אמרתו של ניטשה "ללא מוזיקה, החיים היו שגיאה" תלויה מעל מיטתה של נגה בת ה־12 וחצי ומתכתבת עם תמונת הוויולה מסוג סטרדיוואריוס שתלויה בסלון, זו שלידה ממוסגרת ליתוגרפיה משנת 1875 של תווי יצירה בכתב ידו של מוצרט. על הקיר שממול תלוי לוח מחיק גדול, ועליו מצוינים בכתב יד מסודר כל ימי ספטמבר ואוקטובר של השנה, ולצידם תאריכים חשובים: "ליה - קונצרט", "ליה - חזרות לתחרות בחנוכה", "נגה - כיתת אמן", איתי - קונצרט, בית פתוח".
על שולחן קטן מונחים זה על זה ספריו של נתן דונביץ': "וירטואוזים", "מאסטרו, גדולי המנצחים בכל הזמנים", "ארבעה מיתרים לתהילה", וגם קורות חייה המורכבים של גדולת הצ'לנים בכל הזמנים, ז'קלין דה פרה. בפינת הסלון ניצב פסנתר כנף שחור. ברוכים הבאים למשפחת ברלב.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
שלושה ילדים יש ליעל (45), פסיכותרפיסטית ומטפלת בהבעה וביצירה, ולרן (46), צייר ומורה לאמנות בקריית החינוך בן־גוריון שבמתחם מדרשת רופין. שלושתם אובחנו כמחוננים בתחום המוזיקה הקלאסית, והישגיהם מצטיינים: ליה, בת 14 וחצי, תלמידת כיתה ט', מנגנת בפסנתר כבר מגיל 6; נגה, בת 12 וחצי, תלמידת כיתה ז', מנגנת בכינור מגיל 5 וחצי; ואיתי, בן 8, תלמיד כיתה ג', מנגן בצ'לו מאז היה בן 6.
מי שיחלוף בשעות אחר הצהריים על פני הבית שלהם בכפר בית יצחק שליד נתניה, גם בימי שבת וחג, יוכל לשמוע בליל של צלילים שמופקים מכל אחד מכלי הנגינה, ותודה לחדר האטום ולדלת האקוסטית שמפרידה בין החדרים לסלון ומאפשרת לשלושת האחים נגינה משותפת בו בזמן: נגה בחדר האטום, איתי בחדר הסמוך, וליה לצד הפסנתר בסלון.
"זה אכן קטע כששלושתנו מנגנים", ליה מחייכת, "אני כן שומעת את נגה דרך החלונות, כי החלונות עשויים עץ ולא ממש אטומים, וקורה שהוויברציות של הכינור חודרות אותם. אבל העובדה שאנחנו שלושה אחים עם תחום עניין משותף מדרבנת ומגבירה את המוטיבציה. אנחנו יחד בסיפור הזה".
ואמא יעל מוסיפה: "הסיפור המשפחתי שלנו כותב את עצמו כל הזמן, לא היה לנו שמץ של מושג שככה הוא יתפתח. אני ורן הכרנו בלימודים במגמת אמנות פלסטית בבצלאל. מבחינתנו מוזיקה היא עוד נדבך של אמנות ואנחנו מחוברים אליה, אבל זה ממש לא שהחלטנו מראש שהילדים שלנו יקבלו חינוך מוזיקלי, ממש לא".
איך זה התחיל?
"לסבא שלי יש מינוי קבוע לפילהרמונית, והוא זה שקנה לילדות את המינוי הראשון לסדרת הקונצרטים לילדים. הן היו בנות 5-4, ישבו בקונצרטים מאז שהיו מאוד קטנות, התחנכו לשבת ולהקשיב במשך זמן ממושך לקונצרט. מאז ומתמיד היה לנו פסנתר בבית, כי היה חשוב לי שיהיה.
"ואז ליה הגיעה לגיל 6 והתחילה ללמוד נגינה בפסנתר אצל מורה פרטית כאן בכפר. באיזשהו שלב המורה אמרה לי שליה מאוד מוכשרת, שיש לה שמיעה אבסולוטית. אחרי שנתיים הבנו שהיא צריכה להתקדם, וחיפשתי מסגרת יותר מקצועית. הגענו לקונסרבטוריון ע"ש שטריקר בתל אביב. לא באמת ידעתי אז לְמה אני נכנסת. חשבתי שאסגור את העניין בנסיעה של פעם בשבוע לתל אביב. היום הילדים מגיעים לקונסרבטוריון ארבע־חמש פעמים בשבוע. המכונית שלנו בת שנה, וכבר עשתה 60 אלף קילומטר, זה מעיד על הכל.
"כשליה היתה בת 10, הבנו שהילדה רצינית והחלטנו לקנות פסנתר כנף, לא שהיה לנו מושג איך הוא ייכנס לכאן. סבא שלי קנה לה את הפסנתר. במקביל, נגה ניסתה לנגן עליו שלושה שיעורים. היא היתה בת 5 וחצי, אבל היא לא יכלה לשבת דקה על הכיסא. לא היה אפשר לגייס את הקשב שלה לזה".
נגה: "ואז ראיתי ביוטיוב ילדה מנגנת בכינור, ואמרתי לאמא: 'אני רוצה כזה!'"
איתי, נגה וליה. "הם ילדים מאוד מוכשרים, אבל הם עובדים מאוד קשה" // צילום: אפרת אשל
יעל: "סיפור 'הילדה שלכם מאוד מוכשרת ויש לה שמיעה אבסולוטית' חזר גם אצל נגה, והחלטנו שאם אני כבר רצה עם אחת לתל אביב, אפשר על הדרך לצרף אליה גם את השנייה. העברנו אותה לקונסרבטוריון בגיל 8, ומאז הן לומדות שם".
איתי בטח ניגן כבר מגיל אפס.
"אפשר היה באמת לחשוב שאחרי שתי האחיות שלו, נתחיל עם הנגינה שלו כבר בגיל 3 כדי שיפתח את השמיעה ושהמוזיקה תהפוך לשפת אם. אבל דווקא איתו חיכינו, כי הוא נחשף למוזיקה וישב בקונצרטים עוד לפני שלמד לדבר, והוא רואה את הדרך שהאחיות שלו עושות ויודע במה היא כרוכה. רצינו שהוא יבחר בזה בעצמו. ובסביבות גיל 5 וחצי, הוא ממש ביקש.
"אמרתי לעצמי, אם כבר יש בבית פסנתר וכינור, אולי נציע לאיתי לנגן בצ'לו, בשביל הגיוון. אח של רן ניגן בצ'לו, ואיתי מאוד אוהב את הדוד שלו. הצענו לאיתי את הצ'לו, והוא הסכים. שכרתי בשבילו צ'לו כדי שימשיך את השושלת עם הכלי המרשים הזה".
איתי: "אמא הביאה קופסה עם צ'לו הביתה, פתחתי אותה ומאוד התחברתי. מאז אני מתאמן בכל יום כמעט שעה וחצי. אני גם שר במקהלת 'אפרוחי עפרוני', זה ממש כיף לשיר".
מה אתה אומר על האחיות שלך?
"אני שמח שהן מוכשרות כל כך, אפילו שלפעמים הן מרגיזות אותי. זה הכי כיף לנגן יחד. בימי ההולדת שלנו אנחנו עושים פה קונצרטים למשפחה, וזה כיף".
• • •
עד השנה שעברה ליה ונגה קמו מוקדם בבוקר ובמקום לצאת למסגרות החינוך הרגילות, כל אחת מהן נשארה בחדרה כדי להתאמן בנגינה במשך חמש שעות תמימות. כל אחת מהן ניהלה באופן עצמאי את משך האימון שלה ואת זמני ההפסקות.
השנה החלה ליה ללמוד בתיכון לאמנויות תלמה ילין, וסדר היום שלה השתנה. "היא קמה מוקדם בבוקר ונוסעת לתל אביב ברכבת", אומר יעל, "נגה נשארת בבית וממשיכה להתאמן. איתי לומד בבית ספר כרגיל, אבל מחסיר את המקצועות שנמצאים בקצוות היום ומיועדים להרחבת אופקים. את הרחבת האופקים הוא עושה בבית, דרך לימודי הנגינה".
"ובין 19:00 ל־21:30 יש לנו "זמן ספוּנְק", אומרת נגה בחיוך שובה לב, "את יודעת מה זה ספונק?"
סְפּוּנְק? זו לא המפלצת הדמיונית שבילבי מפחדת ממנה, ואחר כך דווקא לומדת לחבב אותה?
"כן, בדיוק! אנחנו כל כך אוהבות את הסרט הזה. אז לשעות הללו, שבהן הראש שלנו כבר עייף מאימונים, אנחנו קוראות 'זמן ספונק'. זמן שהוא לא מתוכנן מראש, אבל ברור שכולנו יחד. אנחנו משחקות עם אבא מונופול או רמי, או מלחמת כריות, קוראות איתו במגזינים או עושות סרטונים מצחיקים בטלפון".
הליווי האינטנסיבי של הילדים שינה לחלוטין את חייה של יעל. "אני עובדת במשרה חלקית בקליניקה שלי. בעבר עבדתי במשרה מלאה, למדתי, התנדבתי. היום אני צריכה זמן בשבילם. המסירות שלי לעניין היא טוטאלית, והיא נעשית מתוך בחירה שלמה כי הזמן הזה, שבמהלכו הם יכולים להתפתח בנגינה, לא יחזור. אני תמיד יכולה לחזור לעבודה".
אנשים מעירים לך על אורח החיים שלכם?
"בקהילת המוזיקה, שאליה אנחנו משתייכים ובה יש עוד משפחות מוזיקליות שכמונו, זה אורח חיים שגרתי ומוכר. אבל מחוץ לקהילה היו כאלה שהביעו דאגה שהילדים יהיו מנודים או חסרי חברים. ב'דאגות' הללו יש לפעמים ביקורת סמויה, אבל הן מתפוגגות ברגע שיושבים ומדברים עם הילדים ונוכחים לראות עד כמה הם שמחים, תקשורתיים וגמישים מבחינה מנטלית.
"אני בהחלט יכולה להבין שלמתבונן מן הצד, אורח החיים שלהם נתפס כקשה ותובעני, אבל לשמחתי, האפשרות של ילד לעשות משהו שהוא אוהב מוכיחה את עצמה. הרי אי אפשר לנעול ילד בחדר ולהכריח אותו לעשות את הדברים שהילדים שלי עושים.
"מצד אחד, תחום המוזיקה הוא מאוד פרפקציוניסטי ודורש המון. הן בפירוש ילדות שמנהלות את הזמן שלהן. מצד שני, צריך לשמור להן על דרגות חופש גבוהות כדי שיוכלו לנגן לא רק מה שאומרים להן לנגן, אלא לתת אינטרפרטציות מקוריות משלהן.
"נגה וליה הן ילדות שמחות עם כישורים חברתיים מפותחים. דווקא התהליך שבמסגרתו הן לא למדו במסגרות רגילות הגמיש אותן מאוד. החובה שלנו, כהורים, היא להיות כל הזמן עם היד על הדופק ולוודא את עניין השמחה שלהן. המוזיקה היא כבר חלק מהזהות שלהם כאחים, כילדים יוצרים.
נגה בגיל 8, עם הפסנתרנית אירינה ז'לזנוב והכנרת פרופ' מרים פריד. "אני אוהבת את מה שאני עושה"
"אם הן היו הולכות בכל יום לבית הספר, הן היו מפספסות את שעות הבוקר שהן קריטיות לאימון, כי אחר הצהריים הן בנסיעות לקונסרבטוריון. ברור לנו שהן גם צריכות זמן לעצמן לעשות כל מה שילדות בגילן עושות - להיות מול הטלוויזיה, להיות בנייד שלהן או לצאת קצת לחצר".
והבנות משלימות את כל חומרי הלימוד בעצמן?
"בוודאי. לשמחתנו, יכולות הלימוד שלהן גבוהות מאוד, והן עומדות בכל הדרישות.
"הן למדו בבית הספר את מקצועות הליבה - מתמטיקה, עברית ואנגלית - ונבחנו בהם, ואת שאר המקצועות השלימו דרך עבודות ומשימות שהגישו. אני כל הזמן במעקב, מקבלת מיילים וחומרי לימוד, וקיבלנו תמיכה מלאה מצוות בית הספר.
"אנחנו גם מקפידים על למידה ספונטנית: שלושתם יושבים עם אבא שלהם שלוש פעמים בשבוע, צופים בנשיונל ג'יאוגרפיק, קוראים סדרה על ספרי התנ"ך, ובכלל, קוראים ספרים ומרחיבים את ההשכלה.
"השנה נגה תעבור למסגרת של חינוך ביתי, כי אנחנו כבר לא יכולים להסיע אותה לבית הספר רק לשעות המערכת של לימודי הליבה, ואנחנו לא מצפים שהמערכת תתגמש עבורנו".
"בהתחלה, כשהייתי יותר קטנה, כן רציתי לצאת בבוקר מהבית", אומרת נגה, "עכשיו אני אוהבת את מה שאני עושה ושלמה עם זה, יודעת שאני חייבת להתאמן כדי להתקדם".
ואם יש לכן פחות חשק להתאמן?
"אז אנחנו שואלות אחת את השנייה אם אנחנו מוכנות לוותר על כל זה, והתשובה של שתינו מאוד ברורה: ממש ממש לא".
ליה: "אני לא באמת מרגישה שאני משלמת מחיר כבד. אולי בעבר חרה לי שפספסתי מפגשים כיתתיים או ימי הולדת. התבאסתי כי רציתי להיות עם הכיתה. חברים היו אומרים לי, 'איזה כיף לך שאת יכולה לקום בבוקר ולא ללכת לבית הספר'. אבל זה היה בדיוק כמו בית ספר, אפילו יותר קשה, כי הייתי צריכה לתכנן את הזמן שלי בעצמי. כמובן שאמא עוזרת לי בכל, אבל אין מערכת, ואין מורים שמסבירים, ואין צלצולים.
"היום הכל אחרת. יש לי את החברים שלי מעולם המוזיקה, ואני כבר הולכת לבית ספר כיפי שבו לומדים תלמידים מכל קצות הארץ. אני אצטרך להשיג את המטרות שלי בפחות זמן שיהיה לי כדי להתאמן. אני מתארת לעצמי שנגה תלך בעקבותיי בכיתה ט' ותלמד גם היא בתלמה ילין".
הילדים מארגנים עבורי קונצרט מאולתר. ניכר בהם שהם רגילים לקהל, פרפורמרים בהווייתם. איתי מתיישב על קצהו של כיסא שרפרף, ועל כתף שמאל שלו שעוּן צ'לו תואם למידותיו. ארשת פניו רצינית, והוא מחכה לסימן מאחותו ליה, שמלווה אותו בפסנתר. כבר עם הזזת הקשת על המיתרים העבים של הצ'לו, נשמעת הנגינה שלו אינטליגנטית ובוגרת לגילו.
ליה רגועה ובטוחה בנגינה שלה, אצבעותיה הארוכות מהלכות קסם על הקלידים. היא מצליחה להפיק מהם מלודיה והרמוניה של צלילים במנעד רחב, כמו היתה שם תזמורת שלמה, והצלילים כל כך נעימים לאוזן.
נגה עומדת בזמן שהיא מנגנת בכינור, וכל גופה מנגן יחד איתה. הבעות פניה מספרות את סיפור היצירה. הכינור שבו היא מנגנת הוא כינור איטלקי מהמאה ה־19, ששווה עשרות אלפי שקלים ושהושאל לה באדיבות קרן התרבות אמריקה ישראל, AICF. נגה וליה, מתברר, הן גם מלגאיות בהצטיינות יתרה של הקרן.
בסוף הקונצרט אני אומרת ליעל כמעט ספונטנית "וואו, הם ילדי פלא!", והיא עונה לי ש"הם לא ילדי פלא. הם ילדים מאוד מוכשרים ומחוננים במוזיקה. זה מתחיל מהנקודה שבה את מזהה שהילד שלך מוכשר ויש בו הרעב להצליח, וזה הולך ומתפתח. בכל פעם התקרה הופכת לרצפה, ואין לדעת לאן זה יגיע. אז הן עובדות מאוד קשה, אבל הן לא ילדות פלא".
• • •
נוסף על הלימודים בקונסרבטוריון, משתייכות ליה ונגה למרכז למוזיקה במשכנות שאננים בירושלים, שמהווה מסגרת משלימה לתלמידים מקונסרבטוריונים מכל הארץ. שם הן נפגשות לקורסים שונים, לכיתות אמן ולקונצרטים, וגם מתוודעות לנערים מוזיקאים מכל הארץ. נגה משתייכת לתוכנית "קשת קאמרית צעירה", וליה - לקבוצת הפסנתרנים הצעירים המצטיינים.
"הלוואי שיהיו עוד מוזיקאים צעירים כמו נגה וליה, ואימהות כמו יעל, שבאמת דואגת מבוקר עד לילה", אומר יורם קליגמן, מנהל תוכניות החינוך למצטיינים במרכז למוזיקה, "הרוח הנושבת שם היא הישגית, אבל לא תחרותית, הישגים שמגיעים מדרייב פנימי עמוק.
"נגה וליה פוגשות בתוכנית שלנו עוד ילדים וילדות כמותן, והמפגש הזה חשוב עבורן מאוד".
יורם קליגמן. "רוח הישגית" // צילום: יעל אילן
נגה היא גם חלק מתוכנית פרלמן ג'נסיס לכנרים צעירים מצטיינים, תחת השרביט של הכנר האגדי מאסטרו יצחק פרלמן ואשתו טובי פרלמן. התוכנית מתקיימת בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב במתכונת של סמינרים אינטנסיביים, על ידי מורים שבאים מארה"ב ללמד את הילדים.
השנה זכתה נגה בתעודת גמר כפיינליסטית בתחרות בינלאומית לכנרים בבריסל. ליה הגיעה לחצי הגמר של תחרות בינלאומית לפסנתרנים בסנט פטרסבורג. בשנה שעברה זכתה במקום השני בתחרות "פסנתר לתמיד" לפסנתרנים צעירים באשדוד בקטגוריית הגיל 15-12, והשנה תתמודד שוב בתחרות, שתיערך בחנוכה.
"הפעמים היחידות שהן נסעו לחו"ל היו במסגרת התחרויות שלהן", מספרת יעל.
"מאחר שהעבודה שלי הפכה למשרה חלקית, ורן מתפרנס מהוראה, הילדים מבינים היטב מה אפשר ומה אי אפשר. אנחנו לא נוסעים לחופשות בחו"ל, לא קונים בגדים, ואין פה חדר לכל ילד. אנחנו משקיעים כל מה שיש בחינוך המוזיקלי. אנחנו מקבלים מלגות, אבל הן נשטפות בכמויות הדלק שאנחנו ממלאים. בלי מלגות לא נוכל לקיים את כל הפרויקט הזה".
הסבים והסבתות גאים מאוד בנכדים. אמא של יעל יודעת שהיא לא יכולה לקפוץ לבקר ככה סתם, אלא צריכה לתאם את הביקור שלה, שלא ייפול על זמני האימון. גם חברותיהן של הבנות לא שואלות "אפשר לבוא אלייך היום?". הן כבר יודעות שאי אפשר, כי בבית הזה מתאמנים, והרבה.
• • •
סבא רבא דניאל, שקנה לנגה ולליה את המינוי לפילהרמונית כשהיו בנות 5-4, סגר השנה שני מעגלים מרגשים. ליה הופיעה בהיכל התרבות בתל אביב, יחד עם הפסנתרן איתי קרת, במסגרת סדרת הקונצרטים של הפילהרמונית לילדים. נגה ניגנה בקונצרט סולנים צעירים ביום כנרים ארצי, במסגרת תוכנית מפתח של הפילהרמונית. בחודש מאי הקרוב היא תנגן כסולנית עם התזמורת הסימפונית חיפה בסדרת הקונצרטים "קלאסי בשישי".
לאבא רן אין שום בעיה ששתי בנותיו כמעט לא פקדו את בית הספר שבו הוא עצמו מלמד. "אני קם בבוקר והולך ללמד בבית ספר. נהרות של תלמידים נכנסים בשערים, והבנות שלי מתאמנות בבית. יש פה בחירה מיוחדת, לא נורמטיבית, שמתאימה לאורח החיים שלנו כמשפחה. כשהילדים שלי מתחילים לנגן, אני מתרגש עד דמעות ומרגיש כנראה את מה שמכנים גאווה.
"בסופו של דבר, מוזיקה היא דרך חיים וגישה לחינוך, ולהגיע להישגים הגבוהים ביותר דורש שעות ארוכות של אימון והורה שמתמסר לזה 24 שעות. יעל משקיעה, יודעת כל דבר וזה לגמרי הפרויקט שלה".
"הם הילדים שלנו, ולכן זה הפרויקט שלנו", מתקנת אותו יעל בחיוך, "אני מתמסרת לזה כי אני רוצה להתמסר לזה, ואני טובה בזה וזה עושה לי טוב. אתה מתמסר לדברים אחרים, כמו כל ההעשרה שאתה עושה איתם במשך שעות. את הכיף הם עושים איתך. אני יודעת שהם לא ינגנו כמו שהם מנגנים בלי שמחת החיים הזאת שהיא חלק מהאישיות שלהם".
קרה שמישהו מהילדים אמר "שוברים את הכלים ולא מנגנים יותר"?
יעל: "לא חווינו משהו קולוסאלי שמישהו אמר 'לא רוצה יותר'. חווינו מתח, כעסים, בוודאי. יש כאן מהכל, כל החוויה של גידול ילדים שצריכים לעמוד ביעדים. אם הורה בבית אחר יכעס 'למה לא הכנת שיעורי בית', אנחנו פה נכעס 'למה לא התאמנת כמו שצריך'.
"וחשוב לי להבהיר: אין לנו תפיסה רומנטית לגבי סיפור הנגינה של הבנות. אני לא מאמינה שאדם יוצר קם בבוקר ומחכה להשראה שתבוא. אדם יוצר צריך את החופש להיות פועל שחור של האמנות שלו, והעבודה השחורה הזו היא כורח המציאות.
"מלכתחילה אני לא מצפה 'שיבוא להם', שהם ירצו, ואני לא נבהלת אם נגה קמה בבוקר ולא רוצה להתאמן. אני מלאת הבנה לזה, ולכן זה מפוגג כל אשמה מבחינתי. הן קמות בבוקר ומתיישבות לנגן. זה מה שהן עושות. זה קשה, כן, אבל למי לא קשה?
"לספורטאי יש מאמן אישי צמוד. למוזיקאי יש את המורה שלו, אבל אחרי השיעור הוא הולך הביתה, והוא לבד. את רוב האימונים הוא עושה בעצמו. הוא לא עובד על מה שזורם והולך טוב".
זו נשמעת כמו חוויה שיש בה בדידות.
"אין ספק שכאשר ילד צעיר יושב בחדר כמה שעות ביום ועובד על מה שקשה, זה דורש משמעת עצומה, וזו חוויה מאוד בודדה. העובדה שהם שלושה אחים מפיגה את הבדידות הזאת, ואני פה בשבילם".
יכול להיות שהילדים מגשימים את מה שאת היית רוצה להיות?
"אני בטוחה שיש איזשהו צורך שלנו, ההורים, שהילדים שלנו ינגנו מוזיקה קלאסית. אני מטפחת אותם, וזו גם גאווה בשבילי, והאגו שלי נמצא פה, זה ברור לי. הגאווה שלי היא על היומיום שלהם, ועל זה שהם שמים לעצמם מטרות ומגיעים אליהן תוך כדי חתירה בלתי מתפשרת גבוה ככל האפשר, תוך כדי שמירה על עצמם ועל מי שהם".
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו