זן נדיר: יום עם לוחמי הצוללת אח"י תנין

עמית, בנו של סא"ל מתי, לא האמין למשמע אוזניו. ביום ראשון שעבר, בבוקר, אחרי שאבא שלו אמר לו "להתראות", שאל אותו הילד בן ה־5 מתי הוא חוזר.

"מה זאת אומרת", אמר לו אביו, "אני חוזר היום".

"מה? אתה חוזר היום?" שאל הילד.

"כן", אמר האבא.

"עכשיו אנחנו נראה אותך כל יום? מה, אתה לא מפליג? אתה לא נעלם?"

"כל יום", הבטיח האבא. עיניו של הילד נצצו מאושר.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

סא"ל מתי (34) פיקד על הצוללת תנין בשנה וחצי האחרונות. בשבוע שעבר סיים תפקיד והתמנה לסגן מפקד שייטת הצוללות. "פעם ראשונה מאז גיל 19 שאישן בבית כל לילה, במיטה שלי", הוא אומר, וניכר בקולו שגם לו קשה להתרגל.

"זה אירוע שלא חוויתי מעולם בחיי הבוגרים. אשתי מייחלת ליום הזה כבר 15 שנים. פעם ראשונה שאם יש לה בעיה כלשהי, היא יכולה להרים לי טלפון, ואני אענה. וגם הילדים צריכים להתרגל מחדש, ואני צריך להתרגל אליהם. זה עולם אחר".

ובין השורות, בנימת הקול שלו, אפשר לשמוע גם קצת עצב. כן, הצוללת תחסר לו.

"זה היה תפקיד הים האחרון שלי. מעכשיו אין יותר יציאות לים, אין יותר כלי שיט. יש בעיקר עבודה במשרד".

מה הכי יחסר לך?

"השקט. בניתוק יש אתגר גדול, אבל גם המון ברכה. אתה יכול לשקוע, להיות אדון לעצמך, להתמקד במשימה ובאנשים שאיתך, ולהתנתק לגמרי מכל הקשיים והאילוצים של העולם החיצון. לעשות את מה שאתה באמת אוהב".

• • •

זה לא סיפור על המערכה שבין המלחמות. זה לא סיפור על עליונות אסטרטגית או על יכולת המכה השנייה המיוחסת לצוללות, הגם שהן לב העניין.

זה סיפור על האנשים שמאחורי המילים הגבוהות, אלה שעושים את העבודה יום־יום, שעה־שעה, ומטים את הכף במו ידיהם: חבורה של צעירים חדורי להט, שנכנסים לקפסולה אטומה במעמקי הים למשך שבוע או שבועיים, גם יותר אם צריך, נצמדים שעות למסכים מרצדים, ישנים במיטות תלת־קומתיות צפופות ומתנתקים כליל מהעולם החיצון - מהפייסבוק, מהווטסאפ, מהטלוויזיה, מההורים, מהאישה והילדים. שבועיים בלי לדעת מה קורה בעולם ומה קורה בבית, בלי לדעת על בת הזוג החולה או על התינוק שעשה היום את הצעד הראשון.

עוד על הצוללות של צה"ל:

• צפו: הצוללת החדשה של ישראל נחשפת

• "רכש הצוללות היה ההליך הנקי ביותר אי פעם"

• מיוחד: אח"י תנין באזכרה לאח"י דקר

פגשנו אותם באח"י תנין, צוללת מספר 4 מתוך החמש שמשרתות היום את זרוע הים. אברי קצין הנשק, עופר ראש צוות סונאר, טל סגן המפקד, מתי המפקד. כולם בשנות העשרים והשלושים לחייהם, כולם עברו מסלול מפרך עד שהגיעו לאן שהגיעו, וכולם ביחד - למילה ביחד מעולם לא היתה משמעות גדולה יותר - מחזיקים על הכתפיים את מכונת המלחמה הכי יקרה והכי מורכבת של צה"ל, עניין של שני מיליארד שקלים.

אף אחד מהם לא דיבר איתנו במושגים כמו שליחות. אף אחד מהם לא קיטר על הצפיפות, על התנאים הלא פשוטים, על הניתוק מהמשפחה. הם דיברו על העבודה שלהם, שהם טובים בה ואוהבים אותה, וגם על הביחד המיוחד שלהם, שזר לא יבין. ולכולם היה הניצוץ הזה בעיניים.

1. בדרך למטה

כשנסגר מכסה הפלדה ואח"י תנין יוצאת מנמל חיפה ומתחילה את ההכנות לצלילה, משתלטת על הגוף תחושה מוזרה. בניגוד למטוס, אין כאן חלונות, שזה אולי יתרון כי אי אפשר להיבהל מהנעשה בחוץ, ואין אפילו לחץ באוזניים. אבל אצל מתחילים כמונו מבליחות תמונות מ"סרטי הצוללות שנגמרים רע", כמו שמגדיר אותם אל"מ אסף (44), המפקד היוצא של שייטת הצוללות, ואין מנוס מההכרה שבתוך הצינור הענק הזה - 68 מטר אורך, 7 מטרים רוחב, וגובה של בניין בן ארבע קומות - אתה חולק גורל עם 50 לוחמים.

יורדים בסולם התלול אל בטן הצוללת. "החבר'ה בסטי"לים ובדבורים פותחים עיניים" // צילום: כפיר זיו

אז זה לא מפחיד. גם לא קלאוסטרופובי, למי שמסתדר עם מטוסים. רס"ל עופר (28), ראש צוות סונאר, אומר שהוא תמיד משווה את הצוללת למטוס, "בצפיפות, בתחושות, בזוויות, בטלטולים, בחלל הסגור". רס"ן טל, סגן המפקד, מספר בגילוי לב שלפעמים, כשהים סוער והצוללת מיטלטלת בדקות הארוכות שלפני הכניסה למים, יש לוחמים שמקיאים. כן, כן, גם אחרי כל השנים בים. בני אדם, אתם יודעים.

סולם תלול מוביל מגשר הפיקוד אל בטן הצוללת, ורק כשיורדים בו מתחילים להבין את העוצמה האדירה של הכלי הזה. אלפי צינורות ומערכות מכניות לצד צגי מחשב ואמצעים טכנולוגיים משוכללים - וכולם דורשים עבודת צוות רצופה, מדויקת ומתואמת. בניגוד למטוס, צוללת אי אפשר לתפעל לבד.

יותר ממחצית מאנשי הצוות הם חיילים בחובה, השאר אנשי קבע. הלוחם הצעיר ביותר הוא בן 19, המבוגר ביותר בן 40. לכל אחד תפקיד מוגדר, עם אחריות עצומה; כל טעות קטנה עלולה לעלות ביוקר.

הם מתחלקים לארבע מחלקות: מחלקת סונאר, שאחראית על מערכות הגילוי האקוסטיות התת־מימיות; מחלקת גנ"ק (גילוי, ניווט, קשר); מחלקת נשק; והמחלקה הטכנית. מפקדי המחלקות הם קצינים בדרגת סרן, בוגרי קורס חובלים וקורס פיקוד ימי מתקדם (פי"מ). מתחתיהם נמצאים ראשי הצוותים, שהם נגדים בשירות קבע; מעליהם סגן מפקד הצוללת, רס"ן טל, והמפקד, סא"ל מתי.

סמ"ר מתן (22) אומר שכאשר ראה אותם בפעם הראשונה שנכנס לצוללת, במהלך קורס צוללן, הם הזכירו לו נגנים בתזמורת. "היה מדהים לראות איך כולם עובדים כמו רובוטים: כל אחד עסוק במכשיר שלו, במטרה שלו, בדיווח שלו, ובכל המורכבות הזאת יש סדר. הכל עובד בהרמוניה".

2. טל

החשיפה הזאת, למרות הניסיון להתרחק ככל האפשר מאור הזרקורים, לא קלה להם. שייטת הצוללות (שייטת 7) היא יחידה סגורה וחשאית, כמעט בלתי נראית, שפועלת הרחק מאור הזרקורים: זה עיקר כוחה. ברבות השנים ביצעה השייטת מאות מבצעים עלומים באזורים שונים, זכתה בצל"שים ובתעודות הערכה רבות, כולל כאלה שאפילו הענקתם נשמרה בסוד.

ביולי האחרון קיבלה היחידה תעודת הערכה מהרמטכ"ל על מבצעים שביצעה לאחרונה. סא"ל מתי קיבל גם תעודת הערכה אישית. "הרבה מהמשימות שלנו בשנה הזאת היו כל כך פורצות דרך ומשמעותיות, שאני יכול להרגיש השפעה ישירה על ביטחון המדינה, ברמה הבסיסית ביותר", הוא אומר. "דברים שלא עשינו מעולם. וכל אחת מהפעולות משפיעה ישירות על המערכה ומרחיקה את המלחמה הבאה".

הצוללות יכולות לאסוף מודיעין, להעביר כוחות ממקום למקום, לבצע פעולות לוחמה אלקטרונית ולתקוף. יכולותיהן המיוחדות הופכות אותן לכלי אסטרטגי ומעניקות לישראל יכולת הרתעה אזורית, בעיקר מול איראן.

המי"ק, מרכז השליטה של הצוללת. "במפגש עם צוללת אחרת מתמרנים בצורה מסוימת, שלא נתנגש" // צילום: כפיר זיו

הסיבה הרשמית לכתבה היא ציון 60 שנה להקמת השייטת וחגיגות חמש שנים לתנין. הסיבה האמיתית היא הרצון של השייטת לגייס לשורותיה כמה שיותר צעירים איכותיים. בסופו של דבר, יש היום רק כ־200 יחידי סגולה כאלה, שמפעילים חמש צוללות: דולפין, לוויתן, תקומה, תנין ורהב.

"תסתכל על האנשים כאן, ותסתכל על צוותי הצוללות במדינה כמו נורבגיה", אומר אל"מ אסף. "ממוצע הגיל אצלנו נמוך בעשר שנים. הלוחמים הכי צעירים מקבלים המון אחריות. לכן אני חייב לאתר את בני הנוער הכי איכותיים בארץ ולהביא אותם אלי".

רס"ן טל (26) הוא אחד מבני הנוער האלה. גדל בזכרון יעקב, הלך לגלוש בים אחרי הלימודים. באוקטובר 2011 התגייס לקורס חובלים, ובאמצעו התמיין לצוללות.

כבר שש שנים הוא בשייטת 7. סגן מפקד מחלקה, מפקד מחלקה, עוד שנה בקורס חובלים כמפקד צוות, ובשנה וחצי האחרונות סגן מפקד התנין, ובלשון החבר'ה - "אַסגן". אחראי על לוחות הזמנים של כולם, מהחייל הכי צעיר ועד מפקדי המחלקות, ואמון על הממשק בין הצוות לבין המפקד.

הוא אמור להשתחרר מצה"ל בדצמבר, ועדיין לא החליט אם יאריך את החוזה שלו עם הצבא. הישארות פירושה מסלול הכשרה קשה לפיקוד על צוללת: חתימה לעוד שבע שנים בקבע, שיכללו לימודים אקדמיים, הסמכה על כל העמדות בצוללת, התמחות טקטית, מבחן הסמכה בים, ועוד מבחן של ועדה עיונית בראשות מפקד השייטת. "ההכשרה הכי ארוכה בצבא. אתה מקבל פיקוד על צוללת בגיל 32 לפחות".

מה הוא הכי אוהב בצוללת? את האנשים. "בסוף, זה מה שמחזיק אותי כאן. הקשר עם הקצינים ועם החיילים הצעירים, לראות אותם מגיעים אלינו עם אפס הכרה של הצוללת, והופכים את המקום הזה לבית שלהם. לצוללת יש אופי משלה, והווי ייחודי, ולא משנה מי יגיע לכאן, הוא יספוג את האופי וההווי האלה ויעביר אותם הלאה".

3. אסלה עם זיקוק

רגע לפני הצלילה מתגלה חשד לתקלה באחת המערכות הטכניות. אנשי הצוות נזעקים לבדוק מה קרה, ואנחנו לא זזים עד שהנורה על צג הבקרה משנה את צבעה מצהוב ללבן. רק אחרי דקות ארוכות נשמעת ברחבי הצוללת הקריאה "צוללים עכשיו", והכלי הענק יורד אל מתחת לפני הים.

הצוללת יכולה להפליג בשלושה עומקים: על פני השטח, לקראת צלילה; במים רדודים ("עומק פריסקופי") של כמה עשרות מטרים, שמאפשר להוציא את שני הפריסקופים והתרנים כדי לאסוף מודיעין; וב"עומק ביטחון" של 200 מטר ויותר, שמאפשר להימנע מהתנגשות עם ספינות. היא מסוגלת גם לשבת על קרקעית הים בלי תנועה.

אנחנו מפליגים במהירות של 15 קשר (28 קמ"ש). "הצוללות הן כלי השיט האיטיים ביותר, ולא במקרה", אומר אל"מ אסף. "המטרה שלהן היא לא להיות מהירות, אלא להיות הכי שקטות שאפשר".

הליכה במסדרון הצר שלאורך הצוללת מגלה מיקרו־קוסמוס של חיים שלמים, עם דגש על המיקרו: מרחב המחיה נדחס למינימום האפשרי, כדי לתת מקום למערכות הקרביות והטכנולוגיות. כל סנטימטר מנוצל.

כך, למשל, תא השירותים הקטן שבכניסה לצוללת, אחד משלושה שיש בה, כולל אסלה שצמודה למערכת צינורות מפלצתית. "יש כאן מפלֵט תת־מימי, שמאפשר לנו לשגר אמצעי הטעיה או אמצעי סימון, כמו זיקוק אדום באימונים", מסביר אסף, וכשחושבים על זה, יש מן ההיגיון במקום שבו בחרו למקם אותו.

מה קורה אם חייבים להפעיל את המערכת כשיש מישהו בשירותים?

"אז נכנסים ומפעילים אותה. כאן לא נועלים את הדלתות".

תא השירותים // צילום: כפיר זיו

כדי להבין למה הכל צפוף כל כך, צריך לחזור להתחלה. "הצוללת הזאת נבנתה לפי מפרט מדויק שהעברנו לגרמניה", אומר אסף, שניהל את פרויקט התכנון של התנין מטעם חיל הים. "במכלול השיקולים שלנו בזמן התכנון, נוחות הצוות היתה בסוף. השיקול הכי חשוב היה בטיחות ההפעלה, ואחריו האפקטיביות המבצעית והיכולת לשהות הרבה זמן מתחת למים. יש כאן מערכות כפולות, משולשות, מרובעות - לגיבוי, כדי להבטיח את השגת המטרה. יש ציוד וחלפים. כל אלה הכתיבו את המרחב שיישאר פנוי בשביל הצוות".

מקלחת אחת יש בצוללת, והיא ממוקמת באחד מתאי השירותים. "משהו שלא חשבו עליו עד הסוף בזמן התכנון", מחייך טל. "כשאנחנו בים בסופ"ש, יש תור של 50 איש שרוצים להתקלח לפני ארוחת שישי. זה אחד הטקסים הקטנים שלנו. אבל אף פעם לא ראיתי אנשים שרבים על המקלחת. פשוט עושים את זה זריז ויעיל".

4. קלחת קטנה

בהמשך המסדרון נמצא מוקד השליטה של הצוללת, המי"ק (מרכז ידיעות קרב), ובו עמדות השליטה והבקרה (שו"ב), הגָנָ"ק, הנשק, הלוחמה האלקטרונית והסונאר. שמונה חיילים, שכל אחד מהם חולש על שני מסכים ועשרות כפתורים, ולא מסיר מהם את עיניו לרגע.

באמצע המי"ק העמדה הכי מפורסמת בצוללת - הפריסקופ, אחד משניים, שסיבוב מלא שלו מאפשר תצפית של 360 מעלות על המתרחש בחוץ, כולל זום־אין על מדרונות הכרמל ועל אוניות הסוחר בנמל. הוא מחובר לטלוויזיה ומצויד בראיית לילה ובאמצעים טכנולוגיים חדישים, "ואחרי שאתה מוציא אותו, הוא 'משפריץ' לך את כל המכ"מים שנמצאים בגזרה ומחפשים אותנו", אומר אל"מ אסף.

אכן, הצוללת מסוגלת לאסוף מודיעין על המתרחש במים וביבשה בחשאיות מוחלטת - בניגוד לכלי איסוף אחרים, שרובם נראים לעין או רועשים. מכאן תפקידה המרכזי בפעולות מב"מ, המערכה שבין המלחמות. באמצעות הרמת התרנים היא יכולה, למשל, לעקוב אחר פעילות הכוח הימי של חיזבאללה, לאתר משלוחי נשק בדרכם לים התיכון, לצלם חופים או בסיסי ים של מדינות אויב, לחפש מטרות עוינות בים, ועוד ועוד.

ההפלגה מתבססת על מכשירים, בדומה לטיסה בחשיכה. הכלי העיקרי הוא הסונאר, שמראה את תמונת המעמקים ואת הגופים שבסביבת הצוללת - אוניות אזרחיות למיניהן, ספינות טילים וצוללות של ציים אחרים. עם מדינות האזור המפעילות צוללות אפשר למנות את טורקיה ואת מצרים (שברשותה ארבע צוללות, ועוד ארבע נרכשו לאחרונה מגרמניה). גם לאיראן צי של צוללות, חלקן רוסיות וחלקן מייצור עצמי.

רס"ל עופר, ראש צוות סונאר, מסביר לנו איך זה עובד בפועל. "ככל שהאזור במסך ירוק יותר, סימן שנפלטת ממנו יותר אנרגיה. כך אפשר לקבוע באיזה כלי שיט מדובר, ולבנות את נתוני התנועה שלו, המהירות והכיוון. אם אני לא מצליח לסווג אותו לפי מה שאני שומע בסונאר ולפי מה שאני רואה במסכים, אנחנו משתמשים במודיעין ובניסיון שצברנו. יש כלי שיט שאנחנו כבר מכירים".

מה קורה כשאתה רואה בסביבה צוללת זרה?

"יש נוהג בינלאומי, שרוב הציים מקפידים עליו, שבמפגש עם צוללת אחרת מתמרנים בצורה מסוימת כדי לא להתנגש. הדבר הכי חשוב שמעניין אותנו, וגם את הצוללת שממול, הוא הבטיחות - אף אחד לא רוצה התנגשות. מעבר לזה - יש ציים יותר חוצפניים, ויש פחות".

"בזירה שלנו יש שחקנים בינלאומיים חזקים מאוד", אומר סא"ל מתי. "הנוכחות הרוסית היא משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, ויש כאן גם אמריקנים, צרפתים וטורקים, שנמצאים יותר בגזרה בגלל המתיחות מול השכנים שלהם. כל אחד והאינטרסים שלו. כולם בקלחת הקטנה שנקראת מזרח הים התיכון, ואנחנו מסתובבים להם בין הרגליים".

אל"מ אסף: "בזכות חשיבה ותכנון טוב, אנחנו לא נדרשים להגביל את עצמנו באופן שבו אנחנו מתנהלים בזירה. אם אתה חשאי, ופועל מתחת לסף הרעש, אתה יכול להשיג את המטרות שלך בלי לגרום לאחרים לנסות למנוע את זה. הם פשוט לא יודעים שהיית אצלם".

למרות הטכנולוגיה המתקדמת, לא נזנח מקומו של שולחן השרטוטים, המוכר כל כך מסרטי הצוללות. על פני גיליון גדול נרשמים הקואורדינטות, כיוון ההפלגה והיעדים, והמפקדים ניגשים אליו שוב ושוב לעדכן פרטים. סמוך אליו נמצא תא האלחוט, אחד המקומות הסודיים ביותר בצוללת, שממנו מתקיים הקשר עם מפקדת חיל הים, באמצעות צפנים ותקשורת מקודדת.

5. הנהג שלנו חברמן

מוקד השליטה השני של הצוללת הוא המרכז הטכני, האחראי להשטת הצוללת ולשליטה על המנוע ומערכות הבקרה. החיילים כאן יושבים מול צגים שמפקחים על הצוללת לחלקיה, כשכל מערכת מסומנת בצבע על פי מצבה: לבן (תקין), צהוב (אזהרה) או אדום (תקלה).

"יש כאן מחשב עם אלגוריתמים מתוחכמים שאנחנו פיתחנו, שמפעילים כל מיני תהליכים בצוללת", אומר אל"מ אסף. "אם משהו מתקלקל באחת מהמערכות, אתה יכול לרדת לרמה הכי בסיסית כדי למצוא את החלק המדויק שהתקלקל".

הנהג. אחראי על הכיוון, העומק והזווית, לפי הוראות שהוא מקבל מהמי"ק // צילום: כפיר זיו

לפני צלילה נבדקים כל המכלולים שיש להם השלכה בטיחותית, "והכל פה ביי דה בוק", אסף שולף ממדף צדדי ספרון עב־כרס, שבו ההוראות המדויקות לכל מצב - מה צריך לעשות, מה צריך לדווח בקשר. "כל הוראה ממולאת עד תום".

על הצגים הטכניים אפשר לראות, בין היתר, את ארבעת מכלי הציפה הענקיים של הצוללת. כשהצוללת על פני המים הם מלאים אוויר, ולפני הצלילה נפתחים מדפים מיוחדים כדי למלא אותם במים, וכך לאפשר את הירידה למטה. כשרוצים לעלות שוב אל פני הים, מרוקנים את המים מהמיכלים ומזרימים במקומם אוויר, ואז הופכת הצוללת לקלה יותר.

במוקד השליטה הטכני יושב גם החייל שאחראי לניוד הצוללת, ובלשון העם - נהג. הוא אוחז בסטיק שמזכיר הגה של מטוס, ועיניו נעוצות בצג שבו נראות זווית הצלילה והזווית האופקית של הצוללת. הוא מקבל הוראות ישירות מהמי"ק לגבי הכיוון, העומק הרצוי, המהירות, הזוויות.

וכן, כמו במטוס, גם כאן יש מערכת ניווט אוטומטית, "אבל זה לא שהנהג יכול להפעיל אותה וללכת לישון", מסביר טל. "הוא חייב להיות על העמדה ולבדוק אותה, והוא מוכן בכל רגע לעבור לשליטה מלאה".

יש מונה קילומטרים?

"לא", הוא מחייך, "והאמת היא שחבל, היה נחמד לדעת כמה עשינו עד היום".

מתי מעריך שהתנין כבר גמאה מאות אלפי קילומטרים. "אנחנו מפעילים את הכלי הזה עד הקצה. הוא אופיין למספר קילומטרים מסוים, ואנחנו, כמו ישראלים טובים, מוצצים לו את המיץ. יש לנו מעט מדי צוללות והרבה יותר מדי משימות, כך שכל הצוללות עובדות כמעט נון־סטופ. אין רגע דל. אבל ברוך השם, הן נותנות תפוקות".

6. המפקד

סא"ל מתי הוא בכלל ירושלמי במקור. שום קשר לים. למד בגימנסיה העברית, התגייס לקורס טיס, ואחרי שעבר את המבדקים, החליט לשנות כיוון לקורס חובלים, שקרץ לו יותר. שם התאהב בים. במסגרת הקורס התמיין למגמת צוללות, וב־2006 הגיע לשייטת 7, והספיק להפליג בצוללת במסגרת המשימות במלחמת לבנון השנייה.

הוא עשה מסלול בשייטת, הגיע לתפקיד סגן מפקד הצוללת אח"י לוויתן, התחתן, וב־2010 קיבל את ההחלטה להמשיך למסלול של פיקוד. עבר התמחות קצרה, נסע לגרמניה כסגנו של אסף, שעמד בראש פרויקט הבנייה של צוללות הדולפין AIP, חזר לארץ ועשה עוד הכשרה. ב־2017 התמנה למפקד הצוללת אח"י דולפין, מהדגם הישן יותר. אחרי שנה וחצי, קיבל את הפיקוד על התנין. הוא אב לשלושה - שני בנים בני 8 ו־5, וילדה בת שנה.

כששואלים אותו מהי התכונה החשובה ביותר למפקד צוללת, הוא עונה ללא היסוס: מקצועיות.

"הניתוק והיחידנות של היחידה הזאת, הסמכויות שלך, ההחלטות שאתה מקבל - דורשים הבנה עמוקה בכל תחום. אתה חייב להכיר כל בורג בכלי, אתה חייב להכיר את הטכניקה, אתה חייב להכיר את סוגי המשימות. ואין עם מי להתייעץ, אין עם מי לאשרר תוכניות. הדברים משתנים תוך כדי עבודה, ואתה לבד. יש לך אנשים מיומנים סביבך, אבל בסופו של דבר, ההחלטה היא שלך.

הפריסקופ. "כשאתה מוציא אותו, הוא 'משפריץ' לך את כל המכ"מים שנמצאים בגזרה" // צילום: כפיר זיו

"מעבר לכך, צריך קור רוח, יכולת קבלת החלטות מהירה, יכולת הסתגלות לשינויים ולמצבים מתפתחים. הרבה מאוד חוסן ואיפוק. לדעת להכיל גם את האנשים שסביבך וגם את עצמך. לפעמים נשארות מאחור בעיות שיצטרכו לחכות, גם ביחידה וגם ברמה האישית, בבית. 

"יש עשרות דוגמאות של מצבים לא מתוכננים - אירוע בים, אירוע פציעה, אירוע חולי (בכל הפלגה יש בצוללת פרמדיק או חובש, ובהפלגות המבצעיות - רופא). אתה חייב לחשוב מהר, מלמעלה למטה: מה המשימה, מה מצפים ממך, והאם אתה מסוגל לתת מענה בתנאים הקיימים או שצריך לשנות משהו במשימה. ואם אין זמן לעדכן את המפקדה, אז לעשות את השינוי, לא לפספס הזדמנויות, ולעדכן בדיעבד.

"למפקד צוללת יש חופש פעולה אדיר. בשייטת 7 התפיסה הזאת של חופש פעולה היא מובנת מאליה, וכך אני גדלתי. ככל שנחשפתי יותר לעולם שסביבי, הבנתי כמה זה לא מובן מאליו. ראיתי כמה מעט תקשורת ואישורים אני מעביר הלאה, לעומת מפקדים אחרים בצבא.

"לא פעם אנחנו בדרך הביתה, ואז מסובבים אותנו לעוד משימה. מפקד יכול לקבל עכשיו מברק של כמה שורות מהמפקדה - 'זאת המשימה החדשה, זה התוצר הסופי שאנחנו צריכים, שלח את הכוונות העקרוניות שלך וצא לדרך'. מסתובבים, שולחים למפקדה זמני ביצוע, עושים חידוש של בדיקות הקשר, ויוצאים. הולכים, עושים".

קרו מצבים שבהם הייתם בסכנה, והחלטה שלך חילצה אתכם?

"קרו. אבל המטרה שלי היא לייצר סיטואציה שבה אני לא מאוים, בזכות היכולת להישאר חשאי. אני לא אמור בכלל להגיע למצב שבו אני מתחכך.

"חיכוכים קיימים, גם עם הסביבה הבינלאומית המאוד דינמית של הים התיכון, וגם מעבר לו, במימי אויב. לפעמים יש מצבים מלחיצים. למזלי, אתה כמעט לא מכיר פעילות שלי, אז אנחנו כנראה עושים את העבודה כמו שצריך".

קורה ששולחים אתכם למשימת מודיעין ואתם חוזרים בידיים ריקות?

"נדיר. אנחנו עושים הכנה מאוד מדוקדקת ומשתדלים מאוד לא לטעות. באירועים שבהם יכולנו להביא יותר, אנחנו שופטים את עצמנו לחומרה".

7. בלחיצת כפתור

הפעילות המבצעית של הצוללת תופסת חלק גדול מהזמן בים. השאר מוקדש לאימונים. מבצעים יכולים להימשך שבוע, שבועיים, ולפעמים גם יותר; חלקם מתוכננים מראש, וחלקם מענה לאירועים מתגלגלים.

המקסימום של מתי בים היה שלושה שבועות, אם לא סופרים את ההפלגה שבה הובאה התנין מגרמניה, שארכה חודש. גם טל היה בים שלושה שבועות רצופים. לאן מגיעים ומה עושים בפרק זמן כזה, אפשר רק לדמיין.

"כמעט חצי מהזמן אנחנו פועלים מעבר לקווי האויב", אומר מתי. "חלק מהמשימות שלנו הן הרבה יותר ממודיעין ומידע. הן 'משימות קצה'". בין מכלול המטרות בזירה הוא מזכיר בראש ובראשונה את חיזבאללה ואת חמאס, ארגונים שמפעילים גם כוחות ימיים.

אמצעי הלחימה של הצוללת ממוקמים סמוך לחרטום. על פי פרסומים זרים, התנין יכולה להיות מחומשת בטילי טורפדו, טילי ים־ים מדגם הרפון, וכן טילי ים־יבשה ישראליים מסוג פופאי, שיכולים להגיע לטווח של 1,500 ק"מ ולשאת גם ראשי קרב גרעיניים. זה מה שמקנה לצוללות את היכולת המיוחסת להן, של מכה שנייה נגד אויב, ממעמקי הים, במקרה של פגיעה קשה במדינה.

הלוחמים מדגימים לנו תרגיל של ירידת חמצן, שמחייב חבישת מסכות והתחברות לצינור החמצן שעובר בתקרת הצוללת. אחריו הם מבצעים עלייה מהירה, בזווית חדה, אל פני הים. עמדות הקרב מאוישות, ובצוללת ניכרת תכונה יוצאת דופן.

אל"מ אסף מביט בהם כמו אבא גאה. "יש הספק עבודה אדיר מכל האנשים בצוללת. יש לך פה מפעילי שו"ב, מפעילי סונאר, מפעילי טורפדו למקרה של קרב ים־ים. טורפדו היום זה לא מה שאתה מכיר מסרטי מלחמה. זה כלי מאוד מתוחכם".

הצוללת חמושה כרגע?

"כן".

אז זאת לחיצת כפתור פשוטה?

"זאת לחיצה של כמה כפתורים, ואישורים".

מפקד צוללת צריך לקבל אישור כדי לירות?

"תלוי בסוג המבצע ובסוג האיום".

סרן אברי (25) הוא קצין הנשק של התנין בשנה וחצי האחרונות, האיש שאחראי על החלק היחיד בצוללת שכמעט אינו מופעל במציאות. כן, זה קצת מתסכל לפעמים, "אבל אנחנו עושים שיגורים בסימולטורים, ויש גם טורפדו נטול ראש נפץ, שאפשר לשגר מהצוללת באימונים. בכל מקרה אנחנו מתעסקים באמצעי לחימה מתוחכמים ומורכבים מאוד, והאתגר גדול".

יש מידור בין הלוחמים, או שכולם יודעים הכל?

"לרוב אין מידור, אולי במשימות רגישות במיוחד, אם כי גם שם קשה מאוד להסתיר דברים. כולם מבינים מה קורה לפי היעד של ההפלגה". אגב, הלוחמים בצוללת מקבלים את הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר בזרוע הים ועוברים תחקירים ביטחוניים באופן שוטף.

8. משחקי השף

במטבח הקטן כבר עמל דביר (40), השף של הצוללת, על הכנת ארוחת הצהריים. היום בתפריט: כרעיים בתנור ברוטב אננס עם אורז מאודה, סלטים למכביר - ירקות, כרוב, גזר, סלק וחצילים בטחינה, ועוגות לקינוח. הכל מדוגם להפליא, ואחרי שטעמנו אנחנו יכולים לומר - גם טעים־טעים.

זה לא מטבח במובן הרגיל של המילה, יותר כוך של שניים על שניים, שבו דחסו מקרר, מקפיא, משטח עבודה קטן, תנור חלבי ותנור בשרי, כיריים חשמליות ופלנצ'ה. זהו. אין בלנדר, אין מיקסר, ושום מכשיר חשמלי מרעיש אחר, כי הרעש עלול להישמע בחוץ. את כל מה שעושים המכשירים האלה, עושה דביר עם סכין.

גם מדיח אין ("ניסינו להכניס בזמנו אבל ויתרנו, בגלל הרעש"), אז שוטפים את הכלים ביד. שטיפה ראשונה עם מי ים וסבון, כדי לחסוך במים המתוקים, שכמותם מוגבלת, ושטיפה שנייה במי רחצה. אגב, מי השתייה בברזים שבצוללת מגיעים ממיכל מים ענקי. בהפלגות ארוכות יותר משתמשים במתקן התפלה, שהופך את מי הים לראויים לשתייה. גם במקלחות משתמשים במים מותפלים.

"חדר האוכל", שהוא גם עמדת צפייה בטלוויזיה וגם מיטות שינה לשעת הצורך // צילום: כפיר זיו

דביר נשוי פלוס ארבעה, מושבניק מהצפון. בשירות הסדיר היה טבח בבסיס ההדרכה של חיל הים ובקורס חובלים, אחר כך השתחרר, פתח חברת קייטרינג, ואחרי שנתיים פנו אליו מהצבא שיחזור. הוא חיפש יחידה מאתגרת, בא להפלגת התרשמות בצוללת, "ומייד אמרתי: כאן אני רוצה להיות".

בהתחלה שירת על הדולפין, וב־2012 טס להביא את התנין מגרמניה וחזר איתה. מאז הוא כאן, רס"ב בדרגתו, עובד כל יום מ־5 בבוקר עד 10 בערב. "למעשה כבר אין לי התחייבות לשירות, אני יכול לרדת מהים מתי שאני רוצה, אבל הסיפוק והעשייה משאירים אותי פה".

כל החיילים בצוללת צעירים ממנו, והוא דואג לפנק אותם ללא הפסקה. מדבר עליהם באהבה כאילו היו ילדיו. "בסופו של דבר, שולחן האוכל הוא הזמן היחיד שיש להם כדי לדבר ולהחליף חוויות, ולכן אני דואג שבכל פעם שהם מגיעים לשולחן, תהיה להם חוויה אחרת. האתגר שלי הוא להכין מהאספקה הצבאית מאכלים שונים מאלה של חדר אוכל צבאי, לגרום לחייל להרגיש שיש בצלחת גיוון.

"אני מכין לחיילים פרלינים, טפיוקה, קינוחים צרפתיים, קינוחים איטלקיים. יש גם חיילים צמחונים, טבעונים ורגישים ללקטוז, ובשבילם אני מכין מנות מיוחדות.

"כשכולם בעמדות קרב, וזה יכול להיות שעות ואפילו יומיים־שלושה ברציפות, אני נכנס לפעולה כדי להשאיר אותם מרוכזים. כי חייל שיושב בעמדה והוא רעב, יחשוב על הבטן, לא על המשימה. אני דואג לתת להם כל הזמן דברים טובים לעמדה. נגיד, המבורגר עם צ'יפס וטבעות בצל, דברים מתוקים, שתייה חמה או קרה.

"באחת ההפלגות חייל אמר שמתחשק לו סיח' של שווארמה. לקחתי קופסת שימורים של תירס, פתחתי אותה משני הצדדים, לקחתי שיפוד, שמתי עליו הרבה חזה עוף, צליתי בתנור, וכשהוצאתי, פרסתי אותו לפרוסות כמו שפורסים שווארמה, הוספתי בצלים קלויים. במקביל אפיתי פיתות, הוצאתי חומוס, וככה היו לכולם מנות של שווארמה בפיתה.

"פעם היינו בהפלגה ארוכה, ואחד החיילים אמר שהוא מתגעגע לקובה של אמא שלו. אז עשיתי לו ולכולם הפתעה - הכנתי להם קובה".

איך אתה מחליט על התפריט?

"לפי מצב האספקה. רואה מה שעלול להתקלקל בקרוב, ואז מחליט מה לבשל היום, ומה יהיה בתוקף גם בימים הקרובים. ככה אני ממקסם את כל האספקה שיש לי".

לפני יציאה לים מועמסות על הצוללת כמויות עצומות של אספקה, על פי בחירה של דביר מתוך המטבח הצה"לי. הפלגה של שבוע מצריכה 2.5 טונות מזון, ותמיד לוקחים יותר, למקרה שההפלגה תתארך. את הירקות והפירות הוא בודק היטב, כדי שיחזיקו מעמד לאורך זמן, והם מאוחסנים במקררים. מזון יבש מאוחסן בשלל מקומות אחסון יצירתיים - כמו מתחת לספסלי הישיבה בפינות האוכל.

"האתגר הכי קשה שלי הוא לזהות את נקודות השבירה של הצוות, ולהיות שם בשבילם. למשל, כשיוצאים למשימה של שבוע, וביום האחרון המפקד מודיע שצריך להאריך אותה בשלושה ימים, יש ירידה במורל של האנשים. ואז אני צריך להיכנס ולהרים אותם, למרות שגם לי קשה. אז אני מכין הרבה מאפים והרבה קינוחים, מעלה את הרמה של הארוחות עוד קצת, כדי להשכיח מהם את הארכת המשימה".

9. פחד

אני שואל את טל מה החוויה המפחידה ביותר שחווה בצוללת. "היו כמה רגעים לא נעימים", הוא אומר. "היה פעם חשד לשריפה במהלך הפלגה מבצעית. באירוע כזה אתה מתפקד על אוטומט. כל חייל יודע בדיוק מה תפקידו, לאן לרוץ, איך לשים את מסכת העשן ומה לעשות. זה קורה בתוך דקה".

שריפה היא הסכנה הגדולה ביותר?

"שריפה או הצפה. כולם מבינים מה המשמעות של דבר כזה בצוללת".

יש בך פחד לפעמים, לפני שאתה יוצא להפלגה?

"אני חושב שיש אצל צוללנים מנגנון הדחקה. אם כל פעם שאצא להפליג אגיד לעצמי שהיו אסונות בעבר ושזה כלי מסוכן ושאני נמצא במעמקי הים, יהיה לי מאוד קשה לתפקד. אנחנו בוטחים בכלי, אנחנו מתחזקים אותו, ואנחנו מאוד בוטחים אחד בשני".

סא"ל מתי: "אצלי תמיד יש פחד. אני חושב שזה דבר בריא, שגורם לך להיזהר מטעויות. צוללת היא כלי מסוכן, עוד לפני שמדברים על האתגרים שמחכים בדרך. אם אתה לא מפחד מהכלי, אתה לא מכבד אותו. ואם אתה לא מכבד אותו, הוא כבר ימצא את הדרך להזכיר לך את פוטנציאל הנזק שלו.

"אז כל אחד צריך להסתובב עם מידה מסוימת של יראה וחשש. להיות עם עיניים פקוחות, עם חשיבה קדימה, לחפש איפה אנחנו טועים.

"תמיד כשאני חוזר מהים אני נושף נשיפה ארוכה ואומר ברכת הגומל, שכולם חזרו בריאים ושלמים, שלא קרה שום אירוע חריג, ושביצענו את המשימה".

היו לך חוויות מפחידות?

"הרבה. גם בפעילות מבצעית וגם באימונים".

הצוללת יוצאת מהמעמקים בזווית חדה. סא"ל מתי מעריך שהיא גמאה עד היום מאות אלפי קילומטרים // צילום: דובר צה"ל

לדברי אסף, התקלה הקשה ביותר בצוללת ישראלית אירעה ב־2001, בהפלגת אימונים. "הצוות שם עשה רצף של פעולות שגויות, שהעמידו את הצוללת בסכנה. הם נאלצו לעלות מייד אל פני הים ולהפסיק את האימון, משום שיש קו אדום, שברגע שעברת אותו, הוא מחייב תגובת חירום מיידית לפי פרוטוקול שנקבע מראש".

10. תיזהר על הראש

יורדים בסולם התלול לקומה התחתונה. אל"מ אסף לוקח אותנו לראות את תאי השינה של הלוחמים. בסך הכל יש בצוללת 32 מיטות, פחות ממספר הלוחמים, כך שהשינה היא בשיטת המיטה החמה. התאים הקטנטנים, שכוללים גם ארונית, מופרדים מהמסדרון בווילון, כדי לאפשר החשכה מסוימת, ועדיין יהיה בהם תמיד אור חלש, למקרה של הקפצה או של אירוע חירום.

כל תא שינה מאכלס חמישה או שישה אנשים, בשתי מיטות תלת־קומתיות קטנות, או שמא יש לומר דרגשים עם מזרנים. המרחק בין קומה לקומה הוא בערך חצי מטר, מה שמצריך תרגולת קבועה כשמתרוממים משכיבה. וכדי להגיע למיטה העליונה, פשוט מטפסים על אלו שמתחתיה.

"כולם מקבלים את השוק בפעם הראשונה בצוללת", צוחק רס"ן טל, "קצת לא מאמינים שככה זה נראה. אבל בסוף יש לך את המיטה שלך ואתה יכול לישון בכיף, וזאת חוויה מיוחדת. אני בחור גבוה, 1.85 מטר, ואני ישן מצוין".

הרגליים שלך לא בורחות החוצה?

"לא! אני רק צריך להיזהר לא לתקוע את הראש בדרגשים. מעל הראש שלי עוברת צנרת, למדתי לא להיתקע בה".

ליד המיטות מונח הציוד האישי של הלוחמים, כולל הסנדלים המפורסמים, סימן ההיכר של הצוללנים. מחוץ לתא עמדת הכביסה - מכונת כביסה ומייבש, שהופכים שימושיים מאוד בהפלגות ארוכות. ויש גם חדרון כושר, שבו אופני כושר והליכון. גם הוא כולל, איך לא, שלוש מיטות.

מפקד הצוללת הוא היחיד שזוכה ל"חדר" משלו, אם כי במושגים של האדם הסביר מדובר יותר בתא. כיסא מסתובב, שולחן קטן, מיטה קטנה, שמעליה צג מחשב שמציג כל הזמן את הנתונים החשובים של הצוללת - המיקום, המהירות, העומק. וזהו, זה כל מה שיש כאן.

לדברי אל"מ אסף, הצפיפות הזאת היא שמקשה על שילובן של נשים בצוללת. "אין לי שום ספק שנשים יכולות להיות צוללניות מעולות, מבחינת היכולות הפיזיולוגיות, הקוגניטיביות והחברתיות. בציים זרים יש נשים בצוותים של צוללות, זה לא יוצא דופן.

"אין לנו קיבעון מחשבתי בעניין, אנחנו בוחנים ושוקלים אותו, אפילו הזמנו את היוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר) לבקר בצוללת. יש בצה"ל סטנדרטים לגבי שירות נשים, ולהנהיג אותם בצוללות הנוכחיות - שיש בהן מקלחת אחת, עם וילון מאחורי איזו דלת, וחדרי שינה עם הרבה מיטות צפופות - זה בלתי אפשרי. אני לא יכול לשים אישה בתא שינה עם גברים. בצוללת עתידית, שאולי כבר תגיע מותאמת, יש על מה לדבר".

11. פלאברה

הלוחמים סביבנו לובשים מדים, אבל ברור שהם התלבשו במיוחד לכבודנו. בהפלגות הם על אזרחי, במכנסיים קצרים ובסנדלים.

טל: "ללכת עם מכנסיים קצרים זה גם יותר נוח וגם חשוב כדי לשבור את הדיסטנס בכלי כל כך צפוף. לא בכל מקום בצבא אתה רואה סגן אלוף על אזרחי שמדבר עם חיילים צעירים, וסמל יכול להרשות לעצמו להעיר לו משהו, וזה הכי לגיטימי בעולם. מצד שני, כולם יודעים מי אני, למרות שאני בג'ינס ובסנדלים ובלי דרגות על הכתפיים".

כשהם בצוללת, הטלפונים הסלולריים שלהם נשארים בבסיס. כל אמצעי הקשר עלולים לגרום לאיכון של הצוללת, ועל כן אסורים בתכלית האיסור. זה אומר ימים שלמים בלי שום קשר לעולם החיצון, למעט מברק של כותרות החדשות, שמקבל האלחוטן בצוללת מהמפקדה מדי בוקר. ואלה לא יהיו תמיד הכותרות שאנחנו מכירים.

"לא מעדכנים אותנו בדברים שעלולים לגרום סערת רגשות, כמו פיגועים", אומר אברי. "לפעמים, המעדכנים שותלים כותרות מופרכות או מצחיקות. הכותרת הכי מוזרה שאני זוכר היא על תוצאה ממשחק כדורסל מהליגה הלאומית, ואפילו לא מסוף המשחק - אלא מסוף הרבע השלישי".

מורדות הכרמל, כפי שהם נראים מגשר הפיקוד. "לא פעם אנחנו בדרך הביתה, ואז מסובבים אותנו לעוד משימה" // צילום: כפיר זיו

איך חיים בלי שום אמצעי תקשורת ובלי רשתות חברתיות? "זה כל הכיף", נמתח חיוך גדול על פניו של אברי. "בעידן שבו אנשים לא מצליחים להתנתק, אתה רואה פה אנשים קוראים ספרים, רואים סרטים בדי.וי.די, משחקים משחקי קופסה או סתם מדברים.

"וזה הדבר הכי יפה פה - שאנשים באמת יושבים ומדברים, ואין אפשרות לברוח כל שנייה. אתה לא מדבר בטלפון, לא מסמס, לא נכנס כל רגע לראות אם מישהו השאיר הודעה בפייסבוק. יש בזה משהו מאוד משחרר".

יש להם שפה משלהם ("פלאברה") והומור משלהם, ולפעמים, המפקד מצטרף אליהם. "גם מפקד לא יכול להיות מנותק רגשית במשך חודש בגוף לחץ של 40 מטר", אומר סא"ל מתי. "אנחנו יושבים, מריצים פלאברה, מספרים על החיים, רואים סרטים ביחד".

קטאן, משחק הלוח האסטרטגי שכבש את העולם, הוא אחד הלהיטים החמים, לצד פוקר, פיפ"א, ואחרים. "אין היום הרבה מקומות שבהם תראה ילדים בני 20-19 משחקים משחקי קופסה במשך שעות", אומר טל. ויש גם "עיתוני לילה": החבר'ה כותבים על דברים מצחיקים שקרו להם בהפלגה, מאמרים או מכתבים. מתי, למשל, מצייר קריקטורות.

פולקלור מיוחד מאפיין את ימי שישי ושבת. יש כאלה שמתפללים, ובכל אחד משלושת מתחמי האוכל עושים קידוש. טל: "האוכל יותר חגיגי, יש חלות שדביר אופה, פורסים מפה, מתלבשים יפה, עם חולצות מכופתרות וכיפות לבנות. זה חשוב, כי אחרת קל מאוד לאבד את הספירה של הימים".

כשהם לא בים, הם בבסיס בחיפה, מתחזקים את הצוללת. חלק מאנשי הקבע מתגוררים במלונית שבבסיס, אחרים מעדיפים לגור בדירות שכורות. טל, למשל, גר עם חברתו בעמק חפר; אברי גר בתל אביב.

הקשר החברי ביניהם נמשך גם בשעות שמחוץ לצוללת, וגם אחרי השחרור מצה"ל. טל: "אני מבלה הרבה יותר זמן עם הקצינים של הצוללת מאשר עם חברה שלי. נפגשים בסופי שבוע, גם עם חבר'ה שהשתחררו או שעברו לתפקידים אחרים. יש בינינו תחושה חזקה של חיבור, מין אחוות אחים".

גאוות היחידה, כצפוי, מרקיעת שחקים. "בעיקרון לא כל כך אוהבים אותנו ביחידות האחרות של החיל", אומר בגילוי לב רס"ל יעקב (21) ממחלקת נשק. "החבר'ה בסטי"לים ובדבורים פותחים עיניים קצת, אומרים שאנחנו יחידה מיוחדת, שיש לנו תנאים יותר טובים, שאנחנו מפליגים על אזרחי.

"לסטי"לים יש את היתרונות שלהם. יש להם הפלגות לחו"ל, הם מפליגים בים האדום. אצלנו זה נדיר שצוללת שוהה בנמל זר. פעם בשנתיים יש באיטליה תרגיל היחלצות בהשתתפות כמה מדינות, ולרוב, ציים זרים מגיעים לארץ".

מצד שני, הסטי"לים משתתפים בפעולות קרביות, אתם פחות.

אברי: "בסופו של דבר, הפעילות המבצעית שלנו יותר אינטנסיבית מאשר בסטי"לים. ההפלגות שלנו שונות ומעניינות יותר".

טל: "זה מתסכל את הצעירים בהתחלה, קרה גם לי. אבל זה עובר מהר, כשאתה מבין שאתה לוקח חלק במשימות ובפעילויות שהן באמת מדהימות, בטח במב"מ - שגורמות לך להבין שגם אם לא ירית, תרמת תרומה משמעותית לא פחות. חוץ מזה, אין בי דחף מיוחד להרוג או לשגר טורפדו אם אני לא חייב".

12. ים של געגוע

הניתוק המוחלט בצוללת פירושו גם ניתוק מהמשפחה, מבנות הזוג ומהילדים, וגעגועים של שני הצדדים. לפעמים זו אמא שמשתגעת מדאגה, לפעמים זה ילד שעולה לכיתה א' ורוצה לדבר עם אבא. אבל אבא בים.

במקרה של דביר, זה היה הבן שלו, שנדרס כשרכב על אופניים בשנה שעברה. "הייתי אז בפעילות מבצעית שהיתה אמורה להסתיים כעבור יומיים, ולא הודיעו לי. אמרו, אם אין סכנה קריטית, לא נחזיר אותו. לא הודיעו גם למפקד הצוללת.

"אחרי יומיים, לקראת ההגעה לחוף, הודיעו לי. נסעתי לראות את הילד בבית החולים. אשתי סיפרה שאנשים במפקדה היו בקשר רציף איתה, אפילו הציעו לבוא לבית החולים לעזור לה.

"לפני כמה שנים, כשהיינו באימון, הבת שלי שברה את האף בגן. המפקד קרא לי ואמר: 'סע הביתה, טפל בילדה'. הורידו אותי בלב ים, אספה אותי 'צרעה' (ספינת סיור של חיל הים) ולקחה אותי לחוף. שם חיכה לי אוטו עם נהג, שלקח אותי עד הבית.

"אני חושב שנשות הצוללנים הן זן נדיר. כי אין להן למעשה בן זוג לדבר איתו, לספר לו בזמן אמת מה עובר עליהן ועל הילדים, להתייעץ איתו. אין להן כתף לבכות עליה. הילדים שלי כבר בגיל שהם מבינים, אז קצת יותר קשה להם. אני מסביר להם שאני הולך להגן על המדינה. זאת הקרבה משפחתית".

סא"ל מתי: "במקביל להכשרה של לוחמי הצוללת, גם המשפחות שלנו עברו 'הכשרה', בעל כורחן, איך מתמודדים עם הנתק הזה. הן למדו היטב איך להסתדר בלעדינו, הן לא צריכות אותנו. כשקורים אירועים, המפקדה מנהלת אותם בצורה מאוד רגישה. מפקד השייטת מטפל בפניות בעצמו".

יש מצבים שאתה באמצע משימה, יודע על משהו קשה שקרה במשפחה של אחד הלוחמים, ולא מספר לו?

"כן. כי אנחנו צריכים את האנשים מרוכזים במשימות שלהם, ויכולת ההשפעה של אותו לוחם על המצב היא גם ככה נמוכה עד שהוא חוזר לחוף. אז אני מחזיק את המידע אצלי, עד שאני יודע בוודאות מתי אוכל להביא את האיש לחוף.

"לרוב אני מספר לאנשים את הבשורה כשאנחנו כבר בדרך חזרה, כדי שהדברים לא יפתיעו אותם בחוף".

טל: "כשחזרתי מאחת ההפלגות צלצלתי לבת הזוג שלי, והיא סיפרה לי שהיתה מאושפזת יומיים בבית חולים בחשד למחלה, וכבר הספיקה להשתחרר. ברור שהייתי רוצה להיות איתה ברגעים האלה. אבל אלה תנאי היסוד, זה מה שאני עושה בחיים. כשהתחלנו לצאת, לפני שנה וחצי, כבר הייתי עמוק בשי"ן 7. היא ידעה למה היא נכנסת, זה לא משהו שבא לה בהפתעה".

למרות זאת, הוא מודה שכיום, הניתוק הוא הדבר שהכי קשה לו. "עכשיו יש לי קשר זוגי רציני, ולא פשוט להתנתק פתאום ליותר משבוע, בלי שיהיה אפשר לדבר בטלפון, ואתה לא יודע מה עובר עליה. ממש עכשיו עברנו לגור ביחד, וכבר אני לא נמצא בדירה כמה לילות כל שבוע.

"מצד שני, כשאני בנמל בעבודות, אני משתדל להגיע הביתה בערב. בשבוע רגיל יוצא לי להיות בבית פעמיים, אלא אם כן יש הפלגות שמתארכות".

גם סמ"ר מתן מודה שהדבר הקשה לו ביותר הוא הגעגועים. יש לו בת זוג כבר שש שנים, עוד מהתיכון. "בהתחלה היה לה קשה, בשלב הקורס כמעט לא רואים בית. זה מבחן לקשר, ואם יוצאים ממנו, הוא רק מחזק. היום היא כבר רגילה שאנחנו נפגשים אולי פעם בשבוע.

"בגלל שהלו"ז בצוללת חסר ודאות, ודברים משתנים כל הזמן, קורה שאומרים לך פתאום שאתה לא חוזר הביתה בסופ"ש. זה לא קל. גם אי אפשר להודיע בבית שאתה לא מגיע. המזל הוא שיש לי חברים בצוללת, וכולם חווים את אותו הדבר".

מה ההורים חושבים על התפקיד שלך?

"הם מאוד גאים בי, ומתים לדעת מה בדיוק אני עושה, כי אני מספר להם דברים מאוד כלליים. הם מנסים לגלות לפי הווטסאפ מתי אני בים ומתי אני בבסיס".

• • •

אנחנו נפרדים מהתנין בלב ים, עוברים ל"צרעה" שתיקח אותנו לחוף. הלוחמים ממשיכים להפלגת אימונים בלב ים. הם יחזרו רק למחרת בערב.

אל"מ אסף מתחיל בימים אלה שנת לימודים בחו"ל מטעם המכללה לביטחון לאומי. כשישוב ארצה, בקיץ הבא, הוא צפוי להתמנות לתפקיד בכיר בזרוע הים. סרן אברי, קצין הנשק, מסיים החודש תפקיד בצוללת ועובר לפקד על צוות בשלב הייעודי של קורס צוללן. רק ב־2021 יסתיימו שמונה השנים שלו בקבע, ואז יחליט אם פניו לפיקוד.

סא"ל מתי מתחיל בימים אלה את כהונתו כסגן מפקד השייטת, תפקיד שימלא בשנה הקרובה, "ואז נראה מה צופן לי העתיד. מקווה שדברים גדולים. התחייבתי לאשתי שעם הירידה מהים, עד כמה שאוכל, יגיע תורה לבחור לאן החיים שלנו הולכים. בשנים האחרונות היא נעה בין כיוונים בחיים, ועכשיו התייצבה על סטודיו לקרמיקה. אני מקווה שתתפתח בתחום הזה בשנים הקרובות. זה השלב שבו אני זז הצידה".

רס"ב דביר קיבל כמה וכמה הצעות מיחידות צבאיות לרדת ל"מטבחי חוף", שיאפשרו לו להיות בבית כל יום. הוא מקבל גם הצעות ממקומות עבודה אזרחיים, שישתלמו לו יותר. האם נמצא אותו כאן גם בעוד חמש שנים? הוא אומר שכן.

"לא מזמן היתה לי שיחה עם אשתי על השאלה עד מתי אשאר בצוללת. סיכמנו שכל עוד אני ממשיך לבוא לעבודה עם חיוך וחוזר הביתה בתחושה של סיפוק, אני נשאר. כשלוחם בא אלי בסוף משמרת ואומר, 'בזכותך עשיתי ביצוע מדהים' - זה משהו שאין בשום מקום אחר".

רס"ן טל אמור להודיע לצבא בימים אלה אם הוא מאריך את החוזה בעשר שנים והולך על תפקיד של מפקד צוללת, או מתחיל את החיים האזרחיים. אם ישתחרר, הוא לא רוצה הייטק או מקצוע עתיר ממון. הוא רוצה לעסוק בחינוך. 

 

התנין במספרים

אורך: 68 מטר

גובה: 13.5 מטר

רוחב: 6.5 מטר

מספר אנשי צוות: כ־50

מהירות: 20 קשר (כ־37 קמ"ש)

עומק צלילה: יותר מ־200 מטר

אמצעי לחימה: טילי טורפדו, טילי ים־ים, טילים גרעיניים (על פי פרסומים זרים), מערכות לוחמה אלקטרונית, מערכות שליטה ובקרה והגנה מתקדמות

הנעה: חשמלית

מסירה לחיל הים: יוני 2014

ייצור: מפעלי HDW בקיל, גרמניה

 

מועדון ה־700

השירות בצוללות הוא התנדבותי, ורף הקבלה גבוה. בעבר קראו למי שהצליחו לעבור את המבדקים לקורס "מועדון ה־700", רמיזה על ציון הפסיכומטרי ומנת המשכל שלהם. מתוך מאות שמגיעים, מתקבלים לקורס צוללן רק כמה עשרות. ביום הגיוס הם מתחייבים לשירות קבע של שנה לפחות, שאותו יעשו כאנשי צוות בכירים או כאנשי הדרכה.

קורס צוללן אורך שנה וחודשיים, ומתחלק לשניים. בחצי הראשון עוברים הלוחמים טירונות ושלב בסיסי, שכולל הכשרה פיזית ומנטלית מפרכת ומבחנים של עבודה בצוות ותפקוד במצבי קיצון; בתום התקופה הם עוברים מיונים למקצועות השונים שיש בצוללת: מכונאים, צוות מהו"ב (מערכות הספק ובקרה), סונאר, מפעילי נשק, אלחוטנים, צוות גנ"ק (גילוי, ניווט, קשר).

בחצי השני של הקורס, השלב הייעודי, לומד כל לוחם את המקצוע שימלא, כולל התנסות פרקטית בהפלגה. 

בסיום מקבלים הלוחמים דרגת סמל וסיכת צוללן, ומתחילים שירות של שנתיים בצוללת, שבמהלכו הם צוברים הרבה הסמכות לתפקידים תוך כדי עבודה. אחר כך ממיינים את הלוחמים שמתאימים להיות ראשי צוותים. האחרים ממשיכים עוד שנה כאנשי קבע.

לילך שובל

 

אל"מ אסף, המפקד היוצא של שייטת 7: "בצבא יש ביקוש גבוה ליכולות שלנו"

"אנחנו יכולים להגיע לכל מקום שיש בו ים, לא משנה אם לגיטימי או לא לגיטימי שנהיה שם", מדגיש אל"מ אסף, שפיקד על שייטת 7 בשלוש השנים האחרונות. "באמצעות הצוללות אפשר לנטר מה קורה, ואם צריך, גם לבצע משימות סיכוליות. אחד הדברים המרשימים אצלנו הוא המנעד הרחב של יכולות, שכל אחת מותאמת לסוגים של מצבי החירום שישראל עשויה להימצא בהם.

"רוב הפעילות במב"מ מתוכננת מראש. יש פעולות שהתכנון שלהן נמשך תקופה ארוכה, ויש כאלו שהתכנון נמשך שעות ספורות, על בסיס מודיעין עדכני. היתרון האדיר שלנו הוא החשאיות, ההפתעה, יכולת השהייה הארוכה במקומות שבהם אנחנו לא רוצים שיידעו שאנחנו נמצאים.

אל"מ אסף. "בעליונות ימית, האיומים באים בעיקר מגזרת החוף" // צילום: כפיר זיו

"הצוללת, למשל, מאפשרת נגישות לחוף, להיכנס ולצאת מתי שצריך. היא מאפשרת איסוף מודיעין במשך תקופה מאוד ארוכה, כמה שצריך. את יכולה לזרוק מספר מ־1 עד 30 יום, וטווח הזמן הזה יהיה נכון. הרבה פעמים יש מבצעים שמתנהלים במקביל. לפעמים אנחנו בשתי זירות. 

"בצבא יש ביקוש מאוד גבוה ליכולות שלנו ולמבצעים האלה. החוף הוא מקום מאוד משמעותי, כי בסופו של דבר, בטח אם אנחנו מסתכלים על עליונות ימית, האיומים באים בעיקר מגזרת החוף. 

"אנחנו יודעים לתרום גם לדברים שקורים במרחק מהחוף. נדרשים לכך סנסורים אחרים, לא בהכרח לראות משהו בעין, אבל אנחנו עובדים עם הרבה מאוד סנסורים, והפוטנציאל הוא גדול. יש לנו הרבה שיתופי פעולה שתורמים למבצעים בזירות שאינן ימיות".

יצא לכם לבצע תקיפות מהים בשנתיים האחרונות? 

"אני לא יכול להתייחס לזה".

• • •

אל"מ אסף, נשוי פלוס 3, מתגורר בצפון. התגייס לקורס חובלים ב־1993. השאיפה שלו היתה לשרת בשייטת הסטי"לים: באותה עת קלט חיל הים את הספינות החדשות מדגם סער 5. לקראת סוף הקורס עשה הפלגת התרשמות בצוללת ישנה מדגם גל, ונדלק. "נדלקתי על הטכנולוגיה ועל האנשים. הרוח של האנשים לא השתנתה מאז, אבל הטכנולוגיה והיכולות התפתחו לבלי הכר". 

הוא שימש מפקד מחלקה בצוללת, ואחר כך נשלח לגרמניה, לפרויקט בניית הצוללות מדגם "דולפין", והיה חלק מצוות גרמני־ישראלי שבדק את הצוללות במים העמוקים באזור נורבגיה. הוא הפליג ארצה עם צוללת הדולפין הראשונה, "לוויתן", ואחריה היה בצוות שהביא את "תקומה", והתחיל את תהליך ההסמכה לפיקוד על צוללת. 

בעת לימודיו לתואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה, נשלח לקורס מפקדי צוללות יוקרתי בהולנד, בהשתתפות קצינים מצבאות אחרים. "מי שעשה טעות עף באותו רגע", הוא אומר. "היו מזמינים מסוק ללב ים, והאיש היה נשלח לדרכו".

אסף היה בין 50 האחוזים שעברו את הקורס בהצלחה. "זאת היתה חוויה אדירה, שעיצבה אותי. למדנו שם המון יכולות מבצעיות שפותחו במלחמה הקרה, של ציים מול ציים, זה נראה כאילו לא רלוונטי בתחילת שנות ה־2000, אבל מאז הזירה הימית באזור שלנו השתנתה לבלי הכר".

לנוכח הקושי הגדול בניתוק מהמשפחה לימים ארוכים, מסלול השירות הזה נחשב היום אטרקטיבי? 

"אין ספק שמדובר באורח חיים מאוד מורכב, והאנשים שעושים את זה הם אנשים מאוד מיוחדים עם משפחות מאוד מיוחדות. אנחנו מצליחים להשאיר את הטובים ביותר, יש רצון בקרב הקצונה הצעירה להישאר ולעשות תפקידים במגוון המסלולים. מצד שני, יש שיח סביב השילוב בין השירות לבין המשפחה.

"מבחינתי, זה עדיין קסם שיש אנשים במדינה הזאת שמוכנים מדי שבוע, ולאורך תקופה ארוכה, לקחת את הטלפון, לשים אותו בצד ביום ראשון או שני, לצאת לאימון ארוך ולהתחבר לטלפון מחדש לקראת סוף השבוע. 

"יש עוד מקומות בצבא שקיים בהם נתק גיאוגרפי, שחייל יוצא ביום ראשון וחוזר בחמישי, או סוגר שבתות. אבל אפשר ליצור איתו קשר. אצלנו יש את פקטור הנתק ואת דממת האלחוט הזאת, שיכולה להימשך גם כמה שבועות.

"אני מדבר עם ההורים של החיילים שמסיימים קורס צוללן. נותן להם מספר טלפון ואומר להם: אם צריך - תתקשרו. אנחנו בודקים איך אפשר לסייע.

"יש רשת חברתית חזקה מאוד. כשצוללן שומע שקרה משהו לבן משפחה של חבר, הוא יסייע למשפחה. במקרה של פטירת הורה או משהו חמור מאוד - שואפים להחזיר את הלוחם. לפעמים אי אפשר להחזיר, תלוי באופי המשימה ובריחוק מחופי המדינה.

"הרבה פעמים אנחנו שואלים את המשפחה אם להודיע ללוחם. כי אם הוא לא יכול לחזור הביתה, זה לא פשוט לקבל ידיעה קשה ולהמשיך להתנהל בצוללת בלב ים. בדרך כלל, המשפחות אומרות שהן יחכו לו על הרציף כשהוא חוזר".

הפרשה

פרשת הצוללות טלטלה את שייטת 7, גם אם לא נגעה ישירות בצבא. "זה לא אירוע של חיל הים, אלא של מישהו שגזר קופון על תהליך ברמה המדינית", אומר מפקד התנין, סא"ל מתי. "אף קצין לובש מדים לא מעורב בפרשה הזאת.

"אנחנו אלה שיודעים את הצורך - למה צריך, כמה צריך, ולשם מה. הציבור לא יודע".

ישראל צריכה עוד שלוש צוללות?

"חד־משמעית. ואני מזכיר: זה לא 'עוד', זה במקום שלוש הצוללות הישנות מדגם דולפין, שתוכננו בתחילת שנות ה־90. אנחנו מתייצבים על חמש־שש צוללות פעילות. לא יהיו יותר. אף אחד מעולם לא דיבר על יותר".

אל"מ אסף: "היום אנחנו מתכננים כלי שייבנה ל־40-30 שנה. נצטרך להשתמש בו ולשמור עליו עד 2065". 

השיח הציבורי בפרשה השפיע על המפקדים והלוחמים בשייטת?

אסף: "אני לא חושב. כשהפרשה התפוצצה, אספתי את כל האנשים והסברתי להם במה דברים אמורים. חששתי שזה עלול לגרום להם אי נעימות כשיחזרו הביתה. אבל הם אמרו לי - 'שמע, אין צורך'. כי לפרסומים האלה אין שום קשר לפעילות המבצעית. האנשים יודעים מה הם עושים ומה החשיבות של הדברים. וכשעוסקים במה שאנחנו עוסקים, אין ספקות".

לילך שובל

 

הצוללת הבאה תגיע ב־2023

הצוללת הראשונה של ישראל, אח"י תנין, הגיעה מבריטניה באוקטובר 1958. בתחילת 1959 הוקמה שייטת הצוללות על ידי סא"ל יוסף (יוסל'ה) דרור, ובאותה שנה הגיעה מבריטניה הצוללת השנייה אח"י רהב, שנכנסה לשירות בתחילת 1960.

שלוש הצוללות הבאות, שנרכשו בבריטניה והועברו לחיל הים בשנות ה־60, היו מדגם מתקדם יותר - אח"י לוויתן, אח"י דקר ואח"י דולפין.

אח"י דקר טבעה בדרכה ארצה מבריטניה, ב־25 בינואר 1968, כשעליה 69 אנשי צוות. הקשר עם הצוללת אבד בעת ההפלגה, והחיפושים אחריה לא העלו דבר. רק במאי 99', אחרי 31 שנות חיפושים, התגלו שרידיה במחצית הדרך בין כרתים לחיפה, בעומק של 3 ק"מ.

שלוש הצוללות הבאות של חיל הים, שהחליפו את הקודמות, היו מדגם "גל" - אח"י גל, אח"י תנין ואח"י רהב. הן הושקו באנגליה, הועברו לחיל הים בין השנים 1976 ל־1977. 

בסוף שנות ה־90 ובתחילת שנות ה־2000, קיבלה ישראל מגרמניה שלוש צוללות ראשונות מדגם דולפין - אח"י לוויתן, אח"י דולפין ואח"י תקומה. אלו החליפו בהדרגה את הצוללות מדגם "גל".

בסוף העשור הקודם הודיעה ישראל כי תרכוש מגרמניה שתי צוללות דולפין משודרגות מדגם AIP (Air Independent Propulsion) - בעלות אספקת חמצן עצמאית, מה שמאפשר שהייה ממושכת מאוד בים. ב־2012 יצאה הודעה על רכישת צוללת שלישית מסוג זה.

הצוללת הראשונה מבין השלוש, שהגיעה ב־2014, היא אח"י תנין. ב־2015 הגיעה אח"י רהב. הצוללת השלישית, אח"י דרקון, היתה אמורה להגיע השנה, אולם לאחרונה הוחלט בחיל הים כי תגיע רק ב־2023, אחרי שתעבור שדרוגים טכנולוגיים משמעותיים, שיתאימו אותה לאתגרים החדשים. תחילה הוחלט לקרוא לה אח"י דקר, אולם ההחלטה עוררה את זעמן של המשפחות השכולות, שראו בכך פגיעה בזכר יקיריהן. אחרי דיונים שארכו חמש שנים שוּנה השם ל"דרקון".

בנוסף, אמורה להיחתם בקרוב עסקה לרכישת שלוש צוללות נוספות מגרמניה, מדגם דקאר (שעמדה במרכזה של "פרשת הצוללות"). אלו יחליפו בהדרגה את הצוללות מדגם דולפין, ואמורות לשמש את חיל הים לכמה עשרות שנים.

לילך שובל

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו