ההשוואה הפרובינציאלית המתבקשת לאלבום "Jesus Is King" ששחרר קניה ווסט בסוף השבוע האחרון, היא ככל הנראה "שמע קולי" של מאיר בנאי מ־2007. לא כי מדובר באותו הסגנון, אלא כי על פני השטח מדובר במהלך אמנותי דומה: יוצר ומבצע שמגלה את אלוהים, נוטש את הטקסטים החילוניים, מתקרב אל הדת ואל ז'אנר שמחובר אל הדת, ומסמן נקודה שבה הקריירה והחיים האישיים נמצאים בהשקה מוחלטת. במידה לא מבוטלת, "Jesus Is King" הוא אלבום הפיוטים של קניה ווסט.
• אניסטון ו"חברים": "אנחנו עובדים על משהו"
• "אני עצוב": אייל גולן עוקץ את אופירה
• שיתוף הפעולה הבא של סטטיק ובן-אל
אבל בניגוד לבנאי, שהצליח לקחת טקסטים בני מאות שנים שמולחמים לניגונים בני אותו הגיל ולעורר אותם לחיים חדשים, אצל ווסט הכל מרגיש כמו חלטורה. שום דבר מהגאונות והיצירתיות שאפיינו אותו לא מגיע לאלבום הזה, והוא לא מוסיף או מחדש שום דבר בעל ערך לגוספל. הציפייה למפגש צבעוני בין הביטים שלו לבין האסתטיקה של הגוספל, ליצירה של שפה חדשה או לכל הפחות לריגוש של מפגש ראשוני - נעלמת, ובמקומה מופיעה הגשה פלקטית ונעדרת כריזמה. אם תרצו, ווסט מצא את ישו ואיבד את המוג'ו.
אבל לא רק חדשנות ויצירתיות חסרות פה. גם כנות לא ממש מורגשת באלבום. למעשה, בשירים כמו "Everything We Need" זה אפילו נותן תחושה צינית להחריד. אדם ששווה כמה עשרות מיליוני דולרים מנסה לשכנע את חוה להחזיר את התפוח אל העץ כי "יש לנו הכל", וכדי לקדם את המסר הסגפני הזה מגייס מערכות קמפיין מהיקרות בעולם.
מה שיש פה, ותמיד היה לווסט, זו הבנה מעולה של הצייטגייסט. הזמנים האלו הם הזמנים של השמרנים, הלאומנים והדתיים. העת הזו היא לא עת של גאולה או התגלות אלא עת של ציניות ומיאוס בפוליטיקלי קורקט. הימים האלה הם ימים של פייק ניוז ופייק מיוזיק, ואת הלימון הזה ווסט יודע לסחוט טוב מכולם.
• סוף סוף: קולדפליי בדרך לאלבום חדש
• לאון: "יהודיות עם פלשתינים? טיפשות"
• מיילי סיירוס: "בנות, אל תהיו לסביות"
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו