אמצע הלילה. 20 שעות לתוך המרוץ ואני תקוע באמצע עלייה מטורפת על הר. אני בקילומטר ה־74, והמרק שאכלתי בתחנה האחרונה עולה לי. בחילה נוראית תוקפת אותי, וכל המאמצים שלי מרוכזים עכשיו רק בדבר אחד - לא להקיא.
אם אני מקיא אני מאבד נוזלים ולא בטוח שהגוף שלי ייתן לי להכניס משהו אחר כך. לא רוצה לקחת את הסיכון. זה עוד לא קרה לי מעולם במרוץ. אני מנסה להוריד את הדופק כדי שתחושת הבחילה תיחלש. הדופק יורד. מנסה לשתות שלוק מים - זה מפעיל את רפלקס ההקאה. גם לשתות אי אפשר.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
אני מנסה שוב להתקדם במעלה ההר. השיפוע חד מאוד והדופק שוב עולה במהירות, ואיתו תחושת הבחילה. אני שוב עוצר. חצי מהמרוץ כבר מאחוריי, אבל אין לי שום מושג איך אני מגיע לתחנה הבאה בזמן במצב כזה. 20 מטר טיפוס, 5 דקות מנוחה. זה הקצב מעכשיו. לא נותן להפתעה הזאת לצאת משליטה. לאט־לאט אני מנהל את מה שאני מרגיש. עוצר כשצריך, ממשיך כשאפשר.
(UTMB - Ultra-Trail du Mont-Blanc) הוא שם מותג הכולל שבעה מרוצים למרחקים שונים, שמתקיימים בו בזמן, בשבוע אחד בסוף אוגוסט. כל המרוצים מסתיימים בעיר שאמוני שבצרפת, למרגלות המון בלאן, אחד ההרים המפורסמים באירופה.
העניין שמייצרים המרוצים האלה ברמה העולמית מקביל לגמר המונדיאל של עולם ריצות השטח. כל מי שהוא משהו בתחום הזה נמצא שם, והביקוש הגובר למרוצים האלה אילץ את המארגנים להקשיח את תנאי הקבלה, הכוללים ניקוד סף ממרוצים קודמים והגרלה על מקום במרוץ - מספר המקומות מוגבל מראש מתוך כוונה לשמור על ערכי הטבע, ולא להעמיס אלפים רבים של רצים על המסלולים.
אני השתתפתי באחד המרוצים של ה־UTMB, מרוץ ה־TDS (Sur les Traces des Ducs de Savoie, בצרפתית: "בעקבות הדוכסים של סאבוי"), שיוצא מקורמיור שבאיטליה ומסתיים בשאמוני. זהו מרוץ של 145 קילומטרים על הנייר (ובפועל, בשטח, קצת יותר מזה), עם כ־9,000 מטר טיפוס מצטבר (לשם המחשה - מקביל לעלייה של מגדלי עזריאלי 48 פעמים).
ה־TDS נחשב למרוץ הקשה ביותר במרוצי ה־UTMB מבחינת היחס בין המרחק לטיפוס ולתוואי שטח. זמן הגג של המרוץ הוא 42 שעות, כשלאורך המסלול צריך לעמוד גם בזמני ביניים. מי שלא עומד בזמנים מורד מהמסלול.
תקופת האימונים למרוץ נמשכה כחצי שנה, שבמהלכה רצתי 2,230 קילומטרים וטיפסתי 53,233 מטרים באימונים שארכו, במצטבר, 272 שעות. את רוב האימונים ערכתי בהרי ירושלים, ומדי פעם עשיתי גיחות לחרמון ולמנרה, כדי לדמות ריצה בתנאי גובה ועליות מתמשכות, בדומה למה שאפגוש במרוץ עצמו.
בתחום הזה עומס האימונים הוא גדול, וצריך להביא בחשבון שאני לא ספורטאי מקצועי שכל זמנו מוקדש לריצות, אלא אני מנהל חיי עבודה ומשפחה רגילים לצד התחביב האינטנסיבי הזה. יש לא מעט ויתורים והתאמות שצריך לעשות כדי להתאמן כמו שצריך ועדיין לתפקד, ועם השנים לומדים לעשות את זה בצורה יעילה.
בחודש האחרון של תקופת האימונים סבלתי מפציעה - מתיחה חזקה בשריר הארבע־ראשי, שלא עזבה אותי למשך שלושה שבועות. הורדתי משמעותית את מספר האימונים ואת המרחקים, ולא רצתי בשטח בכלל בתקופה הזו. בד בבד עברתי טיפולים אינטנסיביים, שכללו עיסויים, דיקורים ופיזיותרפיה.
רק כשבוע לפני המרוץ התחלתי להרגיש הקלה מסוימת. הפציעה הזאת, רגע לפני, הורידה לי מאוד את הביטחון העצמי - והעלתה את הספק. האם יש לי בכלל סיכוי להגיע לקו הסיום?
• • •
28 באוגוסט, 04:00 לפנות בוקר. אני על קו הזינוק. כמעט 2,000 רצים מצטופפים ברחוב הראשי של קורמיור. עוד מעט תתחיל המוזיקה, והכרוז יוציא אותנו לדרך.
דקות לפני הזינוק, רגע שהוא בדרך כלל מרגש, אבל אצלי בראש מזדחלת המחשבה הפסימית שלא אסיים את המרוץ הזה. מה יקרה אם הפציעה תרים את הראש? איך אצליח לסחוב איתה מרחק גדול כל כך?
"יש עוד דרך ארוכה". רצים בנופים המדהימים של המון בלאן
יוצאים אל הדרך. משהו במחשבות השליליות נשאר אצלי בראש, ואני, בניגוד לאופי שלי, נוטה לרוץ עם דבוקת רצים על מסלול צר ולא מתעקש לעקוף אותם. "יש עוד דרך ארוכה", אני חושב לעצמי.
בכל תחנה שמגיעים אליה יש שלט, שעליו רשומים המרחק לתחנה הבאה, גובה הטיפוס המצטבר שצריך לעבור עד אליה, וזמן הגג שאחריו אי אפשר להמשיך עוד במרוץ. אחרי כמה תחנות הבנתי שאם אני נשאר אדיש, מהר מאוד אמצא את עצמי מחוץ למרוץ. "לא השקעתי חצי שנה של אימונים בשביל ללכת הביתה", הבהרתי לעצמי.
הייתי צריך את הסטירה המצלצלת הזאת כדי להתאפס על עצמי. מאותו רגע אני רץ כמו שאני יודע: קצב טוב ויעיל בעליות, ריצה רציפה בירידות, תוך שאני עוקף לא מעט רצים. הביטחון חוזר ואיתו גם גדל הפער מזמן הגג. הרגשתי טוב. הכל זורם, הנופים ממלאים אותי, התחנות עמוסות כל טוב והאווירה מטריפה.
ה־TDS לא מאמין במישור. למעט הקילומטרים האחרונים של המרוץ, כולו עליות וירידות. השיפועים מגיעים ל־30 אחוזים והתוואי מאתגר מאוד: דרדרות סלעים, רגבי דשא, סינגלים צרים (שבילים צרים שמיועדים למעבר של אדם אחד בלבד), ירידות בחבלים, מדרגות סלע - והכל מטורף ופראי.
המראה של רצים "זרוקים" בצידי הדרך, מנסים להסדיר נשימה או ישנים, הוא די שכיח. ההרים מפרקים אותם לאט־לאט. זאת אינטנסיביות שקשה לעמוד בה לאורך זמן, ולכן לא מפתיע שכ־40 אחוזים מהרצים פורשים במהלך המרוץ.
אני עדיין על ההר, עם הבחילה הנוראית, אבל שמח שהיה לי מספיק שכל לתת גז. עכשיו אני יכול לאפשר לעצמי את הזמן שדרוש לבטן להירגע, ולהתקדם בצורה איטית. לא חושב על זמנים, לא על תחנות, רק מנסה להרגיע את הבחילה ולהתקדם.
מקטע של 15 קילומטרים עם 1,000 מטר טיפוס לוקח לי חמש שעות - חמש שעות ארוכות של סבל והתמודדות, בלי לאכול או לשתות, בלי לדעת אם ואיך אני ממשיך הלאה. במצב רגיל יכולתי לסיים אותו בחצי מהזמן הזה או פחות.
אני מגיע לתחנה ב־Beaufort בקילומטר ה־91. מחליף בגדים, שותה הרבה קולה ואוכל רק מה שנראה לי בטוח לבטן, לחם ואבטיח. אני ממלא את הווסט בג'לים של אנרגיה, שאפשר לצרוך בלי להרגיש רע, ממלא פלאסק אחד בקולה, ואחרי 50 דקות של התאוששות יוצא שוב לדרך.
התחנה הזאת היא תחילת השליש האחרון של המרוץ, ועבורי היא מסמלת פריצת גבולות חדשים. מעכשיו כל מרחק וכל טיפוס יהיו הכי רחוק שאי פעם הגעתי אליהם.
• • •
כבר לילה. שוב טיפוס, הפעם מתון יותר, לקראת טיפוס אגרסיבי יותר בהמשך. פנס הראש מאיר את המטרים הקרובים של השביל, המקלות שבעזרתם מתקדמים בעליות התלולות נוקשים בקצב בסלעים. הכל שקט. זהו שלב במרוץ שבו כבר לא שומע דיבורים. רק נשימות ונקישות.
יש הרבה זמן לחשוב במרוץ כזה ארוך. על תקופת האימונים, על העבודה, על הבית. אני חושב על המרוץ עצמו. עד כמה בלתי אפשרי הוא נראה לי, עד כמה הוא מתיש את הגוף ומאיים לשבור את הרוח, וזה רק מחזק אותי. אני מרוצה מהתפקוד שלי עד עכשיו, ואני יודע שיצטרך לקרות משהו רע מאוד כדי שלא אצליח לסיים.
הטיפוס הופך משביל רחב ונוח לשביל צר, תלול ומפותל. תוך כדי תנועה, הבוקר עולה. הכל מתחיל להתבהר והנוף המהפנט נפתח לפניי. הרים עוצמתיים, ירוקים, עדרי פרות שפעמוניהן מצלצלים למרחוק, ופסגות מחוברות לפסגות בשרשרת שנושקת לעננים.
וגם השביל שלפניי, במטרים הקרובים שאני יכול לראות, נותן הצגה שלא אשכח: עוד טיפוס ועוד טיפוס, וזה לא נגמר. מדרגות סלע בסינגל צר שמתפתל למעלה ומתעקל, מסתיר עוד ועוד מדרגות סלע.
ה־TDS הוא מרוץ שבו היכולת המנטלית משחקת תפקיד קריטי בהצלחה. העליות האלה דורשות סבלנות וראש ברזל. אם יש לך את זה רק ברגליים, זה לא מספיק. צריך להתנהל צעד אחרי צעד. לא לחשוב קדימה - רק על כאן ועכשיו.
אני מגיע לתחנה בקילומטר ה־112, שנמצאת בפסגת אתר הסקי Col Du Joly. מנסה לאכול אורז כדי להכניס קצת פחמימות לגוף, ולשמחתי זה עובר בסדר.
הבוקר שהפציע מכניס בי אופטימיות וכוחות מחודשים. מכאן מצפה לי ירידה חדה, שבסופה יחל החלק האחרון של המרוץ, שכולל שתי עליות עם טיפוס של 1,400 מטר במרחק של 11 קילומטרים.
העלייה הראשונה תלולה, עוברת בתוואי מיוער והשביל מרוצף שורשים. השעה כבר אחרי 10 בבוקר, ולמזלי רוב העלייה הזאת מוצל. אחריה מגיעה ירידה לעמק, ומולי נראה שביל של רצים מטפס באיטיות במעלה ההר. זהו ה־Col Du Tricot, הדובדבן שבקצפת ההרים הזאת, הטיפוס האחרון.
השעה כבר 12 בצהריים, השמש קופחת מעלי, והעלייה עוברת בהילוך איטי מאוד. קשה להתקדם, קשה לנשום, הכל קשה בשלב הזה. זוג ישראלים צעירים שיורד מההר רואה את דגל ישראל על החולצה שלי ושואל מה אני עושה פה. לך תסביר להם עכשיו את הכל. אני מספר בקיצור, והם מאחלים לי בהצלחה. עוד קצת ואני בפסגה.
תוואי השטח משתנה והופך לירידה חדה. חלקו נוח לריצה, חלקו טכני ומחייב האטה. אני מציץ בשעון ורואה שיש עוד שבע שעות לזמן הגג של המרוץ. אני כבר יודע שאספיק, אבל אני רוצה לסיים את המרוץ בשעות היום (המרוץ מסתיים ב־10 בלילה).
מעכשיו אני כבר לא רואה בעיניים. אני טס בירידות, עוקף עוד ועוד רצים ומתקדם אל התחנה הלפני אחרונה. עוצר שם לזמן קצר, שותה מעט, ממלא מים ויוצא שוב לדרך. התוואי כבר נוח יותר ודי מישורי, ולמרות זאת רצים רבים כבר לא מסוגלים לרוץ ועושים את המרחק עד לסיום בהליכה.
אני רץ רוב הזמן ועובר להליכה רק מדי פעם. בדרך אני פוגש זוג מקומי, שמבשר לי שהסיום הוא בעוד 2 קילומטרים בלבד. זה לא מסתדר לי עם החישובים שלי, אבל בשלב זה אני קונה הכל. עוקף עוד ועוד רצים ומתחיל לשמוע את קולות העיר.
• • •
את הצמרמורות שאני מרגיש בכניסה לשאמוני לא אשכח בחיים. שעת אחר הצהריים, מזג האוויר מושלם, הרחוב הראשי שאותו חוצים עד לשער הסיום הומה אדם.
"צמרמורות בכל הגוף". בשאמוני, 100 מטרים מקו הסיום
אני רץ מהר, הקהל מפנה לי את הדרך, מוחא כפיים, קורא קריאות עידוד, מפרגן על המסע הקשה, על השעות הרבות על הרגליים. לרגע אחד נדמה לי שכולם כאן הגיעו לכבודי.
אני דוהר. חוצה עוד רחוב, ונכנס לשרוול הסיום. והנה הוא שם, השער שעד לפני שבועיים לא האמנתי שאצליח בכלל להגיע אליו. השער שמסיים מסע פיזי, מנטלי ורגשי של 36 שעות ו־16 דקות. השער שמסמל בשבילי את מה שעמוק בפנים תמיד ידעתי - אם אני מספיק רוצה את זה, זה יהיה שלי.
Gadi@runguru.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו