולא עם צעירים אחרים מהעיר. "אף פעם לא ראיתי אותו בחולצה ובמכנסיים, כמו רוב הבחורים בסמרה", אמר השכן. "היה לו זקן קטן, והוא אף פעם לא ישב בבתי קפה".
עוד בנושא
• טראמפ: "חיסלנו את יורשו של אל-בגדדי"
• בכיר כורדי: "אל-בגדדי חוסל בגלל תחתוניו"
• טראמפ: "בגדדי פוצץ את עצמו כשהוא מפוחד ומייבב"
• חיסול אל-בגדדי: האם ההישג האמריקני ימוטט את דאעש?
• סופו של הח'ליף אל-בגדדי: איש הדת המופנם שהפך לשליט אימפריית טרור
• בדיקת הדנ"א, השת"פ הכורדי וההגעה אל היעד: פרטים חדשים מחיסול אל בגדדי
טענה אחת על הרקע של משפחתו היתה קריטית בשלב מאוחר בחייו: הוא טען להיותו בן לשבט אל־בדרי בעיראק, עובדה שלדעת מלומדים אסלאמיסטים היתה חיונית למי ששואף להיות ח'ליף, ראש האומה המוסלמית. זו לא היתה טענה יוצאת דופן במיוחד בסמרה השחונה, שבה יש מאות משבט אל־בדרי ועוד עשרות שבטים אחרים, שיכולים לטעון באותה מידה של לגיטימיות שהם חלק מהשושלת של הנביא מוחמד.
אבל המשפחה המורחבת של אל־בגדדי בערה בלהט דתי, מה שיכול להסביר את אדיקותו בתקופת נעוריו ואת היסחפותו לפנאטיות בשלב מאוחר יותר. סבו נשא בתואר חאג' לאחר שעלה לרגל לכעבה הקדושה במכה, ובקרב הדודים והאחים שלו היו לא מעט מטיפים ומורי דת. לפי אחד הביוגרפים הג'יהאדיסטים של אל־בגדדי, הדרשות של אביו היו ידועות בדגש שלהן על "קידום המידות הטובות ומניעת הרעות".
הוא גדל באחת התקופות הסוערות בהיסטוריה המודרנית של עיראק. נולד ב־1971, והיה בסוף שנות העשרה שלו כשמלחמת איראן־עיראק הסתיימה במבוי סתום ומר אחרי שמונה שנות לחימה ובאובדן כולל של לפחות חצי מיליון בני אדם. כשהיה כמעט בן 20, ספג הצבא העיראקי תבוסה משפילה במלחמת המפרץ הראשונה. בין לבין סביר להניח ששירת שירות חובה בצבא העיראקי, אם כי אין עדות לכך שנכח בקרב. מה שברור הוא שבצעירותו עבר לבגדד כדי ללמוד במכללה, וב־1999 קיבל תואר ראשון בחוק המוסלמי ובתיאולוגיה.
נראה שהצלילה שלו לתוך העולם המסתורי של הקודים הדתיים במאה השביעית הוציאה ממנו את הצד הפוריטני. מכרים זכרו איך אל־בגדדי התרגז בתקופת לימודיו, כשנשים וגברים הורשו לרקוד באותו אולם בזמן חתונות. "זה לא דתי!" התלונן. בכל מקרה, הוא אהב את הנושא מספיק כדי להמשיך בלימודיו עד תחילת שנות ה־30 שלו. ב־20 במארס 2003 הוא היה בן 32 ובדרך לקבל דוקטורט, ופרופסורה בעתיד, כשארה"ב פלשה לעיראק.
מהלומת המחץ האמריקנית הבעירה את עולמו של הסטודנט לחוק המוסלמי, שהכיר יותר מרוב האנשים את צו הקוראן, הקורא להגן על הארצות המוסלמיות מפני פולשים. עוד באותה שנה הוא התגייס לאחת מתנועות ההתנגדות הקטנות, שעסקו בהתקפות פגע וברח נגד חיילים אמריקנים, אם כי נראה שלא תרם שם באופן מרשים מבחינה מעשית.
עטיפת הספר
חודשים אחדים אחר כך הוא נלכד. כמה מהפרטים על לכידתו מטושטשים, אבל התיעוד האמריקני מאשר שחיילים אמריקנים תפסו את איברהים עוואד אל־בדרי בפשיטה על בית בפָלוּגָ'ה בסוף ינואר 2004. ב־4 בפברואר הוא הועבר לאחד היעדים המפחידים ביותר בעיראק, מרכז המעצר האמריקני שנודע בשם מחנה בּוּקָה.
צלם צבאי צילם דיוקן של איש מבוהל בעל פנים עגולות, המתקרב לתחילת גיל העמידה, מרכיב משקפיים עם מסגרת דקה ועטור זקן סמיך. זאת אחת התמונות הידועות הבודדות של אל־בגדדי הזהיר. בפעם הבאה שצולם, יותר מעשר שנים לאחר מכן, הוא נראה שונה מכל בחינה שהיא: המסע שלו מצעיר אדוק לקיצוני צמא־דם עמד להתחיל.
√ √ √
בית הסוהר שאל־בגדדי נחת בו היה עיר של גדרות תיל ואוהלים. היא הוקמה על מישור מוכה שמש במרחק קילומטרים אחדים מהגבול של עיראק עם כוויית, ומוקמה על שטח של חמישה קילומטרים רבועים. לאלה שהגיעו אליו בלילה במסוק, כפי שעשו פעמים רבות המלחים האמריקנים ששמרו שם, מחנה בוקה נראה קצת כמו לאס וגאס: עיר מלאת אורות באמצע מדבר שומם. אבל בין הגדרות המחנה היה דומה יותר למערב הפרוע.
הבריטים הקימו את המחנה בשביל שבויי מלחמה, אבל מאוחר יותר הרחיבו אותו האמריקנים במהירות כדי לאכלס כמות עצומה של עיראקים שנעצרו אחרי תחילת ההתקוממות. אף שהמחנה תוכנן להכיל 20 אלף אנשים, האוכלוסייה תפחה לעיתים ליותר מ־26 אלף, שחיו כולם באוהלים משותפים, במקום שבו הטמפרטורות בקיץ נסקו בקביעות ל־60 מעלות.
החום, בתוספת הלחות מהמפרץ הפרסי השמנוני, שיגע גם את הסוהרים וגם את האסירים. "זאת הרגשה כאילו אתה במיקרוגל", סיפר חייל בצי האמריקני ששירת במגדל שמירה במחנה לעיתונאי שסיקר את המתרחש שם.
הריסות המתחם שבו חוסל אל-בגדדי בסוריה // צילום: אי.פי
מפקדי המחנה ערכו שיפורים משמעותיים במשך השנים, כולל החלפת האוהלים בבקתות לבנים ממוזגות והוספת כיתות ללימוד קרוא וכתוב ולשיעורי הדרכה בנגרות ובבנאות. אבל בתחילת 2004 האסלאמיסטים הם ששלטו בתוך כפרי האוהלים.
האסירים היו מחולקים לפי אמונתם, והסונים שבהם חיו תחת חוקי שריעה מחמירים שכפו על עצמם, או שנכפו עליהם בברוטליות. כל מי שלא ציית - או בגד באחרים בכך שהפגין לבביות כלפי האמריקנים - חטף עונש שנע ממכות ועד עקירת עין. במתחם 30, שבו הוחזקו האסלאמיסטים האלימים ביותר, האסירים נתנו פורקן לעוינות שלהם באמצעות השלכת צואה או כדורים שכונו "אבני צָ'אי" - משקעים של תה מתוק שעורבבו עם חול ויובשו בשמש - לעבר השומרים שסיירו בקרבתם.
אחד המנהלים הבכירים במחנה בוקה הודה שהמקום תפקד בזמנו של אל־בגדדי בצורה לקויה, ומנקודת המבט של המפקדים, ששאפו לדכא את ההתקוממות הסונית, הוא היה גם חסר תועלת. לדברי הקצין, באמצעות הכליאה המשותפת של רדיקלים אסלאמיסטים ועיראקים מהשורה במכלאה מדברית בלי חוק, הגורמים האמריקניים יצרו בהיסח הדעת "אוניברסיטה לג'יהאד", שעזרה להחדיר רעיונות אסלאמיסטיים בדור חדש של לוחמים.
אם מחנה בוקה אכן היה אוניברסיטה לג'יהאד, אל־בגדדי היה הבוגר הכי מוצלח שלה. אף שלא היה טיפוס קשוח, הוא מצא דרך לשרוד בכלא, ואפילו לפרוח. אל־בגדדי יצר כמה חברויות ובריתות חשובות, כולל אחת עם חסיד של א־זרקאווי, אבו מוחמד אל־עדנני, שהפך אחרי שנים לסגנו הראשי ולדובר שלו.
יותר מכך, המלומד המוסלמי הצעיר גילה שהניסיון האקדמי שלו מקנה לו מעמד מסוים. החברה המיני־אסלאמיסטית במחנה נזקקה למישהו שיוכל לפרש את חוקי השריעה, ומהבחינה הזאת, אל־בגדדי היה מוכשר בצורה בלתי רגילה. הוא היה יכול לנהל את התפילות היומיות, שבהן האסירים במדים הצהובים האחידים הסתדרו בשורות של אלפים על שטיחוני התפילה כדי להישבע אמונים לאללה. הוא גם היה מנוסה בדיבור ובהוראת ערבית קלאסית, השפה המשמשת בקוראן, בטקסים ובנאומים רשמיים.
אל־בגדדי, שחי כל חייו בין אנשי דת, יכול היה אפילו לחקות את סגנון הדקלום של האימאמים המלומדים ביותר במסגדים הגדולים בבגדד ובמוסול. הקול שלו היה נעים ועם זאת סמכותי, והאנשים אהבו לשמוע אותו.
הכישורים הלמדניים, שסייעו לאל־בגדדי לזכות בכבוד בקרב חבריו האסירים, אפשרו לו גם לזכות בשחרור מוקדם. במחנה בוקה נהגו לשחרר בקביעות את האסירים המסוכנים פחות כדי לדלל את הצפיפות הקשה, שהיתה מקור למתח תמידי ולמהומות מזדמנות בקרב האסירים. בסוף 2004 בדקה ועדת השחרורים בבית הסוהר את התיק של איברהים עוואד אל־בדרי והחליטה שהאקדמאי הממושקף לא מהווה איום. הוא שוחרר ב־6 בדצמבר 2004, לא לפני שצוות רפואי לקח ממנו דגימת דנ"א למשמרת. אם האיש הזה יופיע במקום כלשהו, חי או מת, ובהקשר של פעולת טרור עתידית - האמריקנים יוכלו לדעת בבירור מי הוא.
עשרה חודשים לאחר שנכלא יצא אל־בגדדי משליטתם של כוחות הביטחון האמריקניים, בנחישות גדולה עוד יותר להילחם בהם. שנים לאחר מכן השאיפה שלו להביס את אמריקה הפכה לפזמון בנוסח תפילה. "טפל באמריקה ובבעלות בריתה, הו אללה", הוא יאמר באחת מתפילותיו הפומביות. "תקשיח את אחיזתך בהן... הבס אותן בתבוסה הכי גרועה אי פעם. פזר את אסיפותיהן, פצל את גופן, בתר אותן לגמרי, ותן שנפשוט עליהן, ולא שהן יפשטו עלינו".
√ √ √
לזמן מה ניסה אל־בגדדי להימנע מתסבוכות נוספות עם האמריקנים. הוא היה נשוי עכשיו, לראשונה מבין שלוש נשותיו, ואב לפחות לילד אחד בן 4. לאחר ששוחרר מבית הסוהר חזר ללמוד והמשיך לקראת דוקטורט בחוק המוסלמי, שאותו קיבל ב־2007. אבל עוד לפני כן נמשך בחזרה להתקוממות.
לפי החלטת המועצה המייעצת, שוּרָה, שאבו מוסעב א־זרקאווי הקים ב־2006, הארגון הישן שלו התמזג עם כמה ארגונים אחרים, ואל־בגדדי התבקש להיות אחד מיועצי המועצה בעניינים הנוגעים לחוקי השריעה.
הפרופיל ששרטטו גורמי מודיעין מערביים רמז שא־זרקאווי, חובבן בתיאולוגיה שנהנה להתווכח עם מלומדים דתיים, הכיר כנראה את האיש שיחליף אותו בסופו של דבר. אבל בזמן ההוא אל־בגדדי היה עדיין דמות לא ידועה, אפילו בקרב הג'יהאדיסטים.
"א־זרקאווי היה קרוב לי יותר מאח, אבל את אל־בגדדי לא הכרתי. הוא לא היה משמעותי", סיפר ב־2014 לעיתון הלונדוני "טלגרף" אחמד אל־דַבַּש, בן זמנו של אל־בגדדי וחבר בפלג מיליטנטי אחר שנקרא "הצבא האסלאמי של עיראק". "הוא היה מנהל את התפילה במסגד ליד האזור שלי. אף אחד לא ממש שם לב אליו".
מותו של א־זרקאווי ביוני 2006 שינה הכל. ליורשים של תנועת אל־קאעידה בעיראק היו רעיונות אחרים בנוגע לאופן שבו יש לנהל התקוממות, והם התארגנו במהירות בשם חדש: המדינה האסלאמית בעיראק.
אל-בגדדי // צילום: רויטרס
בין המנהיגים הדומיננטיים היו עכשיו כמה קצינים לשעבר בצבאו המובס של סדאם חוסיין - קולונלים ורבי־סרנים סונים, שכרתו ברית עם א־זרקאווי, אבל הוא אף פעם לא בטח בהם לגמרי. אחרי מותו של א־זרקאווי, חברי מפלגת הבעת' לשעבר פעלו לטובת שליטה עיראקית על הארגון, מהדרג המרכזי ועד לערי השדה, שהאסלאמיסטים שלטו בהן הלכה למעשה.
פעם נוספת הכישורים של אל־בגדדי הפכו אותו לבעל ערך ייחודי: הנה מומחה בחוקי השריעה, עם רקע סוני־עיראקי מוצק, שיכול להבטיח שהתאים המפוזרים של הארגון יישרו קו מבחינה אידיאולוגית. אל־בגדדי התמנה במהירות לראש השריעה ביישוב חקלאי קטן בשם אל־קארמה, בפאתי פָלוּגָ'ה. זמן קצר לאחר מכן מונה לתפקיד האחראי לענייני הדת בכל מחוז אל־אנבאר. ואז, בתחילת 2010, מונה לראש השריעה של הארגון כולו.
הקידום הציב אותו למעשה במקום השלישי בצמרת המדינה האסלאמית, והוא היה כפוף רק למנהיג הבכיר ולשר המלחמה. זה היה התפקיד שהוא החזיק בו ב־18 באפריל 2010, כשטילים אמריקניים ורקטות עיראקיות מחקו בית מסתור מחוץ לעיר תיכּרית והשמידו במהלומה אחת את מספר 1 ומספר 2 בארגון. לפחות בינתיים אל־בגדדי, האקדמאי הלמדן שעמיתים פטרו אותו במילים "לא משמעותי", עמד לבדו בראש המדינה האסלאמית בעיראק.
√ √ √
חודש חלף לפני שאל־בגדדי הוכרז רשמית כאמיר. למרות דרגתו הבכירה, העלייה שלו לראשות הארגון ממש לא היתה מובטחת. למעשה, הרבה אנשי מודיעין מערביים ומהמזרח התיכון האמינו שהתפקיד יעבור לדמות משופשפת יותר ובעלת ניסיון מקיף בפיקוד ובניהול מבצעים. אבל אף שאל־בגדדי היה עדיין סוג של אאוטסיידר, הוא זכה בתמיכת מועצת ההנהגה, שהורכבה מאנשי בעת' ומאנשי א־זרקאווי לשעבר.
בין אלה שאישרו את הקידום היה קולונל עיראקי אכזרי בשם סמיר אל־חליפאווי, ראש המועצה הצבאית בארגון. הוא היה איש בעת' לשעבר, שהצטרף להתקוממות אחרי הפלישה האמריקנית, והוא דחף את אל־בגדדי לקבל את התפקיד והבטיח לשמש מדריכו וסגנו הבכיר - כך לפי מסמכים שהתגלו שנים מאוחר יותר, אחרי מותו של אל־חליפאווי בקרב בסוריה.
אל־חליפאווי בעל הזקן הלבן היה ידוע יותר בשמו הג'יהאדיסטי חאג' באכּר, ומנתחי המידע בגופי המודיעין ראו בו אסטרטג מנוסה, שהיה האחראי הראשי להצלחות הצבאיות המוקדמות של המדינה האסלאמית.
למרות חוסר הניסיון הצבאי של אל־בגדדי, הוא העניק לארגון כמה יתרונות. אחד מהם היה נכונותו לספק כיסוי דתי למעשים אכזריים, שאנשי דת מרחבי העולם גינו כמעשים לא־מוסלמיים - כריתת ראשים, מחבלים מתאבדים, חטיפות, סחטנות כספית, מלחמה נגד שיעים, שפיכת דם רב של מוסלמים חפים מפשע. אל־בגדדי לא רק אישר את המעשים האלה, אלא גם הצדיק אותם משפטית לפי חוקי האסלאם.
יתרונו הגדול הנוסף היה התאמתו לתפקיד הח'ליף - פרט חשוב מבחינה סמלית לארגון שרצה שתביעותיו בעניין המדינה האסלאמית יילקחו ברצינות. אל־בגדדי, עם הייחוס הגנאלוגי והרקע הלמדני, היה יכול לשאוף למנהיגות שתתנשא הרבה יותר גבוה מזו של א־זרקאווי.
מתקפה של דאעש בשיא הצלחת הארגון, 2014 // צילום: אי.פי
במשך השנים הבאות הוא עבד בשקדנות כדי להכין את עצמו לתפקיד המיתי שקיבל כמינוי מההשגחה העליונה. גורם אמריקני המכיר את סיפור חייו מספר כי "הוא עטף את עצמו בכל הכישורים הדתיים הנכונים והקדיש תשומת לב מדוקדקת לדימוי שלו, ללבוש, לדרך שבה הוא נע ומדבר. הוא התאמץ מאוד להראות שהוא נמצא במקום הראוי לו".
זאת היתה המטרה שלשמה שיגר אל־בגדדי את שליחיו לחצות את הגבול מעיראק לסוריה באוגוסט 2011, בחיפוש אחר מקום שבו תפרח הח'ליפות, שעדיין המשיכה לדעוך על אדמת המולדת שלו. בעיני אל־בגדדי, יוזמה מוצלחת תוכל לעזור להבטיח את קיום הארגון בשנים הבאות. חשוב יותר, המדינה האסלאמית תעשה צעד ראשון אל עבר מחיקת הגבולות המלאכותיים, שכוחות קולוניאליים כפו על המוסלמים כדי לפצלם.
"חצינו את הגבולות בין המדינות המוסלמיות, שאותם תחמו ידיים מתועבות כדי לסכל את ההתקדמות שלנו", יאמר אל־בגדדי לימים על הניסוי הסורי שלו. "זאת המדינה שהשייח' אבו מוסעב א־זרקאווי סלל את הדרך אליה. היא לא תיסוג בשום צורה ואופן מהטריטוריה שאליה היא התפשטה".
√ √ √
ב־9 באפריל 2013 הפיץ אל־בגדדי הודעה קולית בת 21 דקות באתרי האינטרנט האסלאמיסטיים והכריז על שיקום כללי. הוא הדיח רשמית מהארגון את ג'בהת א־נוסרה. במקומו קם ארגון משולב חדש, שאל־בגדדי כינה "המדינה האסלאמית בעיראק ואל־שאם" - דאעש. המילה "אל־שאם", המקבילה בערך למילה האנגלית "לבנט", מתייחסת לארצות במזרח הים התיכון, מדרום טורקיה ועד סוריה הנוכחית, לבנון, ירדן וישראל. דוברי האנגלית יכירו את הארגון החדש בשם ISIL, או בשם המקובל יותר, ISIS (אַייסיס).
כדי להסביר את השינוי הזה, אל־בגדדי תיאר את ההיסטוריה של גלגולי הארגון והתחיל מהימים הראשונים תחת א־זרקאווי, המייסד ו"השייח' המוג'אהיד" המוערך. הוא סיפר סיפור על איך א־זרקאווי, כשנשבע אמונים בפעם הראשונה לאוסאמה בן לאדן, הסביר באופן פרטי לחסידיו שהוא עושה זאת מסיבות אסטרטגיות, ולא עקב מסירות או צורך אמיתי.
"ג'בהת א־נוסרה היה רק שלוחה וחלק מארגון המדינה האסלאמית בעיראק", אמר אל־בגדדי. "אז אנחנו שמים את מבטחנו באללה ומכריזים על ביטול השם 'המדינה האסלאמית בעיראק' וביטול השם 'ג'בהת א־נוסרה' ועל מיזוגם לשם אחד - 'המדינה האסלאמית בעיראק ובאל־שאם'. ואנחנו גם מכריזים על מיזוג הדגל, שהוא דגל המדינה האסלאמית".
ההודעה היתה נקודת שפל חדשה עבור מנתחי המידע במערב. אלה הניחו תקופה ארוכה שג'בהת א־נוסרה הוא ענף של המדינה האסלאמית, אם כי כזה שהחליט, לפחות זמנית, לעדן את הדימוי שלו. עכשיו אל־בגדדי הצהיר בפומבי ששני הארגונים הם אחד. יותר מכך - הצד העיראקי, האימתני יותר, לקח את הפיקוד.
אבל התגובה התקיפה ביותר הגיעה ממקור מפתיע: השותף לכאורה של אל־בגדדי במיזוג. אף אחד לא טרח להבטיח את הסכמתו של ארגון ג'בהת א־נוסרה, שהתברר כי אין לו שום כוונה להתפוגג. מנהיג הארגון, אבו מוחמד אל־ג'ולאני, ירה בחזרה יומיים לאחר מכן בהודעה מוקלטת שהתכחשה לכל מה שאל־בגדדי אמר. "הדגל של ג'בהת א־נוסרה יישאר, שום דבר לא ישתנה בו", אמר העמית הוותיק של אל־בגדדי.
לאחר מכן הוא פנה אל הג'יהאדיסט הבכיר בעולם, מנהיג אל־קאעידה, איימן א־זוואהירי, כדי ליישב את המחלוקת. סגנו הוותיק של אוסאמה בן לאדן התעמת כידוע עם א־זרקאווי על כריתת הראשים ושאר טקטיקות מעוררות הלם, ובאותה מידה כעס על ממשיכיו של א־זרקאווי.
צילום: אי.אף.פי
ב־9 ביוני 2013 פרסם א־זוואהירי מכתב גלוי, שבו הורה לעצור את המיזוג ונזף באל־בגדדי שעשה דבר כזה בלי להתייעץ עימו תחילה. הוא קבע שאל־בגדדי יהיה בתקופת מבחן למשך כשנה כמנהיג המדינה האסלאמית בעיראק, ואחריה יחליט א־זוואהירי אם לאפשר לו להישאר בתפקיד או "למנות אמיר חדש".
לבסוף, כדי להבטיח שלא יפרוץ שום קרב בין הארגונים, אמר א־זוואהירי שהוא שולח לסוריה שליח אישי, מדינאי בכיר באל־קאעידה בשם אבו חאליד אל־סורי, כדי לתווך בכל מחלוקת עתידית. "דם מוסלמי הוא מחוץ לתחום עבור מוסלמים אחרים", קבע. "אני קורא לכל אחיי המוסלמים ולמוג'אהדין להפסיק להתווכח על העניין הזה ולעצור את ההסתה בתוך המוג'אהדין, וכן לשאוף להרמוניה ולאחדות, לזכות בליבם של המוסלמים ולאחד את השורות".
זה היה סכסוך פומבי יוצא דופן בין ענפים ברשת אל־קאעידה. הקטטה נמשכה לאורך חודשים, ומלומדים וחכמים אסלאמיסטים ברחבי העולם נקטו צד בפורומים ובשיחות באינטרנט והתווכחו מי המנהיג שמייצג הכי טוב את עתיד התנועה.
אל־בגדדי התמודד עם העצה של אל־קאעידה בדיוק כמו א־זרקאווי: הוא התעלם ממנה. הוא פרסם הכרזה נוספת, שבה טען שהוא רק ממלא הוראות של סמכות גבוהה יותר. "אני מעדיף את הצו של אללה ולא את הצו שמפר אותו", אמר. ואז המשיך וחנך את המדינה האסלאמית בעיראק ובאל־שאם המאוחדת שלו, כאילו ארגון ג'בהת א־נוסרה לא קיים.
√ √ √
לאורך 2013 כנופיות של לוחמי דאעש התפרסו כמעט בכל חלק בסוריה, מהמדבר המזרחי חסר החוקים, דרך ריכוזי האוכלוסייה ולאורך הגבולות של טורקיה וירדן ובפרברי דמשק עצמה. אבל לפני שההתקפה הרצינית החלה, אל־בגדדי היה צריך לטפל בכמה עניינים בתוך עיראק.
הוא התחיל בשיפוץ כללי של הארגון, שכלל מינוי מושלים מחוזיים, יועצי שריעה ומפקדים צבאיים שיפקחו על המבצעים ברחבי עיראק וסוריה. המדינה האסלאמית תפקדה כמו ממשלה אמיתית, עם מפות זרימה לקבלת אישורים ומחלקות מיוחדות האחראיות למדיה החברתית, ללוגיסטיקה, לכלכלה, לאימונים, לגיוס, ואפילו לניהול תחום המועמדים למשימות התאבדות, שהופרדו מהלוחמים הרגילים כדי להבטיח אינדוקטרינציה מתאימה.
בשלב הבא הגביר אל־בגדדי את האלימות בתוך עיראק ושחרר נחשולים של פיגועים, שהציבו רף חדש למעשי טבח באזרחים מן השורה. בתוך זמן קצר מספר הגופות בחדרי המתים בעיראק נסק לגבהים שלא נראו כמותם מאז תקופת א־זרקאווי: דאעש שיגרו מחבלים מתאבדים לאולמות ספורט ולאצטדיוני כדורגל, למסגדים, לבתי קפה ולשווקים.
אפילו העיראקים, שכבר התרגלו לשפיכות דמים, נותרו המומים כשבאוקטובר 2013 הסיע מגויס של דאעש משאית תופת לחצר בית ספר יסודי במחוז נינווה והרג 13 ילדים שהיו בחוץ בהפסקה.
השלב האחרון היה מבצע שאל־בגדדי כינה "להרוס את השערים". זה התחיל בפעולה ניסיונית ב־2012, כשהלוחמים שלו פרצו לבית סוהר קטן ליד העיר תיכּרית ושחררו מאה אסירים, מחציתם טרוריסטים לשעבר שנידונו למוות. לאחר מכן, ב־21 ביולי 2013, תקפו אנשי דאעש שניים מבתי הסוהר הגדולים במדינה בפשיטות לילה סימולטניות, שכללו מחבלים מתאבדים רבים ומטח של עשרות פצצות מרגמה. הפשיטה הגדולה מהשתיים היתה על כלא אבו גרייב הידוע לשמצה ושוחררו בה יותר מ־500 אסירים, רבים מהם בוגרי רשת הטרור של א־זרקאווי.
עכשיו היה לאל־בגדדי הגרעין היסודי שהוא נזקק לו כדי לעורר בצבא של דאעש מרץ מחודש. אחדים מלוחמיו כבר נעו כדי לתפוס שליטה על כפרים ועל יישובים קטנים בצפון סוריה ובמזרחה, ועכשיו הצטרפו אליהם לוחמים למודי קרבות ושטופי אידיאולוגיה מבתי הסוהר הקשוחים ביותר בעיראק.
כמה מהיישובים שאליהם נכנסו היו כבר בשליטה של מיליציות מורדים אחרות, כולל ג'בהת א־נוסרה. כשאנשי דאעש נתקלו בכוחות כאלה, הם הציעו שלוש אפשרויות: הצטרפו אלינו, נוסו על נפשותיכם או הילחמו בנו. אם הכוח המקומי התנגד, הם לא היססו להרוג את אנשיו.
הקרע עם ג'בהת א־נוסרה הלך והעמיק עד שנהפך לתהום. מתווך השלום האישי של א־זוואהירי, אבו חאליד אל־סורי, נשאר זמן מה בסוריה, בתקווה למצוא דרך לסיים את המחלוקת. בתחילת 2014 הוא שהה במטה של מיליציה אסלאמיסטית בחאלב, כשחמישה אנשים פרצו לבניין ביריות. אחד התוקפים לחץ על ההדק באפוד ההתאבדות שלו והרג את אל־סורי ושישה אחרים.
איש לא קיבל על כך אחריות, אבל לאחר מכן סירב ארגון אל־קאעידה לקיים כל קשר עם דאעש. בפעם הראשונה הוא הורה לתומכיו להתרחק מדאעש, ואפילו להתנגד באופן פעיל למאמצי הארגון. באותו שלב זה כבר לא היה רלוונטי: אל־בגדדי עמד עתה בראש הלוחמים המנוסים והחמושים ביותר באופוזיציה הסורית. והם עמדו להיות אפילו חזקים יותר.
√ √ √
א־רָקָה, בירת המחוז המזרחי בסוריה, היא עיר נהר עלובה עם היסטוריה ארוכה של פלישות זרות. היוונים היו הראשונים, ואחריהם הרומים, הפרסים, המונגולים והעות'מאנים. לאחר מכן הגיע תור הג'יהאדיסטים.
מאמצע אביב 2013 ועד תחילת הקיץ נכנסו לעיר שיירות של אנשי דאעש בטנדרים לבנים. הם סילקו בהדרגה את אחרוני חיילי ארגון צבא סוריה החופשית והקימו את המטה הסורי הרשמי של ארגון הטרור. 220 אלף תושבי א־רקה הפכו לאוכלוסייה העירונית הראשונה שחוותה חיים בשליטה מלאה של המדינה האסלאמית.
מייד לאחר שהעיר עברה לידיהם, הם פעלו במהירות לבסס את הסדר החדש. דגל ענקי של דאעש עטף את מגדל השעון בכיכר אל־ג'אלה, ששמה הוחלף לכיכר החופש, ושליטי העיר החדשים החלו לפרסם רשימות של כללי התנהגות אסורים.
צעיר אמיץ, שכינה עצמו אבו איברהים, צילם בחשאי את הצווים של דאעש. עם זוג שותפים, הוא תיעד בנאמנות את הטרנספורמציה בא־רקה במשך 18 החודשים הבאים, ואת התמונות ואת סרטוני הווידאו שצילם הפיץ באינטרנט, כדי שכל העולם יראה.
אבו איברהים הנציח בצורה חיה את מסע הניצחון של דאעש לתוך העיר. זה נפתח בשבוע של לחימה קשה בשטח בנוי, שהשאירה עשרות גופות מוטלות ברחובות ואת רוב אזרחי העיר לכודים בבתיהם, מפחד שאם ייצאו הם ייפגעו מאש צלפים. החנויות והמאפיות נסגרו, ולמשפחות רבות נגמר האוכל.
הלחימה שככה בהדרגה אחרי שאנשי המיליציות שנלחמו בדאעש ברחו או החליפו צד. ואז, בבת אחת, הופיעו ברחובות שיירות של לוחמים זרים - רובם עיראקים, כפי שאבו איברהים הבין מאוחר יותר. אנשי דאעש הניפו את דגליהם השחורים מעל בנייני הממשל המרכזיים והכריזו על א־רקה כעל הבירה החדשה של המדינה האסלאמית.
"הם הסתובבו עם כלי הנשק שלהם ואמרו שמעכשיו הכל יהיה בסדר", הוא אמר. "הם אפילו התחילו לפנות את הגופות שהיו מוטלות ברחובות".
רבים מתושבי א־רקה לא ידעו בהתחלה מה לעשות עם הפנים החדשות האלה. היו כאלה שחשו הקלה מכך שלפחות הלחימה הסתיימה. החנויות נפתחו שוב, ותחושת הביטחון חזרה לעיר.
ואז התחילו ההוצאות להורג.
ההוצאה להורג הראשונה שאבו איברהים היה עד לה היתה של צעיר שמפקדי דאעש תיארו כפושע, אף על פי שהפשע שלו לא נודע מעולם. הנידון למוות אולץ לעמוד בכיכר המרכזית בא־רקה, שם קראו את גזר הדין שלו בפומבי. לאחר מכן הוא נורה בראש לעיני קהל קטן, ואז קשרו הטרוריסטים את זרועות הגופה לקרש, בסגנון צליבה, ונתנו לה להירקב בכיכר במשך שלושה ימים.
הצליבה השנייה התרחשה ימים מספר לאחר מכן. ואז הגיעה הוצאה להורג קבוצתית, שבה הטרוריסטים מדאעש רצחו באותה כיכר שבעה גברים ונערים. חלקם נראו כמו לוחמים ממיליציות יריבות מובסות, אם כי כמה מהם היו נערים בעלי פנים חלקות. הפעם כרתו הטרוריסטים את הראשים מהגופות והציבו אותם על מוטות בגן בעיר. אנשים היו מבוהלים, וזה בדיוק מה שהם רצו", אמר אבו איברהים. "הם רצו שכולם יהיו מבועתים מהם".
√ √ √
אחרי שהשליטים החדשים של א־רקה הכריזו על כוונותיהם בפני התושבים, הם החלו לסלק סממנים בולטים שקראו תיגר על הסמכות שלהם. שלוש הכנסיות בעיר ננעלו, וצלבים וסמלים נוצריים אחרים כוסו או הוסרו. מסגד שיעי בעל כיפת טורקיז מהודרת פוצץ והיה לחורבות. סיגריות ואלכוהול - סמלי השחיתות המערבית - הושלכו לערימות והועלו באש.
לאחר מכן החלו לוחמי דאעש ליצור סמלים משלהם. תחנת המשטרה נצבעה כולה בשחור ועברה הסבה לבניין מנהלה ולבית דין שריעה, הפוסק בענייני פשעים ומטיל עונשים. תושבי א־רקה היו נתונים פתאום למנעד מבלבל של תקנות חדשות שכפתה המשטרה הדתית, החִיסבָּה, שמונתה על ידי דאעש והיתה חופשית לפרש את החוקים כפי שמצאה לנכון.
החוקים החדשים החלו במצוות דתיות מחייבות. למשל, כל בעלי החנויות בעיר נדרשו לסגור את החנויות בזמן התפילות היומיות. זה נמשך בענייני לבוש והתנהגות אישית. אנשי דאעש אסרו לא רק עישון ושתיית אלכוהול, אלא גם השמעת מוזיקה מערבית והצגת ביגוד מערבי בחלונות הראווה. נשים יכלו לצאת מבתיהן רק בכיסוי מלא, ואפילו אז, כל יציאה היתה כרוכה בבדיקה משפילה מצד המשטרה, שווידאה שהעבאיה של האישה אטומה ורפויה מספיק, כדי למנוע חשיפת כל רמז למבנה הגוף של האישה.
העונש על הפרת חוקי דאעש נע מנזיפה פומבית או קנס ועד הצלפות, וגרוע מזה. בני זוג לא נשואים הוכו כי ישבו יחד על ספסל בגן. איש אחר נענש בהצלפה פומבית כי התחתן עם גרושה לפני ששלושת חודשי ההמתנה המחייבים הסתיימו. לפי אבו איברהים, כל הפרה של החוק טמנה בחובה איום מרומז לגזר דין מוות ללא ערעורים, שלעיתים נראה כמעט קפריזי.
• לכל הכתבות של "שישבת"
"לפעמים עברו שבוע־שבועיים בלי הוצאות להורג, ואז פתאום היו חמש בבת אחת", סיפר. "אנשים מן השורה חויבו בקנסות ובתשלומים על כל דבר: ניהול עסק, חניה, איסוף האשפה. דאעש לקחו את הכסף והשתמשו בו כדי לשלם משכורות ללוחמים הזרים. ואנשים פחדו לעשות משהו, כי חששו שיוצאו להורג".
אבל מה שהכי הטריד את אבו איברהים הוא האופן שבו התייחסו הכובשים אל ילדי העיר. בתי הספר היו סגורים במשך חודשים אחרי ההשתלטות של דאעש על העיר, וכשנפתחו סוף־סוף - הכל השתנה. תוכניות הלימודים וספרי הלימוד הישנים - "הספרים של הכופרים", לפי דאעש - הושלכו לפח והוחלפו בהדרכה דתית.
בינתיים, מאות הילדים והנערים היתומים בעיר הועברו למחנות צבאיים, כדי ללמוד לירות ברובים ולנהוג במשאיות תופת. אבו איברהים ראה בשיירות צבאיות את המגויסים החדשים של דאעש, נושאים נשק ולובשים מדים גדולים על מידתם.
"חלקם היו בני פחות מ־16", אמר. "כשבתי הספר היו סגורים לא היה להם מה לעשות. הם ראו את הבחורים הקשוחים האלה עם הקלצ'ניקובים, וזה השפיע עליהם. הם רצו להיות חלק מזה".
בינתיים, דאעש הסתדר יפה עם הצבא שכבר היה לו. חודשים אחדים אחרי שהודיעו על כניסתם לסוריה, תפחו שורות המדינה האסלאמית לכמעט 10,000 לוחמים, ובהם המתנדבים הזרים שזרמו לסוריה מ־50 מדינות ברחבי העולם. ארגוני מורדים יריבים, מג'בהת א־נוסרה ועד צבא סוריה החופשית החילוני, התלוננו שדאעש מנצחים בתחרות על המתגייסים - לא רק כי הם יכולים להרשות לעצמם לשלם משכורות גבוהות יותר, אלא גם כי הם טוענים שהם נלחמים לטובת משהו גדול יותר מסוריה.
ככל שכיבוש דאעש הלך והתבסס, בשווקים במרכז א־רקה נראה לעיתים כאילו הזרים המזוקנים עם הרובים עולים במספרם על המקומיים. קופות הארגון תפחו במהירות מתשלומים ומשוחד של סוחרים וממכירת יותר מ־40 אלף חביות נפט גולמי ביום, תוצרת של בארות נפט, שלוחמי דאעש כבשו בהתקדמות שלהם ברחבי המדבר הסורי.
אנשי המדינה האסלאמית נעשו תוקפנים בכל פעם שהיה צריך להוציא לפועל עונשים, אבל בין הוצאות להורג לבין הצלפות, ראה אותם אבו איברהים מתרווחים במסעדות, בוהים באתרי אינטרנט מערביים בבתי קפה־אינטרנט או קונים ויאגרה בבתי מרקחת.
ב־5 ביוני 2014, תפס טור של דאעש, שמנה כ־1,500 אנשים, עמדות בפרברי מוסול בעיראק. בצהרי 10 ביוני, ארבעה ימים בלבד לאחר תחילת המתקפה, הג'יהאדיסטים שלטו על נמל התעופה של מוסול ועל רוב האזור המרכזי בעיר. הם רוקנו את קופות המזומנים מהבנקים והפשיטו בסיס צבאי עיראקי מנשק ומציוד תוצרת ארה"ב, בשווי מיליוני דולרים. אחר כך השתלטו על בית הכלא המרכזי במוסול, שחררו את האסירים הסונים וחיסלו את השאר - בערך 670 שיעים, כורדים ונוצרים. בסוף היום, מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, היתה בשליטה מלאה של דאעש. צבא עיראק התארגן מחדש ופתח במתקפת נגד, שבלמה את ההתקדמות של דאעש לבגדד, אף שהארגון המשיך להשתלט על חלקים נוספים במדינה.
עד סוף יוני, השטח שבשליטת ארגון הטרור, שהתפרס ממערב סוריה ועד מרכז עיראק, היה גדול משטחי ישראל ולבנון גם יחד. האיש שעמד עתה בראש המרחב הזה שלט על יותר מסתם נכסי נדל"ן. הוא היה הבעלים של בארות נפט, בתי זיקוק, בתי חולים, אוניברסיטאות, בסיסי צבא, מפעלים ובנקים. אנליסטים אישרו מאוחר יותר שהנכסים של אל־בגדדי לבדו במזומנים ובכלים כלכליים מתקרבים לסך של חצי מיליארד דולר. עדיין לא היתה ממשלה אמיתית בטריטוריה הזאת. אבל מבחינה מאוד ממשית, לאסלאמיסטים היתה עכשיו מדינה משלהם.
√ √ √
ב־4 ביולי 2014, יום שישי, היום המקודש למוסלמים, הופיע אל־בגדדי מלווה בשומרי ראש באולם התפילה במסגד א־נורי הגדול במוסול, המפורסם בצריח הכפוף שלו, שנוטה מעט פנימה ביחס למבנה האנכי. האגדה המקומית מספרת שהצורה העקומה של הצריח נגרמה על ידי הנביא מוחמד עצמו, שחלף מעליו כשעלה השמיימה.
אלה שנכחו בתפילות ביום ההוא הרגישו אולי בעיקום דומה של הסדר הזמני, כשמנהיג המדינה האסלאמית ניגש אל חזית המסגד והכריז על שובה של הח'ליפות. דאעש יצאו בהכרזה דומה ימים מספר קודם לכן, אבל אל־בגדדי הפך את זה עכשיו לרשמי, היישר מהמִינְבַּר - דוכן התפילה באחד האתרים הקדושים ביותר במוסול.
הוא הקדיש מחשבה רבה להופעה הציבורית הראשונה שלו. כל רגע היה מלא במחוות סמליות, שהאדוקים הכירו בוודאות. אל־בגדדי לבש גלימה שחורה וטורבן, מה שהזכיר את לבושו של מוחמד ביום שנשא את דרשתו האחרונה. הוא עלה לאט במדרגות המינבר ונעצר על כל אחת מהן, כדי לחקות עוד אחד מההרגלים של מוחמד.
למעלה, בדוכן, לפני שהתחיל בדרשה, שלף מכיסו מִיסְוַואק, מקל מגולף קטן שמשתמשים בו לניקוי השיניים, והתחיל לנקות את שיניו. שוב, פעולה המזמינה השוואה מכוונת למוחמד, שלפי אמרה עתיקה בחדית', יעץ לחסידיו "להשתמש בקביעות במיסוואק, כי מדובר בטיהור לפה ובאמצעי לענג את אללה". לבסוף פנה אל־בגדדי לקהל ויצא בהכרזת ניצחון רשמית. הח'ליפות, שמנהיגי הארגון שאפו אליה מאז ימי א־זרקאווי, אכן התממשה.
"אשר לאחים המוג'אהדין שלכם, אללה העניק להם את חסד הניצחון והכיבוש, ואחרי הרבה שנות ג'יהאד, סבלנות ומלחמה באויבי אללה, הוא נתן להם הצלחה ואִפשר להם להשיג את מטרתם", אמר. "לכן הם מיהרו להכריז על הח'ליפות ולמנות אימאם, וזו חובה של המוסלמים, חובה שאבדה במשך מאות שנים ונפקדה מהמציאות בעולם".
בדרשתו, ובפנייה מוקלטת נפרדת, טען אל־בגדדי שאינו להוט לקבל את מה שהוא כינה "האחריות הכבדה הזאת". "מוניתי להיות המטפל שלכם, ואני לא יותר טוב מכם", אמר, אבל ציווה על המוסלמים המאמינים ברחבי העולם לציית לו בכל עניין כראש המדינה האסלאמית וכמי שאחראי לסדר החדש - שהלא־מוסלמים, בין שירצו בכך ובין שלא, ייאלצו לקבל כמציאות ממשית.
"היום אתם מגִני הדת ושומרי ארץ האסלאם", הדגיש. "אתם תעמדו בפני מצוקה ומלחמות אֶפִּיות. אכן, המקום הטוב ביותר לשפוך את דמכם הוא על השביל שמוביל אל גאולת האסירים המוסלמים מאחורי חומות של אלילים. לכן הכינו את הנשק שלכם והטעינו את עצמכם באדיקות. התמידו בשינון הקוראן, תוך הבנת משמעויותיו ומילוי ההוראות שלו. זו עצתי לכם. אם תדבקו בה, תנצחו את רומא ותהיו אדוני העולם".
כשהדרשה הסתיימה, אל־בגדדי, הח'ליף מטעם עצמו, ירד במדרגות המינבר באותו סגנון מוקפד. הוא נעצר לזמן קצר כדי להתפלל, ואז צעד אל מחוץ למסגד עם שומרי הראש שלו והתכונן להילחם, ואחר כך - אם ירצה אללה - לשלוט.
הספר "דגלים שחורים" יצא בהוצאת "ידיעות ספרים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו