פינלנד אינה מדינת כדורגל. הוקי קרח הוא הספורט הלאומי במדינה הסקנדינבית שלאחרונה הוכתרה לאלופת העולם, ואחריו ברשימה אפשר למצוא ספורט מוטורי, סקי, אתלטיקה ועוד.
ונראה שבגלל זה הצליחו הפינים לחיות בשלום עם הכישלונות החוזרים בספורט הפופולרי מכולם. והיו לא מעט כאלה: שתי נקודות שהפרידו בינם לבין כרטיס לגביע העולמי ב־1986, שער שוויון שספגו בתוספת הזמן מול הונגריה שהשאיר אותם מחוץ למונדיאל ב־1998, ותיקו 0:0 מול פורטוגל במחזור הסיום שמנע מהם העפלה ליורו 2008. ב־20 השנים האחרונות הם ידעו ניצחונות על טורקיה, פולין ובלגיה, תוצאות תיקו מכובדות מול גרמניה, אנגליה ופורטוגל, אבל לטורניר גדול לא הצליחו לעלות. את הכל הם קיבלו בשלווה, עד שהגיעה איסלנד.
"למה לא אנחנו?" - זאת השאלה שהפכה שגורה בפינלנד מייד אחרי שהשכנה בת 300 אלף התושבים העפילה ליורו 2016 ולגביע העולמי, שם חילצה 1:1 מארגנטינה של לאו מסי. עם קצת יותר תושבים, 5 מיליון ליתר דיוק, החלו בפינלנד לשאול את עצמם "למה בעצם אנחנו לא מצליחים כמוהם?". מוקדמות מונדיאל 2018 העצימו את השאלה הזו, לאחר שהפינים סיימו את בית המוקדמות במקום החמישי עם תשע נקודות בלבד, אבל ליגת האומות ומוקדמות יורו 2020 סיפקו תשובה אחרת.
את המפעל החדש סיימו הפינים בעלייה לדרג ב' ועם כרטיס לפלייאוף, אבל הוא כנראה יהיה לא רלוונטי כי אחרי ניצחון 0:3 על ארמניה והפסד 2:1 של בוסניה ליוון באמצע השבוע - זקוקים הפינים לניצחון באחד משני המשחקים הבאים שלהם כדי להבטיח עלייה לטורניר גדול ראשון אחרי 31 ניסיונות. כשהמפגש הקרוב הוא משחק ביתי מול נועלת הבית ליכטנשטיין, אפשר להבין את האופטימיות. "אתם מסתכלים על מאמן מאושר", אמר הפיני מרקו קאנרבה, "גורלנו בידינו".
יו"ר המהפכה
כדי שהגורל יגיע לידיים האלה, הפינים לא רק קינאו באיסלנד, הם גם למדו ממנה. בסוף 2017 נבחר לנשיאות ההתאחדות איש העסקים ארי לאהטי, שהתחייב להמשיך לקדם את הכדורגל הפיני - וגם קיים.
וכמו אצל האיסלנדים, הבסיס היה פרויקט כדורגל רחב ידיים שעובר בכל שדרת הענף, מילדים ועד נשים. "Genaration Dream" הוא נקרא, ומטרתו לקדם שחקנים צעירים ותוך כדי כך להכניס כסף מספונסרים ומשותפים. חצי מהכסף שנכנס עד כה הלך למטוסים לנבחרת, לאנשי צוות, לציוד ולכל מה שהמאמן והקפטן טים ספארב ביקשו. "הם אמרו לי שהמצב מעולם לא היה טוב יותר", סיפר השבוע לאהטי, וזה ניכר: מנבחרת שבקושי הצליחה לייצר עניין במדינה, הפכו ה־Huuhkajat (האוח המצוי) לגאווה לאומית שמושכת אליה רייטינג ובעלי ממון. עם כניסתו לתפקיד בינואר 2018, בראיון לאתר פיפ"א, הכריז לאהטי כי "העבודה רבה וזה ייקח הרבה זמן". אז עבודה רבה נעשתה, אבל זה לא לקח הרבה זמן.
מה שתוכנן להיות פרויקט של חמש שנים, שאת תוצאותיו יהיה אפשר לבחון בעתיד, הניב הצלחה מסחררת כבר אחרי שנה וחצי. פינלנד ידעה לנצל עד תם את מה שמציעה ליגת האומות, ומול נבחרות ברמתה בנתה נבחרת עיקשת, הגנתית, עם חלוץ בכושר שיא, שצברה ביטחון ממשחק למשחק. במערך 2:4:4 קלאסי, הנבחרת של קאנרבה הצליחה לשמור על שער נקי בתשעה מ־14 משחקיה הרשמיים האחרונים, הרבה בזכות שוער לברקוזן לוקאש ראדצקי ורביעיית הגנה חזקה. "מאז שרוי הודג'סון אימן את הנבחרת שלנו ב־2006 לא היה לנו סדר הגנתי כמו אצל קאנרבה", כתב אחד הפרשנים המקומיים, "עם משמעת וסדר הוא תיקן בעיות של יותר מעשור".
ערן זהבי הפיני
ובזמן שהרשת שלה נשארת נקייה, יש לה מי שיחורר את רשתות היריבה. טימו פוקי, עד לא מזמן פוטנציאל לא ממומש והסמל של דור הכישלונות האחרון, הפך בשנתיים האחרונות לסמל ההצלחה.
חלוצה של נוריץ' רחוק מלהיות יארי ליטמאנן, גדול שחקני פינלנד בכל הזמנים, אבל הוא בדרך הבטוחה להיות חתום על הישג השיא של הנבחרת. מתוך 12 השערים שכבשו הפינים עד כה, פוקי חתום על שבעה. תוכנית המשחק - הגנה צפופה ושליחת כדורי עומק - מבוססת על יכולות הכיבוש שלו, והאיש לא מאכזב. "לאורך כל התקופה שלי בנבחרת לא השגנו כלום, אפילו לא היינו קרובים", אמר פוקי לאחר הצמד מול ארמניה, "אבל עכשיו אנחנו בדרך לעלות לאליפות אירופה ולהגשים את החלום של כולנו".
