"לפעמים אני בעצמי לא מאמינה ששרדתי את כל זה בשביל לספר", היא אומרת בלחש, "לחשוב על כל הדברים שעברתי, על כמות הפעמים שבהן הייתי בין חיים למוות ועל זה שעכשיו אני בעמדה שבה אני יכולה לתאר את הסיפור של ולתת לנשים השראה ומקור להבנה של מה עבר על העלייה האתיופית, זו זכות גדולה".
המסע של אלף ברוך הוא כל כך דרמטי ומצמרר, עד שחלקים ממנו יכולים לגרום ל"סיפורה של שפחה" להיראות כמו סרט אנימציה של דיסני. הספר שלה "לחצות לצד השני - מעבדות לעצמאות" (הוצאת נוצה) רואה אור בימים אלו והוא בגדר קריאת חובה לכל מי שרוצה להבין משהו על אומץ, נחישות, ובעיקר על הישרדות אחרי חיים שופעי בלהות שמגדירים מחדש את המונח "אכזריות".
מחירות לעבדות
אָלֶף (באמהרית: לחצות לצד השני) בת ה־53 נולדה בכפר באתיופיה - בת אחת לצד מספר גדול של אחים ואחיות - ועד גיל 8 נהנתה מילדות סטנדרטית בכפר. "להורים שלי יש תשעה ילדים יחד, ואני השמינית", היא משחזרת, "יש לי זיכרונות טובים מהשנים הראשונות של חיי. אהבתי את חיי הכפר, לרוץ בשדות עם עיזים וכבשים. אהבתי טבע ואהבתי חופש. אני לא זוכרת את אבא שלי. הוריי התגרשו כשאמא שלי היתה בהיריון איתי. היא עזבה את כפר מגוריו של אבי וחזרה לגור אצל אמא שלה בכפר אחר. מעולם לא שאלתי אותה למה אין לי אבא. זה לא משהו שנהוג בתרבות שלנו, והאמת היא שזה גם אף פעם לא הפריע לי".
כשהגיעה אלף לגיל 8 החליטה אמא שלה, על פי המסורת האתיופית, לחתן אותה עם נער בן 15 ממשפחה יהודית מבוססת. מייד לאחר חגיגות הנישואים הרגישה אלף שהיא רוצה להימלט מהמציאות שנכפתה עליה. "לא הצלחתי להתרגל לחיים החדשים שלי ורק רציתי לברוח", היא מספרת, "לפי ההסכם היה עלי לחיות בבית הורי בעלי כבת נוספת שלהם, עד שאקבל מחזור. המשפחה שלו היתה נחמדה כלפיי, אבל כל הזמן התגעגעתי לאמא שלי. הפסקתי לאכול עד שהצטמקה לי הקיבה וניסיתי לברוח כמה פעמים. אחרי הניסיון הרביעי המשפחה של החתן ויתרה עלי והוחלט לבטל את הנישואים. בגיל 9 כבר הייתי גרושה".
אם העשור הראשון לחייה של אלף כבר יכול היה לשמש בסיס לסרט הוליוודי, הדרמה הגדולה הגיעה שנתיים לאחר מכן. בגיל 12 הגיעה לביקור טקלה, אחותה הגדולה, שהתגוררה בעיר על גבול סודאן. בנה של טקלה נהרג בתאונת דרכים והיא רצתה לגדל את אלף כבת. כשההורים סירבו היא עשתה זאת בכל זאת, ללא רשותם. במילים אחרות - אלף נחטפה.
"הותקפתי כל לילה"
בעיר שבה חיה אחותה נאלצה אלף להסתיר את יהדותה. היא לא אהבה את החיים בעיר והתגעגעה מאוד לאמה ולאחיה הקטן. לאחותה טקלה היתה מסעדה, ששימשה מרכז למבריחים לסודאן. יום אחד שמעה אלף שמשפחתה הגיעה למחנה בסודאן, בדרכה לישראל. כשהבינה שטקלה לא מתכוונת להצטרף אליהם, החליטה לברוח. היא יצרה קשר עם אחד המבריחים, שהסכים לצרף אותה לקבוצה. ביום הנקוב לקחה את הכסף שביקש מקופת המסעדה ויצאה לדרך עם הבגדים שלגופה בלבד. היא היתה רק בת 13.
"נותרתי לבד, חסרת אונים". אלף בצעירותה
"רציתי נורא לפגוש את אמא ואת האחים שלי ובכלל לא חשבתי מה יקרה לי", היא מספרת על המעשה האמיץ שעשתה, "ידעתי שאני חייבת לברוח - והצלחתי. הכרתי מישהו שרצה סכום ששווה בערך 20 שקלים בשביל לקחת אותי לסודאן, אז גנבתי את הכסף מאחותי ושילמתי לו כדי שיבריח אותי.
"עשינו את הדרך הארוכה בלילה ואני זוכרת שהייתי צריכה ללכת יחפה. ביקשו ממני להוריד את הכפכפים כדי שלא ארעיש, כי חיילים עלולים לתפוס אותנו. כשהגיע הלילה נשכבנו לישון ואז הכיש אותי נחש. התעוררתי עם כאבים עצומים ומורה הדרך זינק עלי וחסם את פי בידיו, לוחש לי שאסור לי לצרוח. הוא הכניס לי ענף קטן באזור הנפיחות וככה בעצם טיפל בי".
הקבוצה חצתה את הגבול בלילה, בהליכה מפרכת, כשהאנשים שלצידה נותנים לה מעט מים ואוכל. כאשר הגיעו לנהר ענק התברר לאלף שצריך לשלם גם לבעלי הסירות כדי שיעבירו אותה לצידו השני. מאחר שלא היה לה כסף, המבריח השאיר אותה על גדת הנהר.
"באותו הרגע החלטתי שאני רוצה להתאבד", היא נזכרת, "נותרתי לבד, חסרת אונים. היו לי שתי אפשרויות - לחזור לבד את כל הדרך לאחותי או לנסות לחצות את הנהר כדי להגיע לאמי. למרות שלא ידעתי לשחות, החלטתי לקפוץ למים. באותו רגע לא היה אכפת לי למות. שקעתי כמעט מייד, והזיכרון הראשון שלי היה מעגל של אנשים זרים רוכנים סביבי ומדברים מעלי בערבית. לא הבנתי מילה וחיפשתי מישהו אתיופי כדי שיתרגם".
אחרי שניצלה מטביעה הגיעו חיילים סודאנים ולקחו את אלף למעצר, שבו עברה סיוט מתמשך. שלושה חודשים היתה כלואה בחדר מבודד בכלא הסודאני, שלושה חודשים שבהם נאנסה בכל לילה על ידי קבוצת שוטרים שיכורים. בלילות היתה שומעת את זעקות הנשים האחרות במעצר, שחוו גם הן התעללות. היא הרגישה שהיא מאבדת צלם אנוש, חיה ללא תקווה. פעם אחת ניסתה להתאבד בתלייה באמצעות סדין שקרעה, אך לא הצליחה.
"הם היו כל כך אכזריים", היא נזכרת בכאב, "נאנסתי בכל לילה, לפעמים על ידי שניים ושלושה שוטרים בו בזמן. לא נותרו לי דמעות לבכות יותר. אמרתי לאלוהים, 'למה זה מגיע לי? אני בסך הכל ילדה קטנה שמנסה להגיע לאמא שלה'. ההתעללות הפכה לחלק מהחיים שלי, ולמרות הצעקות והבכי אף אחד לא עזר לי. כל הזמן רציתי להקיא, לא יכולתי לגעת באוכל הסודאני וריח הזיעה והנשיפות של השוטרים היה באפי כל הזמן. כבר שכחתי מי אני ומאיפה באתי. הפכתי לצל אדם. עד היום זיכרון הטראומה הזו מעיר אצלי מחדש את תחושת טעם הדם בפה או את ההירתעות ממגע גופני, גם מהאנשים הקרובים אלי ביותר".
סיוטה של שפחה
לאחר שלושה חודשים של סיוט אינסופי יכלה אלף לקוות רק למוות, שישחרר אותה ממציאות העינויים הנפשיים והגופניים שעברה. אבל לגורל היו תוכניות אחרות.
"יום אחד לקחו אותי, הכניסו למשאית והסיעו במשך שעות", היא מספרת, "נמכרתי כשפחה למשפחה סודאנית, ואחת המטלות שלי היתה לשכב עם בן המשפחה שסבל מפיגור. כשסירבתי, נענשתי במריחת פלפל חריף על איבריי המוצנעים. כשניסיתי לטפס על החומה ולברוח, נענשתי בהתזת חומצה על רגליי". אחרי שנה הצליחה למצוא אותה חברה של אחותה, וורקה, שחיפשה אחריה מאז נעלמה. וורקה הגיעה לשחרר אותה בעזרת כמה בחורים אתיופים, ובמאבק האלים שהתפתח איבדה אלף את אחת מעיניה, אבל שוחררה. היא היתה רק בת 15.
וורקה לקחה את אלף תחת חסותה ודאגה לה לטיפול רפואי, אבל אחרי שהחלימה החליטה שאלף צריכה להינשא כדי שיהיה מי שידאג לה. היא חיתנה אותה עם בחור אתיופי נוצרי בשם מיסגנו, שלא ידע שהיא יהודייה. לאלף לקח זמן רב להתרגל אליו, אף שהתנהג באופן מכבד והיה טוב אליה. רק אחרי שניסתה לברוח והוא שחרר אותה ממעצר במשטרה, הם החלו לחיות כזוג והיא נכנסה להיריון.
באותם ימים קיבל מיסגנו ויזה לארה"ב והבטיח שידאג שגם אלף תוכל להגיע לשם. בינתיים היא נשארה אצל דודתו, שהתעמרה בה, ולאחר מכן עברה לגור אצל וורקה שהיתה גם היא בהיריון. שתיהן ילדו יחד, ואלף איבדה את הקשר עם מיסגנו.
"תפקדתי רק בשביל הילדים". אלף עם בנה הבכור
לאחר שילדה אלף את בנה הבכור ניסתה אחותה טקלה לחדש את הקשר ביניהן. אף שאלף לא רצתה לדבר איתה כלל, הצליחה טקלה לשכנע אותה לעזוב את סודאן ולעלות לישראל. הן הגיעו למחנה מעבר ובשנת 1992, יותר מעשר שנים אחרי שהופרדה ממשפחתה, עלתה אלף עם בנה והתאחדה עם הוריה ואחיה. אחרי שנתיים במרכז קליטה בכרמיאל היא רכשה דירה ברמלה ובמהלך השנים נולדו לה עוד ארבעה ילדים, משני גברים שונים, שעם שניהם סירבה להתחתן. היום היא חיה עם ילדיה ברמלה ומפרנסת לבדה את המשפחה מעבודות ניקיון. היא יודעת מעט מאוד קרוא וכתוב, שכן בעת שיעורי האולפן היתה עסוקה בטיפול בבנה, שהיה חולה.
"אני מרגישה שהצלחתי לשרוד וקיבלתי אחריות לחיים שלי", היא אומרת בגאווה, "למרות כל מה שעברתי, הובלתי את החיים שלי לאן שאני רוצה".
לצידה יושב אשר מקואננט רחמים, עובד סוציאלי קליני עם התמחות בטראומה, שעובד בנתיב המרכז הישראלי לטראומה. אלף הגיעה אליו אחרי שנים שבהן התמודדה לבדה עם מה שעברה וסבלה מפוסט־טראומה ומדיכאון. "הייתי בוכה המון", היא אומרת, "כשהייתי נזכרת במה שעברתי הייתי מצטמררת. תפקדתי רק בשביל הילדים".
ניסית לקבל עזרה?
"פניתי לטיפול אבל נתנו לי רק כדורים שלא עזרו לי, להפך. לא הצלחתי לישון בלילה וזה רק הגביר את הטראומה. הייתי סגורה ואבודה, מלאה מחשבות אובדניות. נשארתי בחיים אך ורק בשביל הילדים".
בעזרת הפסיכודרמה
אחרי כמה שנים קשות הגיעה אלף לטיפול בפסיכודרמה, ששינה את חייה. ארבע שנים של טיפול הצליחו סוף־סוף לשחרר אותה מהטראומה שסחבה לאורך שנים. כחלק מהטיפול החלה לחפש שוב אחרי בעלה לשעבר מיסגנו באמצעות אנשי קשר באתיופיה. בשנת 2011 הוא אותר בארה"ב, שם נישא מחדש והקים משפחה אחרי שנואש מלמצוא את אלף. מאחר שהיא הסתירה ממנו את יהדותה, הפרטים שהיו בידיו לא היו נכונים ולכן לא הצליח לעלות על עקבותיה. בשנת 2012 הגיע מיסגנו לביקור בארץ ונפגש עם אלף ועם בנו. הקשר ביניהם נשמר מאז.
"בזכות הפסיכודרמה והטיפול הארוך אצל אשר אני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי בחזרה", אומרת אלף, "סוף־סוף הצלחתי לשתף במה עבר עלי ולהתמודד עם הטראומה הגדולה. זה לקח המון זמן, אבל אני מרגישה שהצלחתי לשרוד ולספר".
הרעיון לכתוב ספר הגיע מתוך הטיפול?
"הרגשתי ששמורים אצלי כל כך הרבה דברים בבטן, שאני פשוט חייבת להוציא אותם. במיוחד חשוב לי שיידעו את הסיפור של יהודי אתיופיה, ובפרט את סיפורן של נשים שעברו התעללות מינית, נמכרו לעבדות ועברו סבל נפשי, חברתי ופיזי, והן לא מסוגלות לספר ולכתוב. במשך שנים התלבטתי אם לכתוב ולספר את הסיפור שלי, והרבה בזכות הטיפול אצל אשר קיבלתי את האומץ.
"אני מרגישה חובה לספר את האמת שלי ושל האירועים הקשים שעברתי בדרכי להיפגש עם אמי ועם אחיי ולעלות לישראל. המטרה שלי היא להזכיר את מה שנעשה לנשים באזור הזה של סודאן, ואני מקווה שהסיפור האישי שלי ישמש עדות והשראה לנשים רבות, שעברו התעללות כמוני ובעקבותיי יעזו לקום ולספר את סיפורן".
"למרות כל מה שעברתי, הובלתי את החיים שלי לאן שאני רוצה". אלף עם משפחתה באתיופיה
אחרי שכתבה את הספר, אלף מקווה שסיפורה יזכה גם לעיבודים נוספים. "הלוואי שהסיפור שלי יהפוך לסרט או לסדרת טלוויזיה", היא אומרת,"המטרה הגדולה היא להגיע לכמה שיותר אנשים ולדעת שאסור להסתיר ויש חשיבות גדולה לספר את הסיפור שלך, לא משנה כמה הוא קשה.
"כשאני מסתכלת קדימה אני רוצה להמשיך להפיץ את המסר ולעזור לאנשים דרך ההשראה שהסיפור שלי נותן. החלום הגדול? להרוויח כסף מהספר בשביל שאוכל לתרום ולעזור לאנשים שזקוקים לטיפול ולמוסדות שמטפלים באנשים עם קושי נפשי, בעיקר כמובן ליוצאות אתיופיה שאולי עברו משהו דומה למה שאני עברתי. החלום שלי הוא שיהיו לי משאבים להחזיר בחזרה לחברה".
בסיום המפגש בינינו אלף מנגבת עוד דמעה ולוחשת שהיא כמעט לא מאמינה שהצליחה לשרוד חוויות איומות כאלה ולספר עליהן.
לצידה יושב אשר המטפל ועיניו נוצצות מגאווה. "אפשר ללמוד ממנה שיעור על תעצומות נפש", הוא אומר, "אחרי כל מה שהיא עברה, היא עוד רוצה להעניק בחזרה. במקום להיכנע למקום המסוגר היא משמיעה קול ברור, ובעיקר מדגישה את חשיבות הטיפול הנכון לכל מי שזקוק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו