"הסבך", ספר הפרוזה הראשון של המסאי, העורך והמתרגם עודד וולקשטיין, מתרחש כולו באזור הסבך של הפארק העירוני, בוחן אותו בתערובת של השתאות, שעמום וחרדה, ואז לובש את צורתו, הצורה חסרת־הצורה, של הסבך. וכשם שהסבך בולע בתוכו את חומרי היער, שנרקבים זה לתוך זה עד שהם מאבדים את זהותם הייחודית, גם ספר זה נקרא כתערובת של חומרים ספרותיים שמותכים יחד והופכים ליצור ספרותי אחר, קצת משונה וחסר־צורה, כמעט מכוכב אחר.
הספר נפתח ב"אזהרה", בסצנה קצרצרה, הבזק של אֵימה נטול זמן, מקום והקשר: שני פועלים מדברים על הדרך הנכונה לקשור אדם למנגנון עינויים כדי שציפורים יאכלו את בשרו. הסצנה הנוראה נקטעת בחטף, ומודחקת מייד, אבל היא תמשיך לרחף מעל הטקסט, כמו כאב פיזי עמום, גם כשהסיפור ייפתח בפסטורליה־לכאורה: אב ושני ילדים, אחד מהם בנו והשני חבר, משחקים משחק של "חקירות" בפארק העירוני, שמזכיר בכל דבר את פארק הירקון בתל אביב, כולל הבלון הפורח שתלוי מעל. האב מתרוצץ עם הילדים בפארק, מנסה בשארית כוחותיו לשלהב את דמיונם בסיפור על "ארץ־הוא", ארצם של כוחות האופל והרוע האינסופיים, מפזר להם פתקים שיְלַבּו את הפחד ("הוא מחכה לכם בבית של הוא"), ובו בזמן גם מרגיע את הפחד, נוסך בהם ביטחון שיאפשר להם להמשיך בחקירה.
האב מותש, לא לגמרי מתפקד. הילדים צמאים, הוא שכח להביא להם מים. הם הולכים לו לאיבוד, גם הוא הולך לאיבוד. "העייפות זחלה בקולו כסם, אבל הוא הצליף בה במיומנות בשמות תואר מוּצָתים ובמשפטים עִקְלֵי זנב". הרפיון הגופני מעורר את הסיפור, מכניס את האב והילדים לאזורי הגבול של התודעה, אל סף הטראנס, מחדיר לכולם טשטוש שאנן, מסוכן, שגורר אותם למחוזות של אופל וגרוטסקה, שלא ברור אם הם שייכים למחוזות החלום או העֵרוּת, ומחזיר אותם אל אותו הבזק אימה מזעזע מהפתיחה - אבל הפעם הם צוללים לתוך לועו הפעור.
מכאן הסיפור פורק כל עול: האב רוכב על מכשפה והיא עליו, כֶּנס מַשְמים בפארק הופך לפולחן של קורבן אדם - אני מרשה לעצמי לגלות כי זה לא באמת העניין. אין בספר מתח מהסוג הזה. למרות הסצנה הלכאורה־ריאליסטית בפארק הירקון, זה לא סיפור במתכונת של "טיול בפארק", כזה שבו לפתע פתאום מתקדרים השמיים, יורדת אפלה, משהו נסדק, והשדים מגיחים החוצה. הטקסט של וולקשטיין מלכתחילה לא מתחזה להיות באמת ובתמים "בעולם", הוא מעדיף את הספרות - את המשחק עתיר הג'סטות לספרות האפלולית (בעיקר לאדגר אלן פו ופלאנרי אוקונור), שמוליד משהו שקרוב לפרודיה של הספרות הזאת, סוג של קידה משועשעת לאפלוליותה.
למעשה כבר מתחילתו, עוד בקטעים שבהם מסופר על משחקי החקירות הפסטורליים בפארק, אין בסיפור שום דבר פשוט, מוכר או יומיומי. אין עלילה או אפילו "טיול" שמתקדם כסדרו; הרומן כתוב בסגנון שהוא מעין תרכיז של "ספרותיות" (מתורגמת!), ואולי חיקוי משועשע של מודוס הכתיבה התובעני המזוהה כל כך עם התרגום לעברית של סופרים כמו פרוסט ותומס וולף - סגנון הנוטה למשפטים דחוסים, מתפתלים, עמוסי היפוכים דרמטיים, מתפקעים מדימויים ומווירטואוזיות מילולית, סגנון שוולקשטיין עצמו ליטש בתרגומיו הנהדרים לעברית ובכמה מהספרים שערך (בהם גם פרוסט ותומס וולף).
הנה כך, למשל, הוא מתאר את קו הגבול הדק שבו משחקי ה"חקירות" של הילדים - הארציים, המגושמים - עוברים מטמורפוזה והופכים לעולם של כשפים ומסתורין אמיתיים־ממש:
"הוא ליווה בנאמנות מוסחת את הפלגותיהם המגושמות, צופה שאננוֹת לרגע שבו ישיב להם העולם בנדיבות מציפה שאף הוא יתבסם בה, פטור סוף־סוף מעמל להטוטיו שיתבררו אז ככשפים של ממש, לחשים סתומים שדבקו בשפתיהם כחתימת נשיקתו של זר, ובכל זאת די היה בשינונם הנבער כדי לעשות את שניהם, את שלושתם, לחלוציה של יבשת אפופת קללה שסודותיה קצרי הרוח מתפקעים על אדמתה בנביעה מתוקה: זוג כפפות שחורות שצצו אי־משם משעה שהכריזו על המקום כ'זירת פשע', שקערוריות ענק שהוטבעו בקרקע במרווחים שקולים בנתיב הסתערותה של מפלצת, ראש פר שניבט לזוועתם המאושרת מגומחת אבן במקום שחיפשו בו ראיות לטקס קורבן, ינשוף שמיצה את מלמולם החשוד של ענפים מתעלעלים בקריאה ארוכה וחלולה - 'הוא...' - אשר הזניקה את שלושתם למנוסת אחים מצטלצלת".
המטען הקיצוני - יפה ככל שיהיה - של דימויים, קישוטים ומניירות, שחונק את המשפטים בעניבת פרפר מהודרת, בדחיסות שזרה לפרוזה המקומית (אפילו הכתיבה של ס. יזהר נקראת לעומת וולקשטיין נינוחה ואיטית, צחיחה כמעט), הוא ה־uncanny (מוזר, על־טבעי) האמיתי בספר: זו עברית שמזרימה מחדש אל הספרות המקומית שפה שהופיעה עד כה כמעט אך ורק בתרגומי קלאסיקות ישנות, וכעת היא באה בתמצית מרוכזת להבהיל; עברית שמקימה לחיים תפיסה שכבר חלפה מן העולם, של הספרות כנשגבוּת שנושאים אליה עיניים בחרדת קודש, כמעט בלי נשימה.
וולקשטיין בונה בספרו "גולם" שמורכב מחלקים מתים־כבר: הוא מנפה החוצה את חומרי הלוואי ה"אנושיים מדי" של הפרוזה, את כל מה שאינו קליימקס ספרותי, ויוצר אובייקט ספרותי מלאכותי־בעליל, שעם זה שאי אפשר שלא לראות בו את טביעות היד של יוצרו, את העברית המתפקעת שלו ואת השפעותיו הספרותיות. התוצאה היא "סבך" ספרותי ייחודי ומוזר, כמעט פרנקנשטייני. זוהי קפסולה ספרותית נוצצת, שמורכבת מאוסף של מחוות משוכללות, מפוארות, אבל יותר מאשר סיפור בעל היגיון פנימי, קול מספר ודמויות (אלה די נזנחים כאן למעשה), היא נקראת, בראש ובראשונה, כניסיון ללבות מחדש משהו מאותה ספרות אפלולית ששימשה לה בסיס.
הסבך / עודד וולקשטיין
דביר (רוח צד), 167 עמ'