שש פעמים הייתי במצרים בשנים האחרונות. הביקור הראשון היה ב- 2014, ביקור תרמילאי. הלכתי ברחובות קהיר שכמעט התרוקנו מתיירים, וישנתי בהוסטלים ריקים למחצה. זה היה שלוש שנים אחרי מהומות 2011 בכיכר תחריר, וכשנה לאחר הדחתו של הנשיא מורסי בהפיכה צבאית ב- 2013.
ביום שבו נחתתי, עבד אל פאתח א-סיסי כבר היה הנשיא. לעולם עוד היה עניין במתרחש במצרים. ההוסטל שאליו הגעתי אירח את אחרוני העיתונאים הפרילנסרים, שקיוו להתחיל את הקריירה שלהם במזרח התיכון. אלא שמביקור לביקור, הם התמעטו. "הרוב חזרו הביתה", אמרה עיתונאית אחת מהביקור האחרון, ב- 2018, "ואני מתכוונת לזרים. הפרילנסרים המצרים כבר בכלא, או שעזבו את המקצוע".
עוד בנושא:
הפגנות בכיכר תחריר: "העם רוצה בהפלת המשטר"
מצרים: בת 15 שהרגה אנס עומדת למשפט
סערה בעולם הערבי: מה נחשף במחשב נשיא אוניברסיטת מצרים?
טראמפ: "איפה הדיקטטור האהוב עליי?"
במסגרת הזמן הזו הספקתי לפגוש אומנים, פעילים, להט"בים, עיתונאים ופליטים –האנשים החשופים ביותר, גם לשינויים החברתיים וגם להתנכלויות מהשלטון. אצלם, משפטים התחילו ב'לפני המהפיכה' ו'אחרי המהפיכה', והמצב היה 'יום אסל יום בסל'. אם צריך לסכם את מצבה של מצרים בתקופה זו, מנקודת מבטו של המבקר המתחיל – אפשר לומר שהיו דברים שהשתפרו מאז, ודברים אחרים שהשתנו לרעה, והאחרונים נשארו מתחת לרדאר.
אם לומר את האמת, ההפגנות שהתקיימו היום בכיכר תחריר לא מפתיעות, וגם לא תגובת המשטר. זה היה רק עניין של זמן, כל מה שהיה צריך זה קש שישבור את גב הגמל. הפעם זה היה קבלן בנייה בשם מוחמד עלי, שבתחילת החודש דיבר בסרטון ויראלי על הפרויקטים שבנה עבור הצבא המצרי. הוא טען שהנשיא, אשתו וגורמים בצבא גנבו כסף מחברות בנייה העובדות עם הצבא, ביניהן החברה שלו.
השחיתות של משטרו עוררה זעם, א-סיסי // צילום: איי.אף.פי
הוא ביקר את בזבוז כספי הציבור, ומיליונים שנעלמו לכיסיהם של משפחת הנשיא, בעוד ששליש מהמצרים חיים מתחת לקו העוני. את הסרטון הוא הפיץ ממקום מושבו בספרד. התגובה של סיסי לא איחרה לבוא. היא לא היתה שונה בהרבה מביקורות ממשלתיות שהיו בעבר, נגד אזרחים שהביעו את דעותיהם. הוא טען שמדובר בשקר, וניסיון להשמיץ את הצבא המצרי. ושוב, זה היה רק הקש ששבר את גב הגמל המצרי. הגורמים למהומות האחרונות היו שם כל הזמן.
התאוששות מפנה מקום לייאוש
מה שעיכב את ההתפרצות האחרונה היה, בין השאר, מעצר המוני של מפגיני 2011, ועייפות החומר (של מי שנשאר). "אנחנו עייפים", אמר צעיר שהצטרף אליי ב- 2014 לסיבוב גרפיטי ברחובות קהיר, בין סיסמאות קיר אוונגרדיות לשאריות שנותרו מהכאוס – רוכלים עם דוכני בגדים מאולתרים ולא חוקיים, שעומדים בסימטאות הצפופות ומטרידים מינית כל דבר שזז, ללא שום פיקוח בשטח, ושוטרים שעושים בדיוק אותו הדבר.
"אין לנו כוח. רצינו ליצור משהו חדש וזה לא עבד", הוא אמר. גם האווירה בסיני היתה מייאשת. שנים של מהפיכות וכמה פיגועי טרור, ביניהם פיצוץ של מטוס תיירים ב- 2015, הפכו את עיירות הנופש לעיירות רפאים. כמו המלונות בקהיר, גם המלונות בסיני ואפילו הטיילת של דהב היו ריקים מאדם.
"רצינו משהו חדש וזה לא עבד", מפגין במצרים בשנת 2011 // צילום: איי.פי
בביקורים הבאים כבר ראיתי את תחילתה של התאוששות. הכאוס המצרי החל לחזור לממדיו הרגילים – את הדוכנים המאולתרים פינו מהרחוב, מספר השוטרים ירד, וגם מספר ההטרדות בציבור. התקשורת החלה להתעייף מהסיפור המצרי, השקט חזר (לכאורה), ועיירות הרפאים בסיני הפכו למוקדי תיירות עמוסים בישראלים ותיירים אחרים.
מלבד כמה סיפורים מדאיגים על 'העצור התורן' (עיתונאי אל ג'זירה שישבו בכלא, תיירת לבנונית וזמרת מצרייה שנעצרו על 'פגיעה בכבודה של מצרים', וכמה 'קלפי מיקוח' ישראליים), זר לא יכל לראות את המתרחש מתחת לתהליך ההתאוששות.
לוחמה בטרור כעילה לשיטור האוכלוסייה
אבל שיחות הסלון הראו אחרת. העיסוק האובססיבי של המשוחחים היה סביב נושא אחד – המוחבראת. הם היו מדברים על חברים עצורים, חשבונות פייסבוק מזויפים שמהם צריך להיזהר, וחשבונות אמיתיים שנפרצו, או משכו עוקבים לא רצויים. חלק מהאנשים שניסיתי לראיין כבר ברחו מהמדינה.
אחרים התחמקו, מחשש לניטור. כל מי שעשה משהו במדינה הזאת פחד מניטור. זהו בעצם אחד הדברים המאפיינים את שלטונו של א-סיסי - הניטור הגובר והפולשני שעולה על זה של קודמיו. תוצאה של מודעות גוברת לכוחה של הרשת החברתית, זו שהביאה את המהפיכה הראשונה, וטכנולוגיות משוכללות שהגיעו מעבר לים. הן נועדו 'לסייע למלחמה בטרור', אך שימשו גם לניטור ורדיפה אחר אזרחים ואנשי אופוזיציה.
דיכוי, ניטורו מעצרים, בשם המלחמה בטרור, שוטרים במצרים // צילום: רויטרס
למרות צעקתם של ארגוני זכויות אדם, התופעה המשיכה, ואפילו בריטניה אישרה מכירה של אמצעי ניטור למצרים בשנה שעברה. זמן לא רב אחר כך, אושר "חוק פשעי הסייבר" במצרים, המרחיב את סמכויות הממשל לחסום כל אתר כראות עיניו, ואפילו להעניש את גולשיו (עד שנה מאסר). לפי הדירוג של עיתונאים ללא גבולות, מצרים כבר ירדה למקום 161 מתוך 180 מדינות בחופש העיתונות.
גם הניטור כלפי להט"בים גבר. "יש יחידה מיוחדת במשטרה שצריכה למלא מכסה שנתית", הסבירו לי חברים מהקהילה, "לקראת סוף תקופת המכסה, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים ואחרים נשלפים מהבתים ונזרקים למעצר. חלק גדול מהמצוד נעשה באינטרנט – שוטרים פותחים חשבונות באתרי היכרויות, או מחפשים בפייסבוק אנשים שהביעו דעות מחשידות. ואז אנשים נעלמים. על כל עצור שעולה לכותרות, יש עוד הרבה שנמצאים שנים בכלא ואף אחד לא יודע אם הם חיים או מתים".
"א-סיסי צריך לעזוב", מפגינים בקהיר // צילום: איי.פי
נוסף על הניטור והמעצרים הגוברים, מצרים סובלת מבעיה כלכלית – שילוב של עוני, צפיפות אוכלוסין, מיעוט משאבים ואבטלה גבוהה, האתגר של כל שלטונות מצרים לדורותיהם. אומנם אחוז האבטלה שוב ירד, אחרי שקפץ בתקופת המהפיכות – מ- 13.5 אחוז ל- 11.4 אחוז, לפני נתוני הבנק העולמי. אך אחוז האזרחים החיים מתחת לקו העוני המקומי רק עלה בהתמדה וכיום הוא מגיע לכמעט שליש.
ערך המטבע ירד ביותר מ-30 אחוז – וכך ערך המשכורות. "בפעם האחרונה שבה נפגשנו, המשכורת שלי היתה שווה פי שתיים", אמר לי מרואיין אחד, "עכשיו עברתי ממעמד ביניים למעמד בינוני נמוך, וגם חבריי. היום אנחנו יושבים בבתי קפה אחרים, וגרים בדירות אחרות".
אחרי עשורים של תסכול, וכמה שנים גרועות, זה היה רק עניין של זמן עד שהעם המצרי ימצא דרך להביע את אי שביעות רצונו. וכך, קריאתו של קבלן בנייה הספיקה כדי להביא אלפים לכיכר תחריר, לראשונה מזה 8 שנים. מעצרים כבר היו בהפגנה הזו. המפגינים למודי הניסיון יודעים שסופן של הפגנות אלו עלול להיות כמו הקודמות. אך לעם נמאס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו