שמונה בערב, ערב שישי האחרון, פארק פראטר בווינה. 12 שעות לפני שהרץ הקנייתי אליוד קיפצ'וגה האגדי יזנק לניסיון לרוץ מרתון בפחות שעתיים, לא מעט סקרנים הסתובבו באזור מסלול הריצה שהוגדר מראש. חלקם אפילו רצו מעט ואחרים התגודדו ליד השעון הגדול שסימן 1:59, וגם 2:51 - הזמן שאותו קיפצ'וגה צריך לרוץ כל קילומטר כדי לעמוד במשימה. היו שם אוסטרים ובריטים והולנדים וגרמנים והונגרים. וגם קנייתים בגלימות צבעוניות. כולם שוחחו על חייהם כרצים חובבים או חובבי ספורט, או סתם הקדימו שלום זה לזה. הרי ספורט במיטבו הוא גורם מאחד.
שלוש תחנות רכבת תחתית משם, בשטפנפלאץ, הקהל אף הוא מאוחד - אבל בדאגתו. אלפי כורדים צועדים ומוקפים בסימפתיה מהעוברים ושבים. ספק אם הנוכחים כאן שמעו או מתעניינים בקיפצ'וגה. הם נאחזים בתקווה שהפגנות ולחץ בינלאומי ימנעו טבח בבני עמם.
המרוץ החל כשקיפצ'וגה ודבוקת הרצים חוצים את הדנובה על גשר ה"רייכסברוקה". הם רצים מספר קילומטרים לכיכר "פראטר־שטרן" ומגיעים לקטע מסלול מתוכנן - 4.3 קילומטרים בקו ישר, בשדרת עצים, עם כיכרות בקצוות כדי לא לאבד זמן בשינויי כיוון. קיפצ'וגה ירוץ את התוואי ארבע פעמים, הלוך ושוב ועוד קצת.
הדיבורים על הריצה של קיפצ'וגה כהישג מקביל לכיבוש האוורסט או הקוטב הדרומי או צליחת התעלה האנגלית בשחייה, מוזרים. התנאים פה הם כמעט מעבדה.
***
מחסום המרתון בשעתיים הוא מעשה ידי אדם. מרחק המרתון נקבע בשנת 1908, באולימפיאדת לונדון, כשכמה קילומטרים הוספו למסלול כיוון שמלך אנגליה רצה לצפות בתחילת המרוץ בארמון וינדזור. דוראנדו פייטרי האיטלקי התמוטט כמה מטרים לסיום, קיבל עזרה מהצופים, ולכן נפסל. הוא קיבל גביע מיוחד מהמלכה אלכסנדרה והונצח בשיר של אירווינג ברלין. המטרים העודפים הפכו אותו מאלוף אלמוני ונשכח למפסיד מפואר. אבל קיפצ'וגה לא יכול להפסיד. אין שום הרואיקה בהפסד לשעון.
אמו של קיפצ'וגה (שנייה משמאל) צופה במרוץ // צילום: אי.אף.פי
גם הזמן - שעתיים - הוא קביעה אנושית שרירותית. המצרים הקדמונים התלבטו אם לחלק את היממה ל־24 או ל־20 שעות. אם היו בוחרים ב־20, אז את המרתון בשעתיים היה משיג ג'ים פיטרס האנגלי כבר במרוץ הפוליטכניק של לונדון בשנת 1952.
"אין אדם שהוא מוגבל", נכתב בשלטים הגדולים עם דמותו של קיפצ'וגה ברחבי הפראטר - ואני חשבתי על מת'יו ווב. כשהוא צלח ראשון בשחייה את התעלה האנגלית מדובר לקאלה, התקבל ווב במסע ניצחון בכפרו "שגרם לחזירים לטפס על הקירות ולהביט בנעשה". ווב נסע לארה"ב והמשיך להפעים את הקהל בכל מיני הישגים - למשל שחייה סביב מנהטן. לבסוף החליט לקבל על עצמו אתגר ותמורת 12 אלף דולר לשחות מתחת למפלי הניאגרה. גופתו נמצאה לא רחוק משם. המסר ברור: אל תגזים, אליוד, יש גם מגבלות.
כשקיפצ'וגה מגיע לקילומטר ה־25 מבקש הכרוז מסגן נשיא קניה, וויליאם רוטו, לומר כמה מילים. סגן הנשיא אמר שהגיע מקניה עם מסר של שלום. מה שמביא אותנו לקניה ולקשר שלה לריצה.
מסר מכוון למערב
בספרו "הגבעות הירוקות של אפריקה" מתאר ארנסט המינגוויי מסע ציד שערך לקניה ב־1933. בין תיאורי הציד, שאולי יבעיתו קורא מודרני, הוא מתייחס ליכולת הספורטיבית של המקומיים. הסופר האמריקני מספר על ביקור בכפר קנייתי של בני המסאי, שהיו בו (בתרגום חופשי שלי) גברים "גבוהים, נאים ושחומים... כשהתחלנו לנוע הם החלו לרוץ לצד המכונית כשהם מחייכים וצוחקים, ממחישים כמה קלה להם הריצה. בעמק נוח לנהיגה הגבירה המכונית את מהירותה והם החלו נושרים אחד־אחד מהדבוקה כשהם מחייכים ומנופפים לשלום, עד שנותרו רק שניים שהמשיכו לרוץ לצד המכונית בצעד ארוך וחלק ומשוחרר וגאה... ואז, כשהתחלנו לטפס בהילוך הראשון, הגיעה שוב הדבוקה, כולה צוחקת". המינגוויי מציין שהרצים נשאו כידונים קלים, ואף תפסו ארנבת ונתנו לו אותה כמתנה.
המינגוויי מתאר את שבט המסאי; קיפצ'וגה, כמו רוב רציה הגדולים של קניה, הוא מבני הקלנג׳ין, וספציפית מתת־קבוצה חשובה שלהם - הנאנדי.
בסיום מדבר קיפצ'וגה על השראה מרוג׳ר באניסטר, הרץ האנגלי שב־1954, בעודו סטודנט באוקספורד, היה לאיש הראשון לרוץ את המייל בפחות מ־4 דקות. אולי זהו מסר מוכוון למערב, שינעם לאנשי INEOS, חברת הכימיקלים הבריטית שמממנת את האירוע. אבל הקשר בין בריטניה לעמו של קיפצ'וגה מורכב.
כמה שבועות לאחר אותו שיא במייל, ניצח באניסטר את יריבו הגדול ג'ון לאנדי ב"ריצת המאה" - ריצת המייל במשחקי חבר העמים הבריטי בוונקובר. המשחקים היו אירוע הספורט הבינלאומי הראשון שבו השתתפה קניה, ובני הקלנג׳ין שלחו אליהם את ניאנדיקה מאיורו. מאיורו סיים רביעי בריצה ל־3 מייל (קצת פחות מ־5,000 מטרים), ובשובו לריפט ואלי ערכו לכבודו הקלנג'ין קבלת פנים נלהבת. מסורת ספורטיבית עצומה נולדה.
חינוך בריטי קולוניאליסטי
שבט הקלנג'ין מהווה קצת פחות מ־5 אחוזים מאוכלוסיית קניה אבל מאז 1980 העמיד יותר משליש מזוכי המדליות בריצות הבינוניות והארוכות במשחקים האולימפיים, באליפויות העולם ובאליפויות העולם בריצות שדה. העניין הביא כמובן למבול של מחקרים.
הריצה של קיפצ׳וגה לא היתה לשם תואר רשמי אבל היתה לה חשיבות // צילום: רויטרס
כל אספקט בחיי הקלנג'ין - מגנטיקה ועד תפריט המזון - נחקר לעומק. הממצאים? מדובר בשבט שחי בגובהי הריפט ואלי של קניה. זו חברה לא ממונעת ולרוב צמחונית, ואלו סיבות הגיוניות אבל נכונות לקבוצות אתניות רבות במזרח אפריקה. הקלנג'ין רעו למחייתם פרות למשק חלב. אליוד קיפצ׳וגה, אחרי המיליונים הרבים שהרוויח, הוא עדיין חוואי שמגדל בקר לחלב.
כמו למדעים, גם להיסטוריה הסבר משלה להצלחת הקלנג'ין. כשהבריטים פלשו לקניה בתחילת המאה ה־20, העמידו מולם הקלנג'ין והנאנדי את ההתנגדות העזה ביותר בניסיונם לבנות מסילת ברזל. באוקטובר 1905 הזמינו הבריטים את ראשי הנאנדי לשיחות שלום. מנהיג הנאנדי קויטאלל אראפ סמואי הוזהר שלא ללחוץ את יד הקולונל הבריטי ריצ׳רד מיינרטז׳אגן, כדי לא לחשוף את עצמו כמנהיג הקבוצה. הוא ניגש אל הקולונל ולחץ את ידו. הבריטים רצחו אותו במקום.
בצד בוגדנותם, הבריטים גם פעלו בפרגמטיות. הם הכירו בחוסנם של הנאנדי והקלנג'ין וגייסו אותם לצידם בבניית שלטונם בקניה. הדבר הביא לעוינות כלפי הקלנג'ין מצד קנייתים רבים עד ימינו - ולא במקרה סגן הנשיא שנשלח לכבד את הריצה הוא קלנג'ין בעצמו.
כדי להכשיר אותם כבעלי ברית הקימו הבריטים לקלנג'ין בתי ספר במודל האימפריאלי בריטי, ובו חינוך - הראשון מסוגו בכל מזרח אפריקה - שכלל אימון לאתלטיקה תחרותית ממוסדת.
דבר לא משתבש אצלו
כשקיפצ'וגה מגיע לקילומטר ה־35 כבר ברור שיעמוד במשימה. שנתיים לפני כן, על מסלול מרוצי מכוניות באיטליה, בניסיון דומה שהיה סגור לקהל, קיפצ׳וגה האט קמעה באותה נקודה. בקילומטר ה־30 עדיין היה בערך בקצב השיא. אבל ב־35 קילומטרים כבר נפל ל־6 שניות פיגור. משם דעך וסיים ב־25 שניות איטי מהזמן הנכסף. הפעם היה מהיר ביותר מ־10 שניות מקצב השיא, ועד הסיום יוריד 10 שניות נוספות. ה"נגטיב ספליט" - חצי שני מהיר מהחצי הראשון - הוא כל תורת המרתון על רגל אחת. סימן שלא כילית את כוחותיך מוקדם מדי.
הריצה של קיפצ'וגה איננה שיא עולמי משום שלא התקיימה במרוץ תקני לשיא. בין הכללים שלא התקיימו: לא היתה זו תחרות פתוחה; הרצים המושכים התחלפו ביניהם ולא רצו ברציפות את הריצה; ולא היו משתתפים לגיטימיים במרוץ. רוכבי אופניים הגישו לקיפצ'וגה מים כדי לחסוך בזמן.
במרתון רגיל יש נקודות שתייה לאורך המסלול. למוטרדים מאי־חוקיות השיא נספר שהשיא העולמי הרשמי שייך לאחד, אליוד קיפצ'וגה. 2:01:39 שעות. 99 שניות איטי יותר משעתיים. השיא המדהים באמת הוא שב־11 מרתונים תחרותיים שרץ בחייו ניצח קיפצ'וגה ב־10, ובאחד סיים שני. זה חסר תקדים בריצה שבה כל כך הרבה יכול להשתבש.
תשאלו את מורקמי
היעדר הרשמיות עורר ביקורת לגיטימית מטהרני האתלטיקה, אך גם חידד את ההבדל בין ספורט כעיסוק וספורט כתוכן בידורי. בספורט, הרשמיות היא הכל עבור הצופים. שער של מסי באימון חשוב כקליפת השום. הוא חייב לעטות עליו את מדי ברצלונה או ארגנטינה ולעשות זאת בתחרות ממוסדת כדי שלהישג תהיה משמעות.
הריצה של קיפצ׳וגה לא היתה לשם תואר רשמי אבל היתה לה חשיבות, כי ריצה למרחקים ארוכים היא מקצוע האתלטיקה היחיד שהפך לעיסוק המונים. איש לא יודה פטיש או רץ 400 מטרים כתחביב, אבל עשרות מיליוני אנשים משקיעים כסף רב בריצת מרחקים: באימון, בנעליים, בביגוד, בשעוני ריצה, בספרים של הרוקי מורקמי, בטיסות ובהרשמה למרתונים יוקרתיים בערים קרירות. השתתפות במרתון ניו יורק עולה קרוב ל־400 דולר. המנצח מקבל כחצי מיליון דולר על פועלו.
ספק אם רוב הרצים הללו יודעים על ניצחונו של האתיופי לליסה דסיסה באליפות העולם בקטאר. המרתון באליפות העולם הוא זניח, משום שרצי מרתון בכירים יכולים לרוץ רק פעמיים בשנה - ולא יבזבזו אחת מהריצות על מרתון ללא פרס כספי משמעותי. המרתון האולימפי משמעותי כפי שמדליית הזהב האולימפית משמעותית לטניס - חשוב אבל לא החשוב ביותר. המרתונים של ניו יורק, בוסטון, שיקגו, לונדון וברלין הם החשובים ביותר, ואותם רץ גם הקהל הרחב בעשרות אלפים.
למרות שאליוד קיפצ׳וגה הוא אף האלוף האולימפי, מדינתו קניה והספונסרים הרגישו שהחותמת האולימפית חשובה - ומימנו את השתתפותו. הוא ניצח ברחובות ריו בפער של יותר מדקה. יש סיבה שהאיש עבר להתחרות נגד שעונים.
והשעון הוא הכל. עבור המיליונים הרצים ומביטים בשעון המצפצף ברחובות הערים, מיקומן של נקודות המים וסעיף 260 לחוקת האתלטיקה המסדיר את התנאים לקביעת שיא עולם אינם רלוונטיים. הם נאנקים חודשים ושנים בתוכניות אימון אישיות כדי לשבור גבולות של 3:30 שעות, או 3:00 שעות. המתמידים והטובים שבהם אולי 2:45. המספר 1:59 מצית את דמיונם.
כך, למשל, ישראלי בשם ארז, שהגיע מברלין בנסיעת אוטובוס של תשע שעות לצפות בקיפצ'וגה. אחרי שהקנייתי סיים, ארז הלך לרוץ שעתיים בעצמו על המסלול, שהפך להיסטורי, וחזר באוטובוס לברלין.
***
500 מטרים לסיום, קיפצ׳וגה, לבוש בלבן ומוקף צוות רצים בשחור, סימן למושכים לזוז. כמו מצביאים גדולים מן העבר גם הוא ביקש לעצמו תמונת ניצחון בלעדית. הקהל לאורך המסלול החל לחבוט בשלטי הפרסום וקיפצ'וגה סיים לרעם הקהל. היסטוריה, רשמית או לא.
כותב שורות אלו הוא דווקא כן מהמתעמקים בשיאים ובתוצאות רשמיות, וכמו רבים שאלתי את עצמי מה ערכו של הניסוי כסמן דרך לקביעת תוצאה דומה במרתון לגיטימי.
כמה מחשבות לא מחייבות: את תנאי הריצה־מסלול, מזג אוויר, זיהום אוויר אפסי - אפשר לשחזר במסלול חוקי. צריך קצת מזל, אבל גם תחזיות מזג אוויר כיום מדויקות למדי. ציוד הריצה של קיפצ'וגה - כולל נעליים מיוחדות שהפכו את הריצה יעילה בכמה אחוזים - מובן שקיים. הזמן שנחסך בביטול נקודות המים הוא זניח.
ההבדל העיקרי הוא צוות המושכים ששמר על מבנה "וי" במשך כל הריצה. אפילו אותו ניתן לשחזר במרוץ חוקי. הבעיה היא בכך שהרצים בדבוקה הוחלפו. ובניגוד לקלישאה על "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" - מרתון בשעתיים הוא עניין קבוצתי.
וזו הבעיה/מסקנה: גם אם קיפצ'וגה יכול להסתפק בצוות מושכים כזה לכ־35 קילומטרים בלבד, רק מתי מעטים יכולים לשמור על קצב של 2:50 לקילומטר אל מעבר לקילומטר ה־30. בכל ההיסטוריה רק 21 בני אדם רצו חצי מרתון בפחות מ־59 דקות, וצריך כמות נכבדת של רצים בסדר הגודל הזה כדי להנדס לרץ ברמתו של קיפצ'וגה תנאים קרובים לאלו של וינה. כי גם אם 8 מ־12 התוצאות הטובות בהיסטוריה נקבעו בשנה האחרונה, העולם צריך רצים רבים של 2:02 שעות כדי ליצור את הרץ שיירד משעתיים. אז ייתכן שאיננו קרובים כל כך.
זה רק הופך את דמותו של קיפצ'וגה למרגשת יותר: אצילי ומצניע לכת - מבקר חייכני ואופטימי מהעתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו