מוטל'ה שפיגלר בן 75. בגלל זה באתי אליו הביתה לנתניה, כי איפה הוא יגור אם לא בנתניה ועוד 15, שזה משפט שנולד משיחה שלו עם עיתונאי לפני המון שנים ותפס כותרת אלמותית, שלא תיעלם כנראה אף פעם.
חייבים לומר: מוטל'ה הוא קליינט קשה במה שמוגדר "ראיון עיתונאי". הוא לא מתמסר בקלות, ואתה אף פעם לא תחליט בשבילו על מה לענות ועל מה לא. "הייתי במרכז הבמה, כולם דיברו עלי והיה לי מה להגיד. היום, כשאני נותן הרצאה, הקהל שואל, ולהם אני חייב. לאחרים אני לא חייב שום דבר".
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
ככה זה. הוא לא עובד אצלי, ולא אצלכם, אבל תפסתי אותו ביום של מצב רוח טוב במיוחד, שאפשר לי לצפות בו בועט בכדור ספוג ברחבי הסלון, כולל רמת הדיוק שעוד נשארה לו במסירה עיוורת לאחור. לאורך השעות הארוכות אצלו בבית הוא עמד יותר מאשר ישב. התלהב, הדגים, כדרר בפה וברגל, הביא שתייה, תפס את הראש, חייך, הרצין, דיבר בלחש שלא ישמעו, וגם צלצל לג'ומו סונו, חבר דרום־אפריקני ובעצמו אייקון כדורגל, שאמר לי עליו שהוא "איש לבן עם לב שחור", שזו המחמאה הכי גדולה שאדם לבן יכול לקבל מאפריקני.
בסוף הביא לוח גדול עם ברכה, שהכינה לו משפחתו לכבוד יום ההולדת. מכל עשרות התמונות שהוצגו שם, רק אחת היתה קשורה לכדורגל. כי עכשיו הוא בעיקר סבא'לה, והוא מתעב התרפקויות על העבר, ויותר מזה, הוא מת כבר שישברו את השיא שלו, הגול היחיד של ישראל במונדיאל היחיד שבו השתתפה, בקיץ 1970, בתיקו 1:1 מול שבדיה.
"זה יקרה. אני מייחל שזה יהיה גם שער ניצחון, ולא רק תיקו".
אבל אז כבר לא ידברו על השער שלך.
"הלוואי שלא ידברו".
• • •
מוטל'ה שפיגלר הוא גדול כדורגלני ישראל בכל הזמנים. לא רק בגלל השער שהעלה אותנו למונדיאל והשער שהובקע במקסיקו 70', אלא מכיוון שהוא דמות ואישיות שהקדימה את זמנה בכדורגל הישראלי. הוא הלך, השיג, חשב ושיחק צעד אחד לפני כולם, הוא היה לא שגרתי, הוא לא ניסה למצוא חן. וכמו שהוא אומר, במשחק הפרידה הדמיוני ממנו הוא יוכל למלא שני אצטדיונים - האחד באלה שאהבו אותו, והאחר באלה שלא.
אני פוגש אותו כמה ימים אחרי ההפסד 3:1 של נבחרת ישראל לאוסטריה בווינה. "לא ראיתי את הנבחרת, כי העדפתי לראות את נבחרת צרפת. אני לא אגיד לך מה שאתה אולי רוצה שאגיד, שאין כדורגל בארץ. זאת טעות. יש פה הרבה אהבה ותשוקה למשחק, ויש אוהדים שממלאים אצטדיונים, וכשאתה רואה שידורים מליגה א', של אייל לחמן ורז זהבי, זה הכי שלנו.
"יש בישראל הרבה כישרון, שלא בא לידי מימוש בקבוצות ובנבחרת. זה חבל. היכולת האישית לא באה לידי ביטוי, כבר דורות.
כשחקן בשנות ה־70, עם הכוכב האגדי פלה (בחולצה מספר 10). "לא הצלחתי לשחק עם מסי ורונאלדו, אבל לפחות שיחקתי איתו"
"באולימפיאדה, מי שלוקח מדליית זהב בקפיצה במוט זה מי שקופץ מעל המוט. בכדורגל שלנו רצים מתחת למוט, ורוצים מדליה. מאות שחקנים, עשרות מאמנים ואלפי עיתונאים מדברים על מה צריך לעשות. אי אפשר להגיד אחרי כל משחק אם ואם ואם. המשחק הוא הסיפור, לא אנחנו.
"גם לספרד, לצרפת ולאיטליה היו משברים, אבל הן עבדו קשה, ועכשיו המצב שם טוב יותר. בארץ זה מתנהל פחות טוב, ואם מישהו ייעלב - אני מתנצל למפרע. להתנפל על שחקן שמחמיץ אני לא יודע. שיחקתי, ואימנתי, וטעיתי, והפסדתי גם".
בוא נדבר על ערן זהבי.
"ערן הוא מישהו בין גארי ליניקר לאלן שירר. בעיניי הוא יותר ליניקר. שחקן רב־תכליתי. הגולים שהוא נותן, היכולת לייצר מצב מכלום, יכולת הסיום, הרעב שלו. הוא גם קשר וגם חלוץ. אם הוא היה יכול למסור לעצמו ולהבקיע, הוא היה הראשון לבצע את זה.
"כשהסרט של הקפטן נפל לו מהיד, ואני אומר בכוונה 'נפל לו מהיד', ביקשתי מהבן שלי עמיחי שישיג לי את המספר שלו. טלפנתי אליו, שהוא יספר לי מה היה. בשעה הקשה ההיא שלו לא ראיתי את דגל ישראל נרמס. ראיתי כאב גדול ומצוקה. ראיתי מישהו שצועק 'תעזרו לי, תניחו לי'.
"אמרתי לעצמי שאולי הטלפון שלי יעזור, והלוואי שזהבי ישבור את השיא שלי (מוטל'ה הוא מלך השערים של הנבחרת בכל הזמנים - 33 שערים ב־82 הופעות; לזהבי יש כרגע 19 שערים ב־50 הופעות; א"פ). בשיחה אמרתי לו מה שאני חושב, ונתתי לו להרגיש טוב עם עצמו.
"אז היה הסיפור עם סרט הקפטן, והפכו אותו לאשם בזריקת הפצצה על הירושימה. עכשיו הוא בסין ומבקיע שם בצרורות, אז אומרים שהוא מבקיע רק כי הם סינים".
אם הוא משחק בנבחרת איתך ועם גיורא שפיגל, מה קורה?
"זהבי עם גיורא ואיתי? וואו! אולי היינו מגיעים לגמר המונדיאל. אפשר לבדוק את זה?
"אבל די עם הגול שלי. אם לא היתה רוח באותו יום, זה לא היה גול".
ערן זהבי. "שישבור את השיא שלי" // צילום: דני מרון
• • •
בסלון הדירה בנתניה יש מזוודה של פעם, סוג של ארגז מסעות של פליטי מלחמה שנעים בין עולמם המנופץ, בדרכם הארוכה לארץ לא זרועה. ב־1949, כשמוטל'ה עוד לא היה בן 5, עגנה המשפחה שלו בנמל חיפה, לאחר הפלגה ארוכה מנמל מרסיי.
"אבא שלי היה נרגש. הביא אותנו למקום בטוח. בחפצים שלו היה הארגז הזה. כשההורים שלי נפטרו, חילקנו את המעט שהיה להם בין חמשת האחים (משה, אביגדור, יעקב, שמואל ומוטל'ה; א"פ). הארגז נשאר אצלי, האח הקטן. הוא הרהיט הכי יקר לי בחיים".
הבריחה של המשפחה שלו במהלך מלחמת העולם השנייה הביאה לכך שלהבדיל מאחיו, שנולדו בפולין, מוטל'ה נולד בסוצ'י שברוסיה. אחרי המלחמה חזרה המשפחה לגרמניה, וחודשים לפני העלייה לישראל התמקמה במרסיי.
"יכולנו לנסוע לאמריקה, כי לאמא שלי היתה משפחה שם. אחי הבכור מוישה, שהיה מבוגר ממני ב־15 שנה והתגייס לצה"ל, עזב באיזשהו שלב לאמריקה, ולא הצלחנו להחזיר אותו לכאן. השנים היו קשות, היה צנע, והוא רצה גם לחיות".
אבא סנדר היה סנדלר. המקצוע שלו אפשר לו לשרוד בזמן הבריחה לרוסיה, כי היה נותן לחיילים הרוסים מגפיים שהכין תמורת לחם. אמו הניה היתה תופרת ועבדה בבית. כשהכסף לא הספיק, סנדר שפיגלר היה עובד במעדנייה, בחנות הירקות, בסלילת כבישים. לא בחל בשום עבודה.
"אתה יודע", אומר מוטל'ה, "היתה לי נגיחה לא טובה כל כך, כי בילדותי היה לי על הראש כובע ברט. למדתי בבית ספר דתי, 'יבנה', וכששיחקתי כדורגל נמנעתי מנגיחות כדי שהברט לא ייפול. בגלל זה לפחות הזיכרון שלי טוב, כי הראש לא נדפק".
היתה לך רגל שמאל אדירה. מה היה תפקידה של רגל ימין?
הוא קם, מרים גבוה את רגל שמאל ונשאר עומד על רגל ימין בלבד. "רגל ימין נתנה בסיס נהדר לכל מה ששמאל עשתה. כשהחזקתי עיפרון ביד שמאל, אמא שלי העבירה לי את העיפרון ליד ימין. בבית הספר העממי הצטיינתי בפירוש רש"י. כבר אז למדתי לקרוא בין השורות, וזה עזר לי מאוד בחיים, להפריד בין עיקר לטפל".
אבל היתה גם דילמה לפתור באותם ימים: איך ישחק הנער כדורגל בשבת וימשיך ללכת לבית ספר דתי. האחים הגדולים תמכו בבקשה שלו מהאב להעביר אותו לבית ספר חילוני. הוא עבר לאורט נתניה.
בגיל 14 וחצי נקרא אבא שלו למנהל. בשיעור מַסגרוּת היה צריך להכין בורג בעזרת מחרטה, אבל הבורג של מוטל'ה יצא גרוע. בשיעור נפחוּת הוא עמד מול האש. יום אחד נפל הגג בבית הספר, והיו פצועים. היחיד שברח בזמן, היה הוא. המנהל אמר לאבא שלו: "לא כולם צריכים ללמוד. צריך פה גם פועלים שחורים".
מוטל'ה: "עבור אבא שלי, שהיה ניצול שואה שסלל כבישים כדי להביא לחם, לשמוע שהבן שלו יהיה כמו העבדים השחורים באמריקה היה מכת מוות. יצאנו מחדר המנהל, ואבא הלך לפניי בצעדים גדולים, כשהוא זורק את הזרועות שלו קדימה ואחורה בהליכה. אמרתי לו ביידיש 'זור גנישט', 'אל תדאג, לא אהיה פועל שחור'. זו היה עבורי כמו שטר התחייבות".
• • •
וככה, בשכונת גן ברכה הנתנייתית, בין העופות המתרוצצים בחצר לכלב המשפחתי בובי, מוטל'ה תרגל בעיטות לקיר בכדור סמרטוטים וזינוקים לכל עבר, ודמיין שהוא שילוב של יעקב חודורוב, שייע גלזר ונחום סטלמך. "עמדתי בבית שעות ובעטתי וזינקתי. ידעתי שאני לא יכול להיות חודורוב, כי לא זינקתי כמוהו, ושאני לא יכול להיות גלזר, כי הוא היה מהיר כמו כריסטיאנו רונאלדו היום, ושאני לא יכול להיות סטלמך, כי לא ידעתי לנגוח.
"אז הבנתי שאני צריך להיות אני. ללמוד מכולם, אבל לא להיות כמו מישהו אחר. זה מה שעבר לי בראש בגיל 11, ואחרי 40 שנה, כשנבחרתי בשנת ה־50 למדינה לכדורגלן היובל, עמדו לידי ארבעה שדורגו אחריי - חודורוב, סטלמך, גלזר ואלי אוחנה. תחשוב מה עבר לי בראש".
הספקת לשחק עם מישהו מהם?
"עם חודורוב. מחצית אחת. היה משחק של הנבחרת מול אנגליה הצעירה ב־1964 בבלומפילד. אני הייתי בן 20 והוא בן 38. במחצית אנגליה הובילה 0:3, והמאמן יוסל'ה מרימוביץ' הוציא את חודורוב והכניס את איציק ויסוקר.
"הסתכלתי על חודורוב, אליל הילדות שלי, ברגעים האחרונים שלו בנבחרת. למדתי את היופי באיש הזה. הוא ישב על הספסל ממש עייף, והיה לו חיוך של עצב, שמבין שזה נגמר, שלא יהיה עוד.
"כשהגעתי לנבחרת של המאמן גיולה מאנדי, הייתי בן פחות מ־18 וסטלמך היה אז הקפטן. כשמאנדי עזב, הוא השאיר לי את נעלי ההתעמלות שלו".
בגיל 16 מוטל'ה כבר שיחק בבוגרים של מכבי נתניה. המאמן יצחק שניאור היה הראשון להעלות אותו לקבוצה הראשונה. "הוא אמר לי: 'שמעתי עליך שאתה חוצפן. כדאי לך להקשיב לי'. שניאור הכי השפיע עלי כמאמן. הוא היה בעצמו קפטן נבחרת ישראל, בלם מכבי ת"א. ראיתי אותו משחק כשהייתי בן 10".
"כשהייתי בן 25 צעקו לי 'זקן, לך הביתה'. אמרתי: אני הולך, אבל אחזור מחר" // צילום: אפרת אשל
המשחק הראשון בבוגרים של נתניה היה בטבריה. אוגוסט 1960, הוא בן 16 וקצת, במשחק טרום עונה. שניאור הציב אותו קיצוני ימני, כי היה קיצוני שמאלי טוב בשם משה גרנאס, והיו גם הוזיאס, כספי והיינה. בדקה הרביעית גרנאס הרים כדור, ומוטל'ה זינק ועצם עיניים. הכדור פגע לו בראש ונכנס. "בשבילי זה תמיד נשאר גול של גמר גביע עולם. גול חיי היה בטבריה".
יותר מההוא במקסיקו?
"יותר".
סוד כוחו, הוא אומר, היה היכולת לדייק. "בגיל 5 ישבתי ליד אמא שלי, והיא ביקשה ממני להשחיל חוט בקוף המחט. הצלחתי בניסיון הראשון. גם בכדורגל הייתי מדויק מההתחלה. מגיע בזמן, מוסר מדויק, ואמרתי תמיד מה שהתכוונתי אליו. ואז הכדור בדרך כלל נשמע לי".
הוא העריץ את שדר הרדיו נחמיה בן אברהם, שהיה פסקול ילדותו במשחקים של ישראל מול וויילס או בריה"מ. "הוא היה בעיניי אליל כמו שייע גלזר עצמו. פיתח לי את הדמיון. עשיתי בחצר הבית את הדברים שהוא תיאר, ובמגרש הפכתי את החברים שלי לטובים יותר".
בגיל 17, במדי נתניה, הבקיע שלושה שערים מול חודורוב והפועל ת"א. "ידעתי שחודורוב לא יתכופף מול ילד שבא מולו. לא לכבודו. ידעתי שאם הבקעתי מולו, יהיה לי קל יותר. בסוף אותה עונה ירדנו ליגה..."
בצבא שירת בעיקר בנבחרת החיל וזכה פעמיים באליפות צה"ל. "זו היתה אז אליפות חשובה מאוד בארץ, גביע הרמטכ"ל". בגיל 20 אחז גם בתואר אלוף אסיה, אחרי ניצחון בגמר על דרום קוריאה 1:2 (שערים של מוצי ליאון וגדעון טיש).
אחרי ששנות ה־60 בכדורגל הישראלי היו בשליטת הקבוצות מתל אביב, וקצת הכח ר"ג, באו שנות ה־70 העליזות של מכבי נתניה. האליפות הראשונה היתה בעונת 1970/71, והאחרונה, החמישית במספר, בעונת 1982/83. מוטל'ה זכה עם נתניה בשתי אליפויות כשחקן, 1971 ו־1978, ואחת כמאמן - ב־1983.
• • •
כשמוטל'ה היה בן 15, הוזמנו שבעה שחקנים ממכבי נתניה לאימון נבחרת הנוער של עמנואל שפר בכפר סבא.
"אני לא הוזמנתי כי הייתי צעיר, אבל הגעתי למגרש כאילו במקרה. נסעתי עם כל השבעה, כשאני יושב על הרצפה של המונית. באימון היה חסר שחקן אחד, אז התלבשתי. בסוף האימון נשאר שחקן אחד מכל אלה שבאו מנתניה".
אתה.
"כן".
עמנואל שפר הגיע לאמן בנתניה בזמן מלחמת ששת הימים. הוא היה מסודר, עם מתודיקה וראייה רחבה. "היינו קבוצה בינונית", אומר מוטל'ה, "אבל הייתי כבר בן 23, שחקן נבחרת. בעשרת משחקי הליגה הראשונים לא הבקעתי שער. הוא קרא לי ואמר: 'זה לא הולך, מה אתה אומר שלא תעלה בהרכב?' הייתי בהלם. אחרי תקופה לא ארוכה שניאור בא במקומו והחזיר אותי להרכב.
"בשנים 1968-1965 היה לנבחרת מאמן יוגוסלבי בשם מילובן צ'יריץ'. הוא חשב שגיורא ואני לא יכולים לשחק יחד בהרכב. פעם אני שיחקתי ופעם הוא.
"בשלב מסוים הוא הרכיב את שנינו. במשחקי אסיה בטהרן ב־1968 שיחקנו מול האיראנים. במחצית התוצאה היתה 0:0, וצ'יריץ' בא אל שנינו ואמר שאם אנחנו רוצים לנצח, חייבים גול מהיר בתחילת המחצית השנייה. אני מסתכל על גיורא ואומר לו 'שמעת?'. גיורא מהנהן.
"התחילה המחצית השנייה. בדקה 53 אני לוקח כדור, עובר את כולם, נכנס לרחבה משמאל וצועק לגיורא 'עצור'. הוא עוצר, אני מוסר לו וצועק: 'תבעט'. הוא בועט - ו־0:1.
"ואז התחיל בלאגן מטורף. האיראנים השוו, והשופט נכנס להיסטריה של טעויות שיפוט, הרחיק לנו את רובי יאנג, ואחר כך אישר לאיראנים שער ניצחון מופרך. השחקנים שלנו רצו להפסיק את המשחק במחאה.
"רצתי ליו"ר המשלחת מיכאל אלמוג, שישב ביציע, ושאלתי אותו מה לעשות. הוא אמר לי: 'תעלו, ושייגמר כמה שיותר מהר ונלך מפה'".
שפיגלר כמאמן, בשנות ה־80
עמנואל שפר היה המאמן היחיד שהצליח להביא אותנו למונדיאל. מה הפך אותו למאמן ענק?
"הבנה עמוקה ומקצוענות. הוא שכנע אותנו, החובבנים או החצי־מקצוענים, שצריך להתנהל אחרת, עם מערכי אימון ותזונה מתאימה. באחת האסיפות הוא אמר שיהיו שלושה אימונים, ומישהו שאל באילו ימים. שפר הסתכל עליו ואמר: 'שלושה אימונים ביום. אחד ב־7 בבוקר, אחד ב־11 לפני הצהריים, ואחד ב־5 בערב'.
"זה היה קשה בהתחלה, אבל כולם התאימו את עצמם. עזרתי לשפר מאוד, הייתי סוג של עוזר מאמן שלו על המגרש. הוא הבין כבר מהאימון הראשון את החשיבות בכך שגיורא ואני נשחק יחד.
"לפני המשחק הראשון במונדיאל, נגד אורוגוואי, דן שילון ראיין את שפר ושאל אותו מי הכוכבים שלו. שפר ענה לו שבנבחרת אין כוכבים, אלא יש קבוצה. אחרי ההפסד 2:0, שפר אמר שהפסדנו בגלל שני הכוכבים של הנבחרת. שילון שאל אותי למה הפסדנו, ועניתי שאין בנבחרת כוכבים.
"שילון חייך, אני חייכתי, ולמשחק הבא נגד שבדיה הבאתי את גיורא ואת עצמי, וכבר לא היה אפשר להגיד שקרה משהו רע בגללנו. עובדה שעד היום מזכירים אותנו לטובה".
איזה שחקן היה שפיגל?
"ראיתי את אבא שלו, אליעזר, משחק ב־1954 נגד נתניה במגרש במחנה צבאי בשכונת דורה בנתניה. הייתי בן 10, ו'לייזר' היה שחקן וואו. כשגיורא היה מעצבן אותי, הייתי אומר לו שאבא שלו היה יותר טוב ממנו. האמת, הוא היה גולר טוב ממנו.
"גיורא הגיע לנבחרת ב־1967. שמעתי שיש שחקן ממש מוכשר במכבי ת"א, ואז הוא הגיע. אספתי אותי לחיקי. היו לו איכויות, חבל על הזמן. חכם, עיניים סביב הראש, סוג של מישל פלאטיני או זידאן.
"גיורא כאילו נחשב שחקן רץ, אבל הוא לא היה צריך כל כך לרוץ כדי לדעת איפה להיות. הוא היה מהנדס שידע לבעוט ולנגוח".
• • •
שנתיים אחרי האליפות הראשונה עם נתניה, מוטל'ה נסע לצרפת ושיחק בראסינג פריז ובפריז סן ז'רמן. ב־1975 פנה אליו העיתונאי ניסים קיוויתי, שהיה אז בשליחות עיתונאית בניו יורק, ושאל אותו אם ירצה לשחק בקוסמוס ניו יורק. מוטל'ה שאל אם מדובר בכדורסל, כי כדורגל באותם זמנים היה ענף כמעט לא קיים בארה"ב. אבל כשקיוויתי סיפר לו שגם פלה יבוא לשחק שם, מוטל'ה אמר שיגיע.
"שיחקתי שם שנה, ובכל מקום שאליו הגענו, היו 60 אלף צופים. פלה חזר מעונת פרישה בקבוצת נעוריו סאנטוס. הייתי בן 14 כשראיתי אותו זוכה עם ברזיל בפעם הראשונה בגביע העולמי של 1958, בגיל 17. הוא בכה בידיים של החברים שלו. אמרתי לעצמי שאולי יום אחד אצטלם איתו. והנה, אחרי 17 שנה, פלה קרא לי להצטלם. הגשמתי עוד חלום".
איך היה לשחק איתו?
"השחקן הכי טוב בעולם הגיע בגיל 35 למדינה שרצתה להקים אצלה כדורגל. אמרו לנו, 'בואו תעזרו לפלה', וכנראה הייתי מספיק טוב כדי שאהפוך לבן הזוג שלו במגרש.
"הייתי בן 31, ידעתי שאני לקראת סיום, למרות שכבר בגיל 25 היו כאלה שרצו שאפרוש. זו היתה חוויה מרתקת. כיף לי לחשוב שלמרות שלא הצלחתי לשחק עם מסי ורונאלדו, שיחקתי עם פלה. בכל הזדמנות שאני פוגש אותו - במונדיאלים, למשל - הוא עדיין מספיק זריז כדי להתחמק מהפמליה שלו ולבוא להתחבק איתי".
איך הכוכבים האלה, כמו פלה, רונאלדו ומסי, מרימים את עצמם בכל יום ומחויבים לרמה הגבוהה ביותר, בלי להתעצל ובלי להתעייף?
"כי הם חייבים את זה לעצמם, מהיום שנדרו נדר להיות הטובים ביותר. מי שלא מבין את זה הוא טמבל ונשאר מאחור. הם יחידי סגולה, שהופכים את כל הסביבה שלהם לטובה יותר.
"אני הייתי שם, ויותר לא מסתכל אחורה. אני אוהב להסתכל קדימה. אני מעביר עכשיו הרצאות, ולמרות שאני בן 75, אני איש של מחר. אני לא חושב שאני שווה יותר ממישהו בגלל גול, וזה שהשוער עמד לא נכון לא הופך אותי לגאון.
"את השימוש בכדורגל מיציתי עד תום מ־1960 עד 1998, כשנבחרתי לשחקן היובל. הגביעים שקיבלתי עומדים על מדף במרפסת בחוץ, ובכל פעם שהנכד הקטן שלי רון בא, הוא אומר לי: 'בוא נפתח חנות ונמכור את הגביעים'".
לאורך השנים היתה לך מערכת יחסים מורכבת עם התקשורת.
"הייתי עסוק מאוד בכדורגל, ולפעמים היו שואלים שאלות קלות, ואני הייתי עונה קל, כי לא הכריחו אותי באמת לחשוב. אני צריך להודות לתקשורת על השנים ההן. אבל זה לא אומר שאני צריך לצעוק עכשיו. אמרתי מספיק, כי אני בן 75.
"יום אחד ישבתי עם עיתונאי. הייתי באמת צעיר, והוא שאל אותי 'עד מתי'. רצה לפנות אותי מהשטח. עברו מאז 50 שנה, והנה אתה בא לדבר איתי, ואני שמח שאתה פה. הכי משמח אותי זה ללכת לשוק בנתניה ולפגוש אנשים שמזכירים לי איך בגיל 18 הייתי מכניס אותם למשחק בלי כרטיס, כי לא היה להם כסף.
"אני זוכר גם את ההפסדים ולא רק את הניצחונות. אני אף פעם לא עמדתי בחומה בבעיטה חופשית של היריב, כי פחדתי שהכדור יפגע בי ואבקיע גול עצמי".
• • •
הוא גרוש מאם ילדיו, יודפת, וב־22 השנים האחרונות חי עם אודיל, דיילת לשעבר באייר פראנס. יש לו שלושה ילדים: גיורא (50), יזם בעסקי המוזיקה והמסעדנות, עמיחי (48), שדר ערוץ הספורט, וענת (44), מורה ליוגה. יש לו חמש נכדות (עלמה, נועה, אלונה, רונה ורומי), ושני נכדים (אדם ורון).
אתה אוהב שאומרים עליך היום שאתה "אבא של עמיחי מהטלוויזיה"?
"מאושר מזה. וגם שאומרים עלי 'אבא של ענת וגיורא'. אבל אם אני צריך להגדיר את עצמי היום בשתי מילים - אני סבא מרדכי. כשאני הולך ברחוב ומישהו צועק לעברי 'מוטל'ה!', אני ניגש אליו ואומר לו: 'אל תצעק, אני יודע מי אני. אבל מה השם שלך?'.
"בים פגשתי דייג שראה אותי ואמר לחבר שלו, שישב לידו: 'הוא היה שפיגלר'. הרגעתי אותו ואמרתי - 'אני עדיין שפיגלר'.
"יש כל מיני קטעים מצחיקים. בבנק בנתניה מישהו עוצר אותי ואומר לי: 'בוקר טוב, ויסוקר'. ואני עונה לו: 'אני לא ויסוקר, אני פייגנבוים'.
"הייתי מאמן של שחקנים שהם היום מאמנים בעצמם, כמו סלובודן דראפיץ', יוסי אבוקסיס ורוני לוי. אבל לא אגיד מה אני חושב עליהם כמאמנים, כי לא צריך. הם עומדים בזכות עצמם".
"גם כשאני מרגיש לא טוב, אני לא צועק הצילו". עם הכדור הנצחי // צילום: אפרת אשל
ספר על שער אחד שזכור לך במיוחד.
"אימנתי בבית"ר ת"א והיינו על סף ירידת ליגה. בעל הבית שלום גניש אמר לי שיש רק שחקן אחד שיכול למנוע ירידה, וזה אני. אמרתי לו: 'אני בן 36, פרשתי כבר לפני שלוש שנים'. הוא התעקש.
"התאמנתי שלושה שבועות, ואז, במשחק הראשון מול יפו, לקחתי כדור מ־20 מטר ובעטתי לזווית גול אדיר. הם חשבו שאבקיע בכל שבוע..."
באליפות האחרונה של מכבי נתניה, ב־1983, כשמוטל'ה אימן את הקבוצה, נצרבה האִמרה "נתניה ועוד 15". "סיימנו משחק בתיקו 2:2 עם מכבי פ"ת. בערב התקשר אלי העיתונאי פיני זהבי (היום סוכן שחקנים בינלאומי; א"פ), שהיה גם חבר, ושאל אותי מה יהיה עם הקבוצה.
"אמרתי לו שלא ידאג, כי כמו ששיחקנו ב־20 הדקות האחרונות, זאת נתניה ועוד 15. בבוקר ראיתי שהוא נתן בכותרת שאמרתי ש'הליגה זה נתניה ועוד 15'. אמרתי לעצמי וואו, אבל לא נבהלתי. כשבאתי לאימון וראיתי את השחקנים שלי מחייכים, ידעתי שפגעתי במטרה, ושהמסר עבר. כשקשה, האחריות היא עלי. כשהכל טוב - כולם נהנים".
מוטל'ה הפסיק לאמן יום אחרי הרצח של יצחק רבין. הוא אימן אז בצפרירים חולון, וביום שישי, יום לפני הרצח, הפסידה הקבוצה שלו להפועל פ"ת 2:0, אף שפתח תקווה שיחקה בתשעה שחקנים אחרי הרחקה של שניים משחקניה.
"חטפתי קללות מאוהדים ואמרתי לעצמי שאני לא צריך את זה. במוצאי השבת, אחרי 24 שעות, יורם ארבל קטע את השידור של 'משחק השבת' והודיע שירו ברבין בכיכר. קיבלתי פיק ברכיים. אמרתי לעצמי - אותי קיללו, אבל ראש ממשלה פה נרצח בכיכר. לא הצלחתי להבין איפה אני חי. ביום ראשון הודעתי שאם אני לא יכול לנצח קבוצה עם תשעה שחקנים, אני הולך".
שיחקת את רבין בסרט "רבין, היום האחרון" ב־2015. איך הגעת לזה?
"עמוס גיתאי פנה אלי שאשחק את ראש השב"כ, כשהופיע בוועדת שמגר. אמרתי לו: 'אני לא שחקן קולנוע, ובכל מקרה אני לא רוצה לשחק את ראש השב"כ'. הוא אמר: 'אז תשחק את רבין'. הסכמתי, כי הכרתי את רבין ממפגשים מזדמנים.
"באתי לצילומים בכיכר, ואני יורד במדרגות. כשרבין ירד אז במדרגות, אנשים מסביב צעקו 'רבין, רבין'. אבל אנשים בסביבה צעקו 'מוטל'ה'... בגלל זה היינו צריכים לצלם את הסצנה הזאת כמה פעמים".
• • •
לפני כמה חודשים, כשמוטל'ה ביקר בשוק מחנה יהודה בירושלים, ניגש אליו אדם ואמר: "אתה יודע מי זה אח שלי? בן משה". שפיגלר חייך וענה: "תמסור לו ד"ש".
צדוק בן משה, שהיה המגן הימני של הפועל ירושלים בסוף שנות ה־50, הוא שאחראי עד היום ללסת העקומה של שפיגלר, שהפכה למותג. "הייתי בן 16 וכמה חודשים, ובזמן משחק חטפתי מרפק בלסת מבן משה. היה לי סדק או שבר. הלסת כאבה לי ובלטה, וילדים הציקו לי והעליבו אותי בגלל זה.
"אחרי כמה שנים הלכתי לפרופסור בתל השומר. הוא הושיב אותי על כיסא ואמר: 'אני יכול להחזיר לך את הלסת למקום, ואז אעשה אותך כמו כולם, עם לסת לא בולטת'. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'כמו כולם? תודה, אני לא רוצה להיות כמו כולם'".
היום הוא מעביר הרצאות ברחבי הארץ, שהתחילו כבר לפני שנים, כשעבד בהתאחדות לכדורגל כיועץ. "אני מדבר על מקומו של היחיד בתוך קבוצה. לא לחשוב 'אני' אלא 'אנחנו', מה צריך לעשות, איך זה מתחבר לעולמות שלנו, ועד כמה זה יכול להיות מציאותי. אני מדבר על כישרון ועל האפשרות למצות אותו, כולל התמודדות עם משברים ועם כישלונות.
"קיבלתי פניות להרצות בחברות הייטק, בצבא, לפני ותיקי משרד הביטחון. אנשים צמאים לשמוע. אני לא מלמד, אלא מעביר מסר של ניסיון חיים, ואת האני מאמין שלי".
איך זה מרגיש להיות בן 75?
"כשצעקו לי מהיציע 'זקן, לך הביתה' לפני 50 שנה, ניגשתי אליהם ואמרתי: 'אני הולך הביתה, אבל אל תדאגו, אני אחזור מחר'. תמיד כששאלו אותי בן כמה אני, עיגלתי את המספר למעלה, כי הגיל אף פעם לא הפחיד אותי.
"כשהייתי בן 9, באתי לאימון ראשון במכבי נתניה ושאלו אותי בן כמה אני. עניתי: 11. אחרי שנתיים שוב שאלו אותי בן כמה אני, ועניתי 11. אז הסתכלו עלי ושאלו: 'מה, אתה לא גדל?'
"השאלה היא לא בן כמה אתה, אלא איך אתה מרגיש. אני מרגיש 75 ועוד קצת, וגם כשאני לא מרגיש טוב, אני לא צועק הצילו. הרופאה שלי אמרה לי: 'אל תדאג, אתה גורם לדברים לקרות'".
למה היא התכוונה?
"זהו, שאני צריך לשאול אותה".
aviadp65@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו