"בלי התקפת הנגד של מוסה היינו היום במקום אחר"

התחושה שהקרדיט שלו היה ראוי ניתן לאחרים - רדפה אותו עד יומו האחרון. פלד בחפ"ק האוגדה במלחמת יום כיפור // צילום: מתוך הספר "כנגד כל הסיכויים" בהוצאת מודן

"המלחמה הזאת הלכה כל כך קשה, כל כך ספוגת דם, שהיא גם ספוגת אמוציות. אנחנו הטנקיסטים חווינו חוויות קשות מאין כמותן. יש דברים וזיכרונות שרק שריונאי שהיה במלחמה הזו יבין, יזכור, יידע על מה אני מדבר" (האלוף מוסה פלד).

גם ממרחק הזמן ממשיכה מלחמת יום הכיפורים לעורר רגשות. לכל מי שנטל בה חלק יש את הסיפור שלו, את הזיכרונות שלו, הטובים והרעים. דומה שהשנים לא רק שאינן מקהות את האמוציות, הן מחדדות אותן. הקרבות המרים בשטח התחלפו בקרבות על קרדיט, על יוקרה, על מיקום בספרי ההיסטוריה.

ספר שהתפרסם לאחרונה מבקש לעשות בדיוק את זה: לסדר נכון את סיפורו של האלוף מוסה פלד, מהאחראים למהפך בגזרת רמת הגולן. "כנגד כל הסיכויים", שפרסם העיתונאי דוד (דודו) הלוי, מביא את סיפור חייו של פלד - מילדותו, דרך שירותו בגולני, ועד לתפקידו האחרון כמפקד גיסות השריון (ובהמשך כמנכ"ל רפאל וכיו"ר עמותת יד לשריון בלטרון).

עיקרו של הספר עוסק, מטבע הדברים, במלחמת יום הכיפורים. התיאורים מפורטים, והדרמה נבנית בהם בהדרגה. מהתקופה שקדמה למלחמה, דרך העיוורון שאחז בדרג המדיני ובצמרת צה"ל, ועד להפתעה שהובילה לתחושה שהתבטאה בציטוט שיוחס למשה דיין, ולפיו ישראל נמצאת על סיפו של "חורבן בית שלישי".

הלוי מתרכז בגזרת דרום הגולן, שבה פעלה אוגדה 146 שעליה פיקד פלד. ערב המלחמה, היתה האוגדה הזאת בימ"חים, כעתודה מטכ"לית. במקור היא תוכננה לרדת בחירום לסיני כדי להכריע את הקרבות שם, אבל ב־7 באוקטובר לפנות בוקר, כשהבין את המצב הקשה בצפון, הורה הרמטכ"ל, דוד (דדו) אלעזר, לקדם את טנקי ה"שרמן" וה"שוט" של האוגדה לצפון, ועל הפעלתם שם "במידת הצורך".

בראיון איתו מ־93' אמר פלד כי "כשקיבלתי ביום ראשון בבוקר את הפקודה שהאוגדה מופנית צפונה ולא לסיני, זו לא היתה בשבילי הפתעה מוחלטת... אבל המשמעות של ההחלטה היתה שכל התוכניות הקבועות של צה"ל משתנות, כי התוכנית המקורית היתה בנויה על ההנחה שעתודת המטה הכללי עוברת לסיני ולא לפיקוד הצפון. (התפנית הזו) העידה על שיבוש עמוק".

התעלמות בוטה מהאלוף

בדרכו לצפון עוד הספיק פלד לעבור ב"בור" בקריה בתל אביב, שם אמר לו דדו: "מוסל'ה, סע צפונה, תראה מה אפשר לעשות שם ותקבל פקודות בפיקוד הצפון". כאשר הגיע לחמ"ל הפיקוד בהר כנען, חיפש פלד את מפקד הפיקוד, האלוף יצחק (חקה) חופי, ומצא אותו בחדרו.

"אני נכנס לחדרו של חקה", סיפר באותו הראיון. "חקה ואני עבדנו יחד כמה וכמה פעמים והיחסים בינינו היו קרובים. אני בא לחקה והוא שוכב על המיטה עם הפנים לקיר... רואים עליו שהוא עבר זעזוע קשה מאוד. הגעתי לחקה ביום ראשון בשעות הצהריים, שזו אולי שעתו הקשה ביותר של פיקוד הצפון... הרגע שבו התברר שהפיקוד של חטיבה 188, החטיבה הסדירה של הרמה, לא קיים יותר. המח"ט נהרג, הסמח"ט נהרג, הכוחות נפוצו, אין שליטה, אין חטיבה. חטיבה 188 לא קיימת יותר ככוח לוחם. המשמעות היא שבעצם אין כוח שיעצור את הסורים מלחדור דרך הפרצה שהם השיגו לעצמם בצומת ובמוצבי כודנה, והם 'נשפכים' בצורה חופשית לשלושה כיוונים: מערבה לגשר בנות יעקב, צפונה לצומת נפח, ודרומה לגבעת יואב, עין גב וחוף הכנרת".

פלד אמר לחופי שהוא מגיע עם האוגדה שלו לצפון, וביקש פקודות. חופי הציע לו לבנות "קו הגנה שני" לאורך הירדן. פלד סיפר שהיה מופתע מאוד, והציע לבצע התקפת נגד מכיוון עין גב. "בהגנה אנחנו רק יכולים למנוע מהם ניצחון אבל לא לנצח", אמר.

"נקשרנו, גם המשפחות שלנו. מוסה היה אדם גאה, לא כזה שמוכן לדבר על כל דבר". דוד (דודו) הלוי // צילום: יהושע יוסף

לאחר שערכו סיור בשטח, התוותה חבורת הפיקוד של האוגדה את תוכנית התקפת הנגד "כפי שהוכתבה על ידי מוסה והיתה מוסכמת על הכל", כותב הלוי. "אף אחד מחבורת הפיקוד המצומצמת של אוגדה 146 לא דיבר על יצירת קו הגנה על הירדן, והנושא אף לא עלה בשיחות בין המפקדים הבכירים. ארבעתם התעלמו בצורה מוחלטת ובוטה מהפקודה הבלתי ברורה שקיבלו מאלוף הפיקוד, כאילו לא היו הדברים מעולם".

משסיים את הסיור בשטח, לפנות ערב, חזר פלד לחפ"ק הפיקוד. במקום כבר נכח האלוף (מיל') חיים בר־לב, שהגיע לפיקוד הצפון כנציג הרמטכ"ל ונטל את היוזמה לידיו. בר־לב שאל את פלד מה לדעתו צריך לעשות, ופלד הציע שתי אפשרויות: הראשונה, להקים קו הגנה, והשנייה - שעליה המליץ - היא ביצוע התקפת נגד. בר־לב השתכנע, אבל ביקש מפלד לדבר גם עם הרמטכ"ל. אחר כך התכנסו כל הקצינים הבכירים שהיו במקום, ובר־לב שאל שוב את פלד מה הוא מציע. פלד חזר על דבריו, ובסיומם פנה בר־לב אל אלוף הפיקוד ואמר: "יפה, נו חקה'לה, אני מאוד־מאוד שמח שאתה מקבל, שגם אתה מאמץ את התפיסה של התקפת הנגד".

נראה כי האירוע הזה הוא שיצר קרע בין חופי לפלד. לימים אמר פלד: "ודאי שהייתי בעד התקפת נגד, כי כך חינכו אותי כל השנים... לכן, גם ברור לי שחקה מקבל את ההכרעה של בר־לב ודדו בשמחה גלויה... דרך אגב, גם היום אני לא יודע ורק חושד שרעיון קו ההגנה בא ממשה דיין".

אורי שמחוני, קצין האג"מ של הפיקוד במלחמה, חולק על התיאור של פלד וטוען כי היוזמה להתקפת הנגד לא היתה שלו אלא של הפיקוד. "עם כל הכבוד למוסה, ויש הרבה כבוד - האוגדה פעלה מצוין - לא הוא קיבל את ההחלטה לבצע את התקפת הנגד", הוא מצוטט בספר. "העיקרון נקבע לפני שהוא הגיע בכלל לפיקוד והביצוע היה מותנה בהתפתחויות בשטח".

הלוי משוכנע שפלד צודק בוויכוח הזה. "החיסרון הכי גדול של מוסה היה יחסי ציבור", הוא אומר. "מוסה לא ידע למכור את עצמו. בשונה מגנרלים אחרים באותה תקופה הוא לא היה גנרל־פוליטיקאי ולא גנרל־יחצ"ן".

אוגדה 146 החלה את מתקפת הנגד שלה בבוקר 8 באוקטובר. על הנייר מנה הסד"כ שלה כמעט 300 טנקים, אבל בגלל חוסרים בימ"חים ובגלל אי כשירות של חלק מהטנקים (שחלקם גם נתקעו במהלך הנסיעה הארוכה, על שרשראות וזחלים, מהימ"חים לרמת הגולן) יצאה האוגדה להתקפת הנגד עם פחות מ־170 טנקים.

מסך אש מתגלגל

"העיקרון הבסיסי של התוכנית ההתקפית היה פשטות", אומר הלוי. "הוא נכנס בשמונה בבוקר ומתחיל לנוע, ומשמיד בצורה מסודרת גדוד אחר גדוד של הסורים. הוא הבין שברמת הגולן אין לך את הפרישה של סיני - שאתה לא יכול לנוע עם 100 טנקים ולהרגיש כמו אלוהים - כי אתה מוכתב לצירים מותנים. ולכן הוא החזיק ראש חזק של 4-3 טנקים שאיתו הוא נלחם, וכל הזמן הוא החליף את הראש הזה. ככה הוא בעצם לימד שיטה חדשה של איך נלחמים בשטח שאינו מדברי".

פלד עצמו אמר את הדברים לאנשיו כך: "לאן שנגיע, אנחנו ננוע מרוכזים, ובכך בכל רגע נתון, בכל תא שטח שאליו ניכנס ועליו נילחם, תהיה לנו עליונות מקומית". בשעה 07:58 הוא נתן את הפקודה ברשת הקשר האוגדתית, ואמר כך: "תחנות סופה כאן 40. להתקדם בחיפוי, בזהירות ובפריסה רחבה. תתחילו ללחוץ".

הכוחות הסוריים שהיו ערוכים באותו הבוקר מול האוגדה של פלד כללו 3 חטיבות חי"ר, 6 חטיבות טנקים ושתי חטיבות ממוכנות, כאשר לכל חטיבה היה אגד ארטילרי ובו שלושה גדודים. סך הכל מנו הכוחות הסוריים יותר מ־600 טנקים (רובם מסוג טי־55), 600 משגרי נ"ט וכ־600 קני ארטילריה.

"לי ברור היה שהדרך לבצע את ההתקפה היא מצמח, דרך עין גב, לכיוון גבעת יואב, ללכת לכיוון הרוקאד בגזרה צרה, ומשם במקביל לערוץ הרוקאד (שהוא בלתי עביר לרק"מ), לסתום את הפרצה שפרצו הסורים. את הפרצה הזו לתקוף מהאגף בממד הצר שלה, כך שהעדיפות הסורית במספרי טנקים וקנים לא תהיה משמעותית", סיפר פלד. "לכן, הרוח של הפקודה האוגדתית היא: האוגדה, למרות שהיא מונה ארבע חטיבות עם 180 טנקים, (תפעל עם חוד חזק ומצומצם) בגזרה צרה ככל האפשר, תרכז מאמץ בהתקפה וכתוצאה מזה יחסי הכוחות יהיה לטובתנו בכל רגע נתון ומצב. לא חשוב כמה טנקים יהיו לאויב. הם יהיו פרוסים בכל השטח ואנחנו נהיה מרוכזים. באותו מקום שנהיה בו, אנחנו נגיע לריכוז ולעליונות מקומית. זה הרעיון המרכזי".

כריכת הספר "כנגד כל הסיכויים" של דוד (דודו) הלוי

הפקודה האוגדתית הזאת נשמרה בקפדנות. למרות הנחיתות המספרית הברורה, וחרף העובדה שתמהיל הטנקים של האוגדה היה בעייתי וכלל כלים מיושנים ברובם, הפגינה אוגדה 146 עליונות בכל מהלך הקרב. "פלד פעל לפי עקרונות 'מלחמת הבזק' (הבליצקריג)", אומר הלוי. "חטיבות הטנקים המובילות בחוד האוגדתי יצרו עליונות כמותית בשדה הקרב, שאפשרה להן לקיים משטר של תנועה ואש, תוך שהן מקבלות סיוע צמוד מגדודי ארטילריה שנעו מיידית מאחורי הטנקים והיכו בעורף האויב ובאגפיו".

עד לשעות הצהריים של 8 באוקטובר השמידו כוחות האוגדה שתי חטיבות טנקים סוריים, חטיבה ממוכנת וכוחות נוספים, ולמעשה חיסלו את המאחז של דיביזיה 5 הסורית בדרום רמת הגולן. בהמשך אותו יום נהדפו גם חטיבות החי"ר הסוריות מעבר לקו הסגול, והחלה השמדת מגן הנ"ט שהיה חלק מהמערך הדרומי בפתחת כודנה. "בעשר שעות של תנועה ואש הצליחה אוגדה 146 לנגוס קשות בכוח הסורי שכבש את דרום הגולן", כותב הלוי.

בסופו של אותו יום מצאה את עצמה האוגדה עם פחות מ־100 טנקים שהיו כשירים להמשך הלחימה. אחרי מאמץ לילי הוכשרו עוד כ־50 טנקים להמשך התקפת הנגד. בתדריך שנתן באותו לילה למפקדים הנחה פלד את מפקד הסיוע הארטילרי "לא לרכז את האש ליעדים שאני עומד לתקוף. אתה מרכז את האש לפני הטנקים, מטפטפים אש אלף מטר לפני הטנקים, אש ארטילרית, מין מסך אש מתגלגל. מאחר שאני יודע שאין לנו עוצמת אש גדולה, אז בכמות קטנה, אבל מסך מתגלגל של ארטילריה".

ההנחיה הזאת - שעמדה בניגוד לתורת הקרב הצה"לית דאז - הפתיעה את הסורים, וסייעה לכוחות האוגדה להמשיך במתקפת הנגד ביעילות. למחרת, 9 באוקטובר, אמנם נתקלו הכוחות בהתנגדות עזה של דיביזיה 1 הסורית, אולם בסיוע חיל האוויר, שהסיט מבנה פנטומים בפיקודו של יפתח ספקטור שבגלל עננות כבדה לא הצליח לתקוף בדמשק, הוכרע הקרב והכוחות הסוריים נסוגו מזרחה.

באותו יום נכבשו מחדש תל פארס, אזור נחל הגשור וציר המפלים, ובהמשך דרך חושניה אל הציר המוביל לקוניטרה. באותו יום גם נתפסו מוצבי הקו הסגול שפונו בתחילת המלחמה. "למרות שסבלה מנחיתות מספרית מבחינת מספר הטנקים ואיכותם, מיחס של 1 ל־10 לרעתה בארטילריה ומחוסר מוחלט של אמצעי נ"ט, הצליחה האוגדה להתעלות על המצופה ממנה וביום אחד להשמיד דיביזיית שריון סורית מלאה (דיביזיה 1)", אומר הלוי.

גבורת המילואימניקים

נדירים המקרים שבהם כוח עולה מהתארגנות היישר לקרב, אבל אלה היו פני הדברים במלחמת יום הכיפורים, וגם במקרה של אוגדה 146. "אוגדתו של פלד, שהגיעה לקרב על הגולן בתנועה ישירה ממחסני החירום במרכז הארץ, נכנסה ללחימה תוך כדי תנועה, והשכילה ב־48 שעות לחימה לאלץ את הסורים לסגת חזרה אל מעבר לקו הסגול, להשמיד שלוש עד ארבע חטיבות טנקים סוריות ולאלץ את מפקד דיביזיה 1 המשוריינת לסגת מרמת הגולן כשהוא מלווה בכעשרה טנקים שלא נפגעו", כותב הלוי.

באותו לילה קיבלה האוגדה מנוחה, לאחר שהחיילים הגיעו אל סף אפיסת כוחות. "קשה היה לתת פקודות לטנק שכל צוותו פשוט נרדם", סיפר פלד. בהמשך הונחתה האוגדה להיערך להגנת דרום הרמה תוך שהיא מקצה חלק מכוחותיה לאוגדות אחרות, ולא להמשיך במתקפה בעצמה. ההחלטה הזאת פגעה בפלד. "אלה שהיו בסביבתו הקרובה של מוסה ראו שפניו אינם כתמול שלשום", כותב הלוי. "הוא ראה במהלך ככזה שיעצור את האוגדה ויאפשר לאוגדה אחרת להבקיע לכיוון דמשק - פגיעה אישית בו ובאוגדתו".

ב־12 באוקטובר נערכה אוגדה 146 להגנה. ארבעה ימים אחר כך הנחיתו כוחות עיראקיים וירדניים מתקפת נגד על כוחות צה"ל במובלעת הסורית. על האוגדה של פלד הוטל לבלום את הירדנים, אך מבלי לעבור את קו הפסקת האש מזרחה. אחד הגדודים שפעל תחתיו ניסה לשפר עמדות תוך חציית הקווים, וספג פגיעות קשות: המג"ד יואב וספי וחיילים נוספים נהרגו, אחרים נפצעו.

פלד כקצין אג"מ של אוגדה 36 במלחמת ששת הימים // צילום: אפרים קדרון / באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

אלוף הפיקוד הסיג את הגדוד, והבהיר כי בכוונתו לבדוק מי אחראי להפרת הפקודה שלא לחצות את קווי הפסקת האש - ולהדיחו מהתפקיד. למרות שהפקודה לגדוד ניתנה בידי סגנו של פלד, הוא קיבל על עצמו את האחריות. מסוק נשלח כדי להביאו אל אלוף הפיקוד, והם יישבו את העניינים ביניהם. "איך הם סיכמו את האירוע - לא ברור עד היום, אבל איש לא הודח ומוסה חזר לפקד על מה שנשאר מאוגדה 146", כותב הלוי, ומוסיף: "יש אנשים שמשוכנעים עד היום שמוסה הודח".

בסיכומה של המלחמה, אומר הלוי, כבש פלד בחזרה את רמת הגולן מידי הסורים. "האחרים עמדו בבלימה, אבל הוא היה אחראי להתקפה. אל הגולן נכנסו שלוש דיביזיות סוריות, שזה בערך 900 טנקים. מוסה השאיר 650 פגרים של טנקים סוריים במסע שלו. כולנו זוכרים את עמק הבכא - כבודו במקומו מונח - אבל בלי התקפת הנגד של מוסה היינו היום במקום אחר".

אתה חושב שעם מפקד אחר הדברים היו נראים אחרת?

"חד־משמעית. מלחמת יום הכיפורים היא קודם כל מלחמתם של המילואימניקים, ואחר כך מלחמתם של מפקד הטנק, המ"מ, המ"פ ומקסימום המג"ד. אבל יש גם את הסיפור של המפקדים: עם מפקד אחר באוגדה 162 במקום ברן הסיפור היה אחר לגמרי, ועם מפקד אחר במקום אריק שרון באוגדה 143 המצב היה הרבה יותר גרוע. כלומר, יש אלמנט אישי בעסק הזה. ואצל מוסה זה היה עוד יותר דומיננטי".

באיזה אופן?

"הוא היחיד שיצא להתקפה, והשמיד אוגדה אחרי אוגדה. אז נכון שהיה פה גם אלמנט של מזל, אבל בעיקר יש פה אלמנט של יכולת להוריד את הפקודות עד לדרג הכי נמוך, לרמת הטוראים. ואת זה מוסה ידע לעשות".

העלבון שנשאר

הלוי (78), שריונר בעצמו, כתב את הספר בדם ליבו. כמו אצל בני דורו, המלחמה ההיא צרובה בבשרו. ביומיים הראשונים של המלחמה הוא פיקד על פלוגת טנקים בגדוד הסיור של אוגדה 162, ואז החליף את הסמג"ד שנהרג. הוא נפצע, פונה לבית החולים, ואחרי כמה ימים ברח וחזר לסיני. כשהגיע, דווח לו שהמג"ד נהרג, והוא פיקד על גדוד הסיור במקומו, עד לסופה של המלחמה שמצאה את הגדוד שלו בפאתי סואץ.

עם סיומה של המלחמה הוא היה מגויס לעוד שבעה חודשים, ובסיומם חזר לשירות קבע. פלד היה האיש שהחתים אותו. 

"לא הכרנו לפני המלחמה. לא ידעתי מי זה בכלל", הוא מספר. "פתאום אני מקבל טלפון, ואומרים לי שמפקד הגיס מזמין אותי לשיחה בבית השריון. הוא ביקש ממני לחזור לשנת קבע. לא רציתי, אבל הוא התעקש. הסכמתי, אבל בתנאי אחד: שאקבל את גדוד הטנקים הכי גרוע בסיני, תוך התחייבות להפוך אותו בתוך שלושה חודשים לגדוד הטוב ביותר בסיני. וכך היה. כעבור שלושה חודשים היה יום האוגדה, והגדוד שלי לקח מקום ראשון בכל המקצועות - בתותחנות, בתנועה, באש".

אחרי שנה השתחרר הלוי וחזר לעבודתו כעיתונאי במגזין האמריקני "טיים". ב־79' נסע לוושינגטון, שם מונה לכתב הביטחוני של המגזין, בתקופה הראשונה מתוך שתיים שלו באמריקה. ב־94' חזר לישראל, ומאז הוא מתגורר בהרצליה פיתוח. את "כנגד כל הסיכויים" פרסם מוקדם יותר השנה, בסיומו של מחקר מקיף שערך על פלד (בסיועם של ד"ר קובי וורטמן שהיה סמג"ד תותחנים בגדוד שלחם ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, שמעון חפץ שהיה ראש לשכתו ולימים מזכירו הצבאי של נשיא המדינה, ובני מיכלסון שסופח כסגן מפקד פלוגה במילואים לאוגדה של פלד ולימים היה ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל ומי שערך מחקר מקיף על פלד).

אחרי שהשתחרר הפכו הלוי ופלד לידידים. "נקשרנו", הוא מספר, "מוסה היה מגיע לוושינגטון, היינו יושבים, מדברים. גם המשפחות. הוא לא היה האדם הכי נוח בעולם. הוא היה אדם גאה, לא אחד שנפתח בקלות לאנשים. היו לו דברים שעליהם הוא לא דיבר".

למשל על מה?

"למשל, על הכאב שלו על המוות של הבן שלו".

הבן, צחי פלד, היה טייס בחיל האוויר שעמד להשתחרר ולהתחיל לעבוד כקברניט באל על. הוא התנדב להטיס מטוס פרטי מאפריקה ללונדון, והתרסק איתו בים, סמוך לחוף השנהב. גופות שני הנוסעים שהיו איתו התגלו, אבל גופתו של פלד לא נמצאה. אביו הגיע לחפשו, והתלווה לצוללנים שאיתרו את תא הטייס ואת הגלגלים של המטוס, אבל לא את הבן. מחשש לחייהם, הופסקו החיפושים. הגופה לא אותרה מעולם.

"הוא היה מאוד גאה", אומר הלוי, "מי שלא הכיר אותו יגיד שהוא היה שחצן. אני חושב אחרת: שחצן זה אחד שלא מפסיק לדבר על עצמו. הוא לא היה שחצן, אבל היתה בו יהירות, ובעיקר נוקשות של איש אדמה. הוא בא מהעמק, מנהלל. זאת אדמה קשה, שעושה אנשים קשים. ומוסה היה איש קשה. הוא היה עשוי מחומר אחר".

המלחמה ההיא בערה בו עד אחרון ימיו. בעיקר התחושה שהקרדיט שהוא ראוי לו ניתן לאחרים, לא לו. אחרי המלחמה הוענקה דרגת אלוף לרפול, ובכך הפכו כל מפקדי האוגדות שלחמו ביום הכיפורים לאלופים - למעט פלד. הלוי כותב כי "רב־סרן שמועתי" הצביע על שני אנשים שמנעו את קידומו של פלד: יצחק (חקה) חופי ומשה דיין. "לשניהם היתה לכאורה סיבה למנוע ממוסה את הדרגה: הוא ראה את שניהם בקלקלתם בשעה קשה, ובדרכו הישירה לא שכח ולא ניסה להסתיר את העובדות הקשות מתחת לשטיח של שתיקה והתעלמות".

על חקה הופעל לחץ כבד, ולבסוף הוענקה לפלד דרגת האלוף בסוף נובמבר 1973. כחצי שנה לאחר מכן הוא קיבל לפיקודו את גיסות השריון - תפקיד שמילא במשך חמש שנים, והיה אחראי לשיקומו של מערך הטנקים שנשחק כמעט לחלוטין במלחמה. עם סיום תפקידו, היו לשריון 3,600 טנקים (בהשוואה ל־1,700 ביום הכיפורים), וכל תפקידי הפיקוד אוישו מחדש.

מגע מוחשי עם הזיכרון

בספרי ההיסטוריה הרשמיים של צה"ל מונצח פלד באופן שונה מאשר בספרו של הלוי. מרכזיותו פחותה בהרבה, והוא לא מצויר כגיבור הגדול של הקרבות בגולן כפי שהוא מוצג ב"כנגד כל הסיכויים". בספר "תולדות מלחמת יום הכיפורים" שכתב אלחנן אורן, מתואר חלקו של פלד באופן עובדתי, אם כי גם בו ניתן לו (ולא לאחרים) הקרדיט על הכנת התוכנית למתקפת הנגד.

"מוסה בא ואמר, 'תודה חברים, מגיעה לי שנת חופש - אני נוסע לאמריקה'". פלד, כמפקד גיסות השריון, סוקר מסדר סיום קורס קצינים // צילום: מתוך הספר "כנגד כל הסיכויים" בהוצאת מודן

גם מחקרים אחרים שנעשו על המלחמה מייחסים לפלד תפקיד מרכזי פחות מזה שנותן לו הלוי בספרו החדש. בניגוד לקביעה בספרו, אין בהם הסכמה לכך שהמאמץ המרכזי של המתקפה הסורית התנהל בדרום הרמה ולא במרכזה או בצפונה. גם הגדרתו כ"מציל" הגזרה הצפונית שנויה במחלוקת, וודאי שהקרדיט ראוי שיינתן גם (ואולי בעיקר) לכוחות שעסקו בקרבות הבלימה הקשים בימיה הראשונים של המלחמה.

הלוי עצמו רומז על המחלוקות האלה במבוא לספר, כשהוא מציין שמיכלסון והוא ניהלו לא מעט ויכוחים, "אבל דומני", הוא כותב, "שהתוצאה הסופית היא ההסכמה ההכרחית בהוצאת ספר כזה שמטרתו העיקרית היא להציג את דמותו של מוסה פלד, דמות מיוחדת של מנהיג, אדם, חקלאי ואיש משפחה".

ועדיין, הוא סבור שצה"ל גימד את חלקו. "גם על קברו של פלד, בגבעת שומרון שסמוכה לביתו בנהלל ומשקיפה אל עמק יזרעאל, לא מסופר הסיפור המלא", הוא אומר. "'ממובילי התקפת הנגד בגולן', כתבו שם. הוא לא היה ממובילי. הוא היה מוביל התקפת הנגד. ה־מוביל. האחד שעשה את ההבדל".

איך אתה מסביר את זה?

"מלחמות גנרלים".

פלד השתחרר מצה"ל כשרפול מונה לרמטכ"ל. "הוא היה אמור להיות ראש אג"מ או אלוף פיקוד המרכז, אבל רפול סירב. כמו מוסה, הוא גם בא מהעמק, מתל עדשים, והוא לא רצה תחרות. הוא עשה למוסה את המוות, עד שמוסה בא ואמר 'תודה רבה, חברים, מגיעה לי שנת חופש, אני נוסע לאמריקה ללמוד אנגלית' - ועזב".

ב־1987 התמנה פלד למנכ"ל רפאל, שהיתה נתונה בקשיים רבים ובגירעון כבד. הוא הוביל את חתימת הסכם רכש הגומלין הראשונה עם ארה"ב, הגדיל את תחומי העיסוק של רפאל והוביל אותה לרווחיות. שלוש שנים לאחר שמונה לתפקיד, בשובו מנסיעת עבודה לארה"ב, הוא חש ברע, ובסיומה של סדרת בדיקות התברר שיש לו סרטן מפושט בגוף. הרופאים לא נתנו לו זמן רב לחיות, אבל הוא התעקש להמשיך בחייו כרגיל: הוא נשאר עוד שנתיים מנכ"ל רפאל, עד שביקש לפרוש.

בתקופת כהונתו כמנכ"ל רפאל הוא מונה גם ליו"ר עמותת השריון, והוביל תוכנית להקמת אתר זיכרון מרכזי לחללי השריון שישמש גם בית למשרתים בשריון ותשתית לחינוך הדורות הבאים. פלד הוביל את גיוס הכספים ואת המסע הציבורי שאפשר את הקמת אתר יד לשריון בלטרון.

"מלחמת יום הכיפורים נתנה את הדחיפה המשמעותית ביותר להקמת העמותה והאתר בלטרון", אמר פלד בראיון ב־1993. "הרוב המוחלט של חללי המלחמה היו שריונאים... הדרך היחידה להתמודד עם הכאב הצורב היתה במגע מוחשי עם הזיכרון".

מוקדם יותר השנה ערכה עמותת יד לשריון באתר בלטרון ערב השקה לספרו של הלוי על פלד. בין הדוברים היה סגן הרמטכ"ל, האלוף אייל זמיר, שריונר בעצמו. "מבחן־העל של מפקד, של אישיותו, מנהיגותו ומצביאותו הוא במצבים קשים שבהם לכאורה אבדו כל הסיכויים, ברגעי המשבר של המלחמה", אמר זמיר בטקס. 

"ברגעים מזוקקים אלה מזדקפים יחידי הסגולה, עומדים על רגליהם, מיישירים מבט אל המציאות - לא להיכנע לה אלא לשנותה. במלחמת יום הכיפורים, ברגעים הכי קשים של צה"ל, ברגעי המשבר המנהיגותי, כשהמצב נראה אבוד ונראה היה שנותרה רק דרך אחת והיא 'להיערך לקו הגנה שני על הירדן', הופיע מוסה והיטה את הגורל.

"מוסה השפיע על העיצוב ההיסטורי של מהלך האירועים בהטיית הכף ב־8 באוקטובר, ובכך נכנס להיסטוריה כאחד מגדולי המצביאים של צה"ל והעולם. דומה שתחושת 'כנגד כל הסיכויים' רק גרמה למוסה אז ליתר דרבון, ולפני שאוזלים כל הסיכויים לנצל הזדמנות אחרונה למהפך צבאי - אחד מהנדירים ומהגדולים בהיסטוריה של קרבות המופת הצבאיים".

זמיר קשר בדבריו בין מלחמת יום הכיפורים לבין אירועי ההווה, ולוויכוח שניטש על מקומו ומעמדו של צבא היבשה (ואשר קיבל ביטוי בשנה האחרונה בביקורת שהביע האלוף (מיל') יצחק בריק, עוד גיבור של מלחמת יום הכיפורים), ואמר בטקס: "נציין גם את חשיבות מערך המילואים ברגעי מלחמה ככוח התקפי מתמרן, את אחריותנו להמשיך לספק ביטחון ולנצח בכל מערכה, את התמרון שהינו קריטי להכרעה, ועלינו להמשיך ולטפח את העוצמה היבשתית שלנו. כושר התמרון, הניידות המהירה, האש הקטלנית שהיא המפתח למימוש עקרונות התחבולה - זו היתה אמנות המערכה כפי שהביא אותה לידי ביטוי מוסה פלד". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו