בשעות הבוקר של שבת, 7 בספטמבר, הוכרז על מצב חירום בצפון קוריאה. כלי התקשורת הרשמיים הודיעו בטון דרמטי השמור למצבים מעין אלה, שבלילה כונסה בפיונגיאנג על ידי המנהיג העליון, קים ג'ונג־און, צמרת המשטר כדי לדון בהיערכות המיוחדת הנדרשת להתמודד עם המשבר הלאומי הפתאומי ובמניעת אסון. קים נזף בפקידים הבכירים על שאינם מודעים לחומרת המצב ואינם ערוכים להתמודד איתו בהתאם. בהתאם להנחיותיו הועמדו הצבא וכוחות ביטחון הפנים בכוננות עליונה והחלו לנקוט שורת אמצעים דחופים להגנת יעדים אסטרטגיים ואחרים.
מוסדות רשמיים ואתרים לאומיים פונו ונסגרו. בכניסה לבנייני ממשל פרקו משאיות שקי חול, שנערמו לכדי ביצורים. קבוצות של חברי מפלגת היחיד במדינה, "מפלגת הפועלים", לבושים במדים אפורים, פירקו נורות מפנסי רחוב. מכוניות התעמולה עמוסות הרמקולים הסתובבו ברחובות והאיצו בעוברים ושבים למהר לבתיהם ולהתכונן לבאות. הרחובות המרכזיים של פיונגיאנג, המלאים בדרך כלל בהולכי רגל, ברוכבי אופניים ובלא מעט מכוניות חדישות, התרוקנו במהירות. בירת צפון קוריאה, שבה מתגוררים כ־3.5 מיליון איש ואישה, הפכה לעיר רפאים.
היה לי ברור שנסיעה לצפון קוריאה בימים מתוחים אלו של שיגורי טילים חוזרים ונשנים תוך התגרות גוברת בארה"ב ובבעלות בריתה בחלק זה של העולם - יפן ודרום קוריאה - טומנת בחובה סיכונים. כמה ימים לפני שהגעתי לפיונגיאנג ביצעה צפון קוריאה ניסוי במערכת טילים משולבת חדשה. שהותי בדיקטטורה הסוציאליסטית, שזכתה למוניטין של המדינה הסגורה ביותר בעולם, קוצרה ביום בגלל ירי טילים נוסף. אך לא ציפיתי למצוא את עצמי בצפון קוריאה בעיצומו של משבר מסוג אחר: סופת הטייפון מהקשות ביותר שפקדו אי פעם את חצי האי קוריאה, "טייפון לינגלינג", או "טייפון מספר 13" לפי המספרים הסידוריים המוענקים בכל שנה לסופות הפוקדות את המזרח הרחוק.
תוכנית הביקור, אם כן, שונתה לחלוטין. כל חצי שעה הגיעו עדכונים חדשים על ביטולים והגבלות בגלל הסופה המתקרבת. בסופו של דבר, חויבנו להסתגר במלון "יאנגגאקדו" - אחד המפוארים של פיונגיאנג (פאר במונחים קומוניסטיים, כמובן) - ולצפות מקומותיו הגבוהות בפגעי מזג האוויר המכים בעיר. תחנת הטלוויזיה הראשית, שנמנעת במכוון משידורים ישירים ונמצאת תחת פיקוח מוחלט של המשטר, העבירה עדכונים אקטואליים על הסערה, ובאופן לא מאוד שגרתי שילבה גם דיווחים על הוריקן "דוריאן", שזרע הרס באיי בהאמה ואיים על ארה"ב, בבחינת "צרת רבים, חצי נחמה".
התושבים המקומיים מנותקים כמעט לחלוטין מהעולם החיצון. ממתינים לאוטובוס בפיונגיאנג // צילום: אי.פי
בסופו של דבר, לרווחת כולנו, פסח "לינגלינג" על פיונגיאנג. הטייפון שתקף את חופיה המערביים של דרום קוריאה תחילה הגיע עד לאזור קו הרוחב הצפוני 38, המשמש מאז תום מלחה"ע השנייה קו הגבול בין שתי הקוריאות, זרע שם הרס רב, ופנה באופן לא צפוי לרוסיה. המשטר הצפון־קוריאני דיווח על חמישה הרוגים, שלושה פצועים, מאות בתים הרוסים ומאות דונמים של אדמה חקלאית שהוצפו. למזלי הרב, הצלחתי לבקר באזור הגבול שנפגע מהסערה יומיים לפני הגעת הטייפון. דלות התשתיות באזור - הכבישים הלא סלולים, הגשרים המתפוררים, הבתים העלובים - לא הותירה מקום לספק, שההרס שנגרם שם היה רחב הרבה מעבר למה שסיפרו הגרסאות הרשמיות.
בין פיונגיאנג לירושלים
החשש מפני הצפוי לי בצפון קוריאה התפוגג זמן קצר מאוד לאחר ההגעה למדינה המסתורית הזו. לאמיתו של דבר, הביקור בה טמן בחובו הפתעות לא מעטות, גם בהתחשב בהגבלות הרבות המוטלות על מבקרים מערביים במדינה. הביקורות בוצעו מהר וביעילות; לא החרימו את הספרים שהבאתי עימי ולא את המצלמה שבה יכולתי - לתדהמתי - לצלם כמעט כל דבר שרציתי, למעט חיילים, שוטרים ומבנים "ביטחוניים", ובכלל זה הסופרמרקט הממשלתי העצום בפיונגיאנג שבו ניתן לרכוש כמעט כל דבר העולה על הדעת (לא קיבלתי הסבר לאיסור הצילום שם). אוכל בבתי המלון ובמסעדות לתיירים היה בשפע, אך גם בשווקים ובקיוסקים הרבים המפוזרים ברחובות הערים. פיונגיאנג עצמה מרשימה בגורדי השחקים המודרניים המקשטים את קו הנוף שלה (לצד מיזמי בנייה גרנדיוזיים, שבנייתם הופסקה מפאת קשיים תקציביים). את היעדרן של צלחות לקליטת שידורי תחנות טלוויזיה זרות מחליפים לוחות אלקטרוניים לקליטת אנרגיית שמש, מאחר שהצפון־קוריאנים מקפידים על שמירת איכות הסביבה.
נדמה שלנוכח הקשיים הכלכליים שיוצרות הסנקציות הבינלאומיות על צפון קוריאה, החליטו קים ג'ונג־און ומקורביו להמר על פתיחת ארצם לתיירות גוברת כאמצעי להשגת הכנסות עוקפות עיצומים. פיונגיאנג מוצפת בתיירים - בעיקר מסין ומרוסיה השכנות, שאזרחיהן אינם זקוקים לאשרות כניסה ל"רפובליקה הדמוקרטית העממית", אך גם לקבוצות רבות מהמערב - אירופה, אוסטרליה, קנדה (לאזרחי ארה"ב אסור לבקר בצפון קוריאה). אנשים מגיעים הנה כדי לעבור חוויה היסטורית נדירה של דיקטטורה סוציאליסטית, בדיעבד מונרכיסטית, בעולם שמציין השנה שלושה עשורים להתפוגגות הקומוניזם.
כדי לבקר במוזוליאום עצום הממדים, בניין הפרלמנט לשעבר, שבו מוצגות, חנוטות, גופות סבו ואביו של קים ג'ונג־און, צריך להתאזר בסבלנות רבה: תורי המבקרים במקום ארוכים ביותר. העובדה שצריך להשתחוות בפני פסליהם העצומים של השניים באולם הכניסה, ומול הגופות החנוטות משלוש זוויות שונות (מול הרגליים, ומשני צידי ארונות התצוגה), לא מונעת ממערבי כלשהו לעלות לרגל לאתר ההנצחה המונומנטלי הזה, שבאולמותיו מוצגים גם קרונות הרכבת שבהם חרשו שני המנהיגים הקודמים את ארצם לאורכה ולרוחבה, מכוניות הפאר שלהם, היאכטה הרשמית ומאות תוארי כבוד ומדליות שהוענקו לשניים מממשלות, מפלגות ואוניברסיטאות זרות. מקום כבוד בין שלל המוצגים הללו שמור לעיטורים שהוענקו להם על ידי "פלשתין", בכלל זה "עיטור מסדר ירושלים הקדושה". אגב, וללא כל קשר, בעבר נקראה פיונגיאנג "ירושלים של המזרח הרחוק" בגלל האוכלוסייה הנוצרית הגדולה שהתגוררה בה ומאות הכנסיות שהיו בתחומה. כיום, כל פעילות מיסיונרית בצפון קוריאה דינה מאסר.
התושבים המקומיים מנותקים כמעט לחלוטין מהעולם החיצון - וזה נכון לגבי כל עולם התקשורת. בטיסה של חברת התעופה הצפון־קוריאנית הגיעו איתי לפיונגיאנג חברי נבחרת הכדורגל הלאומית של לבנון, למשחק מול נבחרת צפון קוריאה במסגרת המוקדמות לגביע העולם. שחקני ה"צ'ולימה" - כינוי הנבחרת הצפון־קוריאנית על שמו של סוס מהיר מהמיתולוגיה הלאומית, שאיש אינו יכול לרכוב עליו - ניצחו את הלבנונים 0:2 באצטדיון הביתי, הנושא כמובן את שמו של נשיא הנצח, קים איל־סונג - סבו של "המנהיג העליון" הנוכחי. כשרציתי לראות את המשחק בטלוויזיה, הסבירו לי בעדינות שבצפון קוריאה לא מעבירים אירועים כאלו בשידור חי, אלא בעיכוב של כמה ימים. הסיבה? אולי החשש מהפסד שיפגע בכבוד הלאומי. המפגש האחרון בין שתי הנבחרות בינואר הסתיים בתבוסה צורמת ביותר לצפון־קוריאנים, אך הודות לטלפונים הניידים המקומיים קיבלתי עדכונים שוטפים מהשטח מחברים של מלוויי, שקיבלו כרטיסים לאירוע הספורטיבי הנדיר. משחקים בינלאומיים כאלו נערכים לעיתים די נדירות בצפון קוריאה.
כבר לא "הרעב הגדול"
למרות התלות הרבה במעצמה השכנה, שמאפשרת לצפון־קוריאנים בדרכים שונות להתמודד עם העיצומים הבינלאומיים שנועדו להוריד אותם על ברכיהם ולוותר על תוכנית החימוש הגרעינית שלהם, אזרחי "הרפובובליקה העממית" מנהלים מערכת קשרים של הערכה־טינה עם סין. הסינים עצמם מתייחסים אל הצפון־קוריאנים בחשדנות לגלגנית. ובייג'ין גם יודעת להעניש את פיונגיאנג, כשההתגרויות של קים ג'ונג־און בעולם החיצון באמצעות ניסויי הטילים שלו הופכות ממטרידות למאיימות.
ההערצה למשפחת השליטים מוטבעת בכל אחד כבר מילדות. פיונגיאנג // צילום: אי.אף.פי
ביום שבו הייתי אמור לעזוב את צפון קוריאה, ביטלו הסינים את הטיסות של חברת התעופה הצפון־קוריאנית המחברות את שתי הבירות, כעונש על הניסוי במערכת הטילים המשולבת בסוף אוגוסט. הטיסות הללו הן אחד מעורקי החיים של השוק השחור המפותח מאוד בצפון קוריאה, המזרים כספים רבים לכיסי המקורבים למשטר - אותם מיוחסים שמקבלים דרכון ואישור לעזוב את צפון קוריאה. הטיסות המסחריות מסין לפיונגיאנג דומות לטיסות מטען: הנוסעים הצפון־קוריאנים מגיעים עם הררי מזוודות וחבילות מלאות בכל טוב, ומשלמים ביד רחבה על עודפי המשקל. הסכומים שירוויחו בארצם יכסו את ההפסדים.
"תיזהר ממה שאתה מקבל שם לאכול", הזהיר אותי רופא סיני בדרך לפיונגיאנג, "מרוב ניסויים גרעיניים אתה עלול לחטוף קרינה כמו בצ'רנוביל". הוא הגזים, כמובן. במשך השבוע ששהיתי בצפון קוריאה לא זיהיתי אנשים שנראו סובלים מהשפעות קרינה גרעינית כלשהי. למען האמת, גם לא ראיתי אנשים מזי רעב למרות שדו"ח של האו"ם שפורסם במאי האחרון קבע ש־10 מיליון צפון־קוריאנים (מאוכלוסייה של כ־25 מיליון איש) סובלים ממחסור במזון - "החמור ביותר בעשור האחרון" - בעקבות גלי החום וההצפות.
חשוב לציין: ראיתי את מה שהמשטר מראה לתיירים זרים, בפיונגיאנג ובסביבתה, והמצב שם שונה מאוד מזה השורר באזורים הכפריים, לרעה. מכל מקום, מהעושר ומהשפע היחסיים שניתן לראות בחוצות פיונגיאנג - מצבה של צפון קוריאה רחוק מאוד מתקופת "הרעב הגדול" של שנות ה־90. בין רבע מיליון ל־3.5 מיליון צפון־קוריאנים מתו אז מתת־תזונה וממחלות.
קשה להעריך מהי השפעת הסנקציות הכלכליות, שעליהן בונה הממשל האמריקני במאמציו להביא את קים ג'ונג־און לוותר על תוכנית הגרעין הצבאית של ארצו ולפרק את ארסנל הנשק האטומי שצפון קוריאה כבר צברה. הפסגה האחרונה, השנייה, בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ושליט צפון קוריאה הצעיר, שנערכה בהאנוי בפברואר, הסתיימה בפיצוץ מאחר שהאמריקנים סירבו להקל בסנקציות, כל עוד פיונגיאנג לא נוקטת צעדים ברורים שיעידו על נכונותה לסגור אתרים גרעיניים ולהיערך להתפרקות מנשק גרעיני.
נכונות לצד חשדנות
המסר שמעבירים הדוברים הצפון־קוריאנים הרשמיים שעימם נפגשתי הוא אחיד, ורווי אי־אמיתות: האמריקנים הם שהחלו בשנות ה־50 במלחמת קוריאה (צפון קוריאה היא שפלשה לדרום), האמריקנים הציבו נשק גרעיני בשטחה של דרום קוריאה (סאול נהנית ממטריית הגנה גרעינית אמריקנית, אך אין על אדמתה פצצות אטום של צבא ארה"ב), האמריקנים הם שסיכלו את כל הניסיונות להביא לאיחוד מחדש של שתי הקוריאות (צפון קוריאה מסרבת עד היום להכיר בדרום קוריאה, אם כי כבר מותר להזכיר את שמה), לצפון קוריאה המאוימת לא נותרה ברירה אלא לפתח יכולות הגנה גרעיניות כדי למנוע כל תוקפנות חיצונית, וההישג הזה הוא עניין של גאווה לאומית ואין לוותר עליו.
במהלך שהותי בפיונגיאנג הצהיר המשטר הצפון־קוריאני על נכונותו לחדש את המו"מ עם ארה"ב לאחר כחצי שנה של קיפאון. התפטרותו של היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, עשויה לסלול את הדרך למפגש רביעי בין טראמפ וקים. בולטון, בעל העמדות הניציות, נתפס על ידי הצפון־קוריאנים כ"עושה בעיות בעל חשיבה אנכרוניסטית". בטראמפ הם רואים, עדיין, מנהיג בעל "גישה מעשית".
באזור הגבול בין שתי הקוריאות, שבו ביקרתי לפני סופת הטייפון, נדמה שאחת הזירות החמות ביותר בעולם - שבכל רגע יכולה לגרום לתחילתה של מלחמת עולם גרעינית - אינה אלא בימה להצגה גדולה שנועדה לצורכי מסחר: אוטובוסים עמוסי תיירים זורמים לכאן מדי יום, חיילים (מתנדבים) בעלי הופעה מצוחצחת, מצוידים כולם במשקפי שמש מודרניים שמונעים לראות להיכן הם מסתכלים, מנווטים את התנועה הערה ומסדרים את המבקרים בשורות, בטרם יעברו בדיקות ביטחוניות ויעזבו את רחבת ההגעה, המוקפת בקירות בטון עבים צבועים בצבעי הסוואה ומקושטים בכרזות עם המסר שצריך להעביר לדורות הבאים בדבר היותה של קוריאה "אחת ומאוחדת".
כאן, לצד הסברים מפורטים על חלקו הצפוני של ה־DMZ (השטח המפורז מנשק), ניתן גם לרכוש מזכרות שונות ורבות, מדגלים ובגדים נושאי סמלים של צפון קוריאה, עבור באלבומי בולים ובספרים המתארים את חייהם והגיגיהם של שלושת בני משפחת השלטון, וכלה בבקבוקי "יינות נחשים".
מרחבת האיסוף של השטח המפורז יוצאים המבקרים לביתן שבו חתמו ארה"ב וצפון קוריאה ב־1953 על הפסקת האש, שסיימה מלחמה נוראה ועקובה מדם שבה נהרגו במשך כשלוש שנים כ־800 אלף חיילים ואזרחים. קצין צעיר מסביר לבאים את השתלשלות המלחמה - כאמור, בהתאם לגרסה הצפון־קוריאנית. מהביתן ההיסטורי אנחנו מועברים לנקודת תצפית על אזור הגבול, שבה נפגשו מנהיגי צפון קוריאה, דרום קוריאה וארה"ב ביוני האחרון.
אגב, הצפון־קוריאנים, הנמצאים עדיין רשמית במצב מלחמה עם ארה"ב, די מתגאים בהתקרבות הזהירה שחלה בשנתיים האחרונות בינם לבין האמריקנים. בחנויות הספרים והמזכרות ניתן לרכוש עותקי עיתונים, המדווחים על הפסגות בין קים וטראמפ, ובולים מיוחדים שהוצאו לרגל המפגש הראשון בסינגפור. גאדג'טים של הצמד, כאלו שניתן למצוא בשפע בארה"ב, עדיין אין. ככלות הכל, ל"מנהיג העליון" - כמו לסבו ולאביו - יש מעמד של קדושה, שאינו מאפשר להפוך אותו למוצר מסחרי.
מנגינה עצובה
שלוש הפסגות בין קים לטראמפ עדיין לא יצרו אווירה של אמון כלפי האמריקנים. החשדנות הרבה עדיין בעינה. "האמריקנים מציבים לנו תנאים, אבל לא מוכנים לתת לנו דבר", אומר לי המדריך המלווה. "לוב, עיראק, יוגוסלביה, היו תחת משטר של סנקציות אמריקניות. וכשהן נכנעו, האמריקנים עשו בהן ככל העולה על רוחם, ולא כיבדו את ההבטחות שלהם. אנחנו רגילים לעיצומים הללו. אנחנו חיים תחת עיצומים כבר חצי מאה. אנחנו נמשיך בהתנגדות עד שהאמריקנים יודיעו שהם מוכנים לוויתורים הדדיים".
גם באזור הגבול, כמו כמעט בכל מקום אחר בצפון קוריאה, מושמעת ברמקולים מוזיקה. אפשר לטעות ולחשוב שהחיים במדינה זו היא מחזה מוזיקלי שאינו נגמר. בשכונותיה העממיות של פיונגיאנג ובערי הספר ה"מיוזיקל" מתחיל כבר בחמש בבוקר: מכוניות מצוידות ברמקולים או מערכות רמקולים המותקנות ברחובות מתחילות לשדר הודעות והוראות לציבור הרחב, המלוות ב"שירי מולדת". אי אפשר לחמוק מההשכמה המאורגנת הזו. האזרחים נקראים להתחיל להתארגן ליום העמל בשירות האומה המצפה להם. והכל מלווה בזמר.
קשה לראות את צפון קוריאה קורסת בגלל הלחצים הכלכליים. דגל המדינה מונף ברחוב // צילום: אלדד בק
ב־9 בספטמבר 1948 הוקמה רשמית "הרפובליקה העממית הדמוקרטית". מאז נחוג יום זה כאחד החגים הלאומיים, לצד ימי הולדתם של קים איל־סונג (יום השמש) ושל קים ג'ונג־איל (יום הכוכב העולה), יום הקמת מפלגת השלטון ויום החוקה. בשעת בוקר מוקדמת התאספו אלפי צעירים למרגלות היכל הספורט גדול הממדים בפיונגיאנג. הבחורים לבושים מכנסיים שחורים, חולצות לבנות ועניבות. הבחורות בשמלות מסורתיות צבעוניות ביותר. הם התכוננו לנשף ריקודי עם המוני שעמד להיערך מתחת לעיניהם הצופיות של שני אבות האומה.
אבל המופע המרהיב לא הסתיר את פניהם הכבויות של המשתתפים הרבים בו. הערצה למשפחת השליטים מוטבעת בצפון־קוריאנים מילדות. הם מחויבים לעלות לרגל - במיוחד בימי החג הלאומיים - לאתרים שהוקדשו למייסד צפון קוריאה ובנו, לפסלי הענק שלהם המוצבים במאות מקומות ברחבי המדינה, למקומות הלידה, הקבורה, המגורים שלהם, הם מחויבים להשתחוות ולהניח זרי פרחים, אסור בתכלית האיסור להעמיד בספק את הגרסאות הרשמיות לביוגרפיות שהומצאו למנהיגים. גם זה עניין של כבוד לאומי.
פולחן האישיות המוקצן סביב המשפחה השלטת מגיע לאחד משיאיו ב"ארמון המתנות" בפיונגיאנג. יש שני ארמונות כאלו בצפון קוריאה: אחד, שבו מוצגות המתנות שקיבלו שליטי המדינה מאורחים זרים, ממוקם הרחק מהבירה ואינו מאוד נגיש לזרים ולמקומיים. זה שבפיונגיאנג מוקדש למתנות שהוענקו לשליטים על ידי הקוריאנים עצמם - נתיניהם בצפון, אורחיהם מהדרום וקוריאנים המתגוררים בחו"ל. ב־21 אולמות השיש העצומים של "ארמון מתנות" זה מוצגים לראווה פריטים, שעומדים בסתירה מוחלטת להווי החיים האפרורי והצנוע עד מאוד של רוב האוכלוסייה המקומית: רהיטי פאר איטלקיים, פסלים עצומים מאבני ג'אד, תמונות שמנציחות רגעים מחיי המנהיגים - עשויות מנוצות צוואר של ציפורים נדירות, מאלפי צדפים או ממסמרים, חפצים עשויים מזהב ואבנים יקרות.
עד מתי תוכל אוכלוסיית צפון קוריאה לסבול את הניגוד הנורא הזה בין חייה העלובים למדי - גם אם בשנים האחרונות גדלה באופן משמעותי שכבת הביניים - לבין אורח החיים שופע המותרות של צמרת השלטון? האם הפחד מפני המשטר לא יתערער עם הפתיחות ההדרגתית, שקים ג'ונג־און הצעיר מתחיל לאמץ?
צפון קוריאה מפתיעה, מעניינת, רחוקה מלהיות קונבנציונלית. קשה לראות אותה מובילה את העולם ל"תיקון סוציאליסטי", כפי שצופים הדוברים הרשמיים, אך באותה מידה קשה לראות אותה קורסת בפתאומיות בגלל הלחצים הכלכליים האמריקניים. כאן רגילים לסבל. הם סבלו נוראות תחת הכיבוש היפני במחצית הראשונה של המאה הקודמת ומהשלכות מלחמת קוריאה. כניעה אינה מילה הנכללת בלקסיקון הלאומי שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו