את הסיפור הזה אפשר להתחיל לפני 71 שנה. שבועיים לפני ראש השנה תש"ט, 16 בספטמבר 1948, נעצר בקייב דוד הופשטיין. הוא היה הראשון בגל המעצרים של אנשי רוח ואנשי ציבור יהודים, שרבים מהם נרצחו מאוחר יותר על ידי סטלין. הופשטיין, יליד 1899, אחד המשוררים היהודים הגדולים ברוסיה הסובייטית במחצית הראשונה של המאה ה־20, נעלם במרתפי נ.ק.וו.ד ולא זכה לראות יותר את אשתו וילדיו. כעבור ארבע שנים, באוגוסט 1952, הוצא להורג יחד עם אמנים ופעילים יהודים אחרים - אלה היו 13 "הרוגי מלכות" בבריה"מ.
צרור מכתבים השופכים אור לראשונה על קשר שהיה לו עם ילד יתום שאימץ בתום מלחמת העולם השנייה, התגלה באחרונה בארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים.
אף כי שמו אינו מוכר לרבים כיום, הוא נחשב לאחת הדמויות החשובות בשירה היידית והעברית במאה שעברה, מספר פרופ' דן מירון: "דוד הופשטיין היה מן המשוררים הליריים הבולטים ביותר שכתבו ביידיש בבריה"מ. ייחודו התגלה ביכולתו להיאחז בלירי, בריגושי ובמוזיקלי במסגרת פוליטית־פואטית שהעדיפה שירת מאבק ורטוריקה לעומתית.
"כמובן, הוא נענה לצווים ולהנחיות שכל סופר שפעל בבריה"מ היה חייב להיענות להם. עם זאת, הוא עשה זאת בלי שוויתר על העידון, החוכמה והחסד. עלינו לזכור אותו כאחד מן המוכשרים והסימפטיים בקרב בני דורו: אורי צבי גרינברג, משה שלונסקי, נתן אלתרמן, חיים לנסקי, משה לייב האלפרין, פרץ מארקיש, יעקב גלאטשטיין ואיציק מאנגר".
פסל לזכרו של הופשטיין בביתו בקייב // צילום: באדיבות מכון גנזים
בשנת 1919 ראה אור הקובץ הראשון של שיריו ביידיש, "ביי וועגן" ("לצד הדרך"), והתקבל בהתלהבות. אמנם הוא החל לפני כן לכתוב גם בעברית, אך יצירות אלה לא פורסמו. לדעת המבקרים, הופשטיין היה אחד ממחוללי מהפכה בשירה ביידיש: "הוא הכניס בשירת היידיש קצב ומבנה פנימי חדשים, מטאפורות שלא היו אופייניות לה לפני כן. בשיריו ליריקה עדינה בתיאורי הטבע ורגשות רומנטיים שהשתלבה עם מחשבות פילוסופיות ותגובה עוצמתית לאירועים שהתחוללו סביבו - המהפכה הרוסית, זוועות המלחמה, פוגרומים, נדידת המונים".
את קובץ שיריו "טרוייר" ("עצב") מ־1922 אייר מארק שאגאל. כאשר יצא כעבור שנה קובץ שירים נוסף שלו ("ליריק"), נחשב כבר אחד המשוררים היהודים הסובייטים החשובים.
חזרה כפויה למוסקבה
המפנה הראשון לרעה חל ב־1924 כאשר הביע הופשטיין התנגדות נגד רדיפת העברית בבריה"מ. התגובה באה מייד: הוא פוטר מכתב עת ספרותי ("שטראם", זרם) שבו עבד. כעבור שנה הצליח לצאת לברלין, ומשם דרך טרייסט עלה לארץ ישראל עם אשתו הצעירה פייגה.
"לא הספקנו להודיע לאיש על בואנו", כותבת פייגה הופשטיין בספר זיכרונותיה "באהבה ובכאב" (רשפים, 1998, תרגם מיידיש: שלום לוריא). "פגשו אותנו בוקר־שמש חם ושמי תכלת מזהירים. היינו המומים. שכרנו ערבי עם חמור, העמסנו על גבו את חפצינו ופנינו ברגל אל העיר. לא הספקנו לצעוד צעדים מספר והנה קרב אלינו איש צעיר, גבה־קומה, בעל בלורית ג'ינג'ית והתנפל על צווארי הופשטיין: - הופשטיין! הופשטיין! היה זה אורי צבי גרינברג. הוא לא ראה את הופשטיין מעודו, אבל הכיר אותו כהרף עין... מאוחר יותר באותו יום כתב הופשטיין אל אברהם ליסין, עורך כתב־העת 'די צוקונפט' בניו יורק: הריני בארץ ישראל, זה אומר בשבילי המון, עד כי מוכן אני לשוב ולומר את אותן המלים אלף פעמים".
צילום: באדיבות מכון גנזים
את השבועות הראשונים בתל אביב בילו דוד ופייגה הופשטיין בביתו של הסופר מנחם פוזננסקי ורעייתו מניה. בתוך זמן קצר התהדקו הקשרים גם עם הקהילה הספרותית הקטנה של תל אביב: חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, אשר ברש, יצחק יציב. הופשטיין פרח - הוא כתב בעברית שירים, מאמרים בנושאים שונים שפורסמו בעיתונים "דבר", "הארץ", "הדים" ואחרים. בפברואר 1926 נולדה לו ולפייגה בת, לוויה.
אך בבריה"מ נשארו להופשטיין שני בנים קטנים, הלל ושמאי, מנישואיו הקודמים. אשתו הראשונה של דוד נפטרה, והיתומים התגוררו אצל הוריו. אביו של דוד כתב לו שהילדים הקטנים מתגעגעים אליו ובבית הספר חוזרים ומזכירים להם שאביהם נטש את המדינה הסוציאליסטית. להוציא את הבנים מבריה"מ היה בלתי אפשרי. בלב כבד החליט הופשטיין לחזור לקייב ב־1926. פייגה ולוויה נאלצו לחכות לאישור כניסה מהשלטונות הסובייטיים במשך שלוש שנים.
בבריה"מ המשיך לכתוב שירים. לפרנסתו עבד בתרגום ובהוראה בבית ספר לתיאטרון. ב־1941, אחרי פרוץ המלחמה, הופשטיין הצטרף ל"ועד היהודי האנטי־פשיסטי".
כשהגרמנים התקרבו לקייב, הספיק לברוח עם אשתו ובתו מאזור הקרבות. בניו הגדולים כבר נלחמו בחזית. בפברואר 1944 חזר לקייב שאלפים מתושביה היהודים נרצחו על ידי הנאצים, ובהם אמו ואחד מאחיו שנורו בבאבי יאר.
"היתום הזה נשאר אצלנו"
כאן נכנסת הדמות הנוספת לחייו, שתככב בקובץ המכתבים המרגש, יאשה רוזנשטיין, יתום יהודי שאימץ. "קיץ 1944. כולנו כבר בקייב", סיפרה פייגה הופשטיין בזיכרונותיה, "לעיתים קרובות נכנסו לבקר אותנו יהודים מן האזורים המשוחררים של אוקראינה ובוקובינה - השרידים, שארית הפליטה מן הגטאות. הם היו תשושים וחסרי אונים ובאו אלינו לבקש עזרה... בוקר אחד הגיעו שני יהודים אלמונים, החליפו דברים עם דוד והלכו כלעומת שבאו. למחרת יצא דוד השכם בבוקר מן הבית. מקץ שעה בערך חזר והוליך בידו נער קטן וצנום, כבן שלוש־עשרה, פנה אלי ואמר בנעימה החלטית: הנער הזה יישאר אצלנו. איני יכולה לומר שקיבלתי את דבריו בהסכמה. עת קשה ומרה היתה והאחריות הכרוכה באימוצו של ילד זר נראתה אז בעיני גדולה מדי.
"הנער הוא יתום, הוא טען לעומתי, הוריו נהרגו בידי הגרמנים. והוא נשאר בביתנו. קראו לו יאשה. הוא היה ילד שקט ומוכשר, מלא חן מיוחד משלו. נקשרנו אליו ואהבנו אותו. דוד שוחח אתו ארוכות וליאשה היה מה לספר. הוא נמלט מן המגרש שבו רצחו הגרמנים ביריות את אמו, את סבו, את סבתו ואת אחיו הקטנים. חודשים רבים הסתתר עם אביו ביער, ואחר כך בביתו של רועה בקר. האב נפטר אחרי שחרורו בארכנגלסק, לשם נשלח לעבודה".
כמעט שנה היה יאשה חלק מהמשפחה. במרוצת הזמן נמצאו קרובי משפחה שלקחו אותו תחת חסותם ונסעו איתו לפולין ומשם לארץ ישראל. על כך נודע לדוד ופייגה הופשטיין כעבור שלוש שנים, כאשר קיבלו גלויה ששלח להם יאשה. דוד ענה לו מייד, ב־16 באוגוסט 1948, חודש לפני שנעצר.
הופשטיין עם תלמידיו, 1927 // צילום: באדיבות מכון גנזים
העובדה שבריה"מ תמכה בהקמת מדינת ישראל אפשרה לו להביע במכתב בלי מורא את התרגשותו העצומה מהתגשמות החלום הציוני: "יאשה היקר! תודה על המכתבים. עוד מעט ימלאו 3 חודשים מאז שבריה"מ הכירה במדינת ישראל. גורלך זימן לך אושר מיוחד במינו. מובטח שעברו עליך ימים שהייתה בהם נחמה לכל אלה, שקרוביהם אבדו אף בתיהם נחרבו. זכית במולדת, במולדתנו הקדומה, ונלחם מול האויב שגרם כל כך הרבה צער לך ומאות אלפי ומיליונים אנשים בכל העולם. כל המשפחה שולחת לך דרישת שלום וברכות. בניי שמאי והלל חזרו מהחזית, הם גרים אתי. להם יש ילדים. בתי לוויה סיימה בהצטיינות את הקונסרבטוריון במוסקבה. היא תלמד מוזיקה בבית ספר.
"כולנו מאחלים לך בריאות והצלחה ומאבקך הצודק נגד הפשיסטים והריאקציונרים שמסיתים את הערבים נגד שכניהם היהודים. הייתי בארץ לפני 22 שנים ואז נוכחתי לדעת שיהודים עשו לשכניהם הערבים רק טוב. ראיתי את החלוצים שייבשו ביצות, נאבקו נגד מלריה, שתלו יערות איקליפטוס, בנו כבישים, חפרו בארים, בנו מוביל מים.
"כבר אז היו ערבים, אנשים ישרים, שהכירו שיהודים ריפאו את אוכלוסיית פלשתינה מטרכומה. יהודים הקימו בתי־חולים ובתי־יולדות לעניים. יהודים הביאו לארץ הרבה טוב ונתנו לאוכלוסייה המקומית הרבה טוב. תהיה מאושר בעבודתך למען המולדת הקדומה, למען המדינה החדשה אשר לא הטיבה לריאקציונרים ואויבי כל עמים שוחרי חופש. תהיה בריא, נשיקות, דוד שלך".
פת לחם, בחקירות צולבות
הופשטיין, שהיה כבר בבית הכלא הסובייטי, לא זכה לקבל תשובה מיאשה. הקשר עימו אבד, כך נדמה היה, לעולם. בתחילת 1953 נעצרו גם פייגה הופשטיין, לוויה והבן שמאי והוגלו לסיביר.
כאשר נפתחו ארכיוני הקג"ב הסובייטיים בשנות ה־90 נחשפו הפרוטוקולים של החקירות שעבר הופשטיין בכלא. בין היתר, מכתב תלונה של הופשטיין על תנאי מעצרו והעינויים שעבר - המופיע כאן לראשונה בתרגום לעברית. בתמימותו שלח אותו לא פחות מאשר לראש האנ.ק.וו.ד, לברנטי בריה, ולסגן ראש הממשלה, גיאורגי מלנקוב. למותר לציין שזה לא עזר לו: "בכל החקירות - קללות, התעללויות, העלבות ומעשים פראים אחרים. בלילה ב־16 במרץ זרקו אותי לצינוק, למעשה זה תא קירור עם צינורות, בלי חלונות, ריק לגמרי, בגודל של 2 מטר. במקום הנורא הזה, בלי אוויר, בלי מזון (נתנו לי פרוסת לחם ו־2 ספלים מים ביום) הייתי 8 ימים. הם הפעילו קירור, הקור התעצם כל הזמן. הרבה פעמים התעלפתי. מעלם לא ראיתי אכזריות כזאת, לא ידעתי שבלפורטובו [שם בית הסוהר] יש מקררים כאלה".
ליריקה בולטת. פרופ' דן מירון // צילום: גדעון מרקוביץ
על הוצאתו להורג נודע לאלמנתו רק במקרה. בזיכרונותיה היא מספרת כי זמן קצר לפני שנעצרה בעצמה, הגיעו לביתה נציגי השלטון ודרשו שתפנה את הדירה. "אנחנו משחררים את החדר. כאן נשתכן לו אויב העם, אמר נציג בית המשפט. מה אתה מדבר? איזה אויב העם? התחלתי לצרוח, הרי אין עדיין שום פסק דין. מי אמר שאין? יש ויש, ענה לי וקרא את פסק הדין. וכך הייתי היחידה מכל משפחות הסופרים, הראשונה שנתבשרה על גזר הדין הנורא. לנו לנשי הסופרים, איש לא טרח להודיע רשמית עד נובמבר 1955".
אחרי מות סטלין השתנו דברים רבים בבריה"מ. רבבות אסירים פוליטיים שוחררו, טוהר שמם של אלפים שהוצאו להורג, ובהם שמו של דוד הופשטיין. ספריו הודפסו מחדש ביידיש ובתרגום לרוסית. אלמנתו וילדיו חזרו לקייב. ב־1974 הורשו פייגה ולוויה הופשטיין לעלות לישראל. הן הביאו איתן את ארכיונו. אחרי פטירתה של פייגה ב־1995 הועבר ארכיונו למכון גנזים - אגודת הסופרים. לוויה נפטרה ב־2005 בתל אביב.
ומה עלה בגורלו של יאשה? בין המסמכים, בכתב יד של פייגה שלא פורסם עד היום, נמצא פתרון גם לשאלה זו. יאשה עזב את ישראל ועבר לקנדה. ב־1968 ביקרה בקייב בת דודתו מקנדה שהביאה מכתב ממנו לפייגה וללוויה. יאשה סיפר שבארץ הוא התחתן ונולדו לו ילדים, אבל בגלל ענייני עסקים עברו לטורונטו. שמו אז היה ג'ק ישראלי.
בסתיו 1972 - הפתעה: יאשה הגיע עם כל משפחתו כתייר לבריה"מ כדי לראות את פייגה ולוויה. "בילינו ביחד ארבעה ימים בלתי נשכחים", כותבת פייגה, "דיברנו המון, נזכרנו בדוד. יאשה סיפר בפרטי פרטים את הסיפור שלו - איך עלה לארץ בהיותו ממש יליד, איך נלחם [במלחמת העצמאות] והתבגר, איך הקים את המשפחה".
קשר המכתבים החם ביניהם המשיך לאחר שחזר לטורונטו, וגם כאשר פייגה ולוויה עלו לארץ ישראל. בשנות ה־80 אף הגיע יאשה לבקר אצלן בארץ.
ד"ר בוריס ינטין עובד בארכיון גנזים - אגודת הסופרים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו