אחד המור"קים המשעשעים בהיסטוריית ההופעות הבינלאומיות בארץ מספר על מפגש בין אשת הפקה מקומית צעירה ובין חברי להקת סווייד, אי־אז בהופעתם בישראל בקיץ 1999. האגדה מספרת שבעת הנסיעה משדה התעופה למלון, התעניינו חברי הלהקה באופן כמעט כפייתי בתפריט ארוחת הערב. השאלה חזרה כמה פעמים, עד שלבסוף הקוד פוצח: אנשי ההרכב הבריטי תהו לגבי סוגי הסמים שהם הולכים לנסות באותו לילה.
הם עצמם מספרים על התקופה ההיא ב-"The Insatiable Ones", הסרט הדוקומנטרי הנהדר שיצא עליהם בשנה שעברה, וקצת מזועזעים מכמות הדקדנס שהתפלשו בה באותה תקופה. אבל לא מעט עבר עליהם מאז: 20 שנות פירוק והרכבה מחדש, והיום - רגע לפני שהם מגיעים לכאן בפעם החמישית (הם הופיעו בישראל ב־,1995 ב־,1999 ב־2011 וב־2015) להופעה ב־25 בספטמבר בלייב פארק ראשל"צ - מדובר בלהקה אחרת לגמרי.
להקה אחרת לגמרי. ברט אנדרסון בישראל, 2011 // צילום: קוקו
"אנחנו להקת לייב הרבה יותר טובה היום מכפי שהיינו אז", אומר ברט אנדרסון, סולן הלהקה, כשהוא נדרש לשאלת ההבדל בין סווייד של קיץ 1999 לזו של סתיו 2019. "הקהל הישראלי תמיד היה מקבל ומחבק כלפי הלהקה שלי, והמעריצים תמיד היו חדורי תשוקה ומלאי להט. גם האוכל הטבעוני בישראל הוא הכי טוב בעולם".
מלבד הביקורים של סווייד בישראל, אנדרסון עצמו ביקר פה עוד כמה פעמים לבדו, וגם הופיע בישראל במסגרת קריירת הסולו שלו. הפעם האחרונה שבה פקד את מחוזותינו היתה ממש לא מזמן, בחודש מאי השנה, במסגרת נשף הרוק של אביב גפן.
כפי שהבנתם לבד, כמעט עשור אחרי שהתאחדו, אנדרסון וחבריו אמרו די לקראק, ביי להרואין והיי לטופו. וזה כנראה מה שהיה צריך לקרות כדי לגרום להם להתאחד, אחרי שהחליטו להיפרד ב־2003. זה קרה אחרי כישלונו של ,"A New Morning" אלבום שלא הצליח מסחרית, שמיאן לספק להיטים ונחשב גם בעיניהם לטעות. ההחלטה הזו סיכמה עשור וחצי של פעילות שהחלה בדשדוש, הפכה לפריצה לשוק הבריטי והתפתחה עד למעמד של מגה סטארים, מהסוג שנמנה בשורה אחת עם להקות בריטפופ כמו אואזיס, פאלפ ובלר.
"הקהל הישראלי תמיד היה מקבל ומחבק כלפי הלהקה שלי". סווייד בישראל, 2015 // צילום: יהושע יוסף
אחרי הופעת ענק ארוכה ומסכמת ב־2003, הלהקה נעלמה למשך שבע שנים, עד לקאמבק המיוחל. ובכלל לא היה בטוח שהוא יתפתח מעבר להופעה אחת. "כל איחוד של להקה מתחיל עם האדרה וסיבוב ניצחון", מסביר אנדרסון את המעבר מקאמבק נוסטלגי למעמד של להקה פעילה, שמאז שהתאחדה הקליטה כבר שלושה אלבומים. "סווייד תמיד עובדים, תמיד כותבים. זה מה שאנחנו, כבני אדם - אנחנו פשוט לא יכולים לשבת בשקט".
יש שמועות שאתם מתכוונים להוציא אלבום חדש בקרוב, רק שנה אחרי שהוצאתם את האלבום האחרון.
"כן, האלבום החדש מתחמם לו לאט־לאט. אנחנו מתכוונים להימנע הפעם מהמורכבות הבארוקית של שני האלבומים האחרונים, ולעשות משהו חשוף. יותר חי, וולגרי ורוטט. אפילו קצת רהבתני. זו התוכנית לפחות".
בהופעה האחרונה שלכם בישראל בחרתם לא לבצע את "Saturday Night", שיר אהוב במיוחד על הקהל המקומי. המעריצים בישראל יכולים להיות רגועים הפעם?
"רק אם כולם מבטיחים לשיר איתנו".
אנדרסון הוא אישיות מורכבת. רמזים לכך אפשר היה לזהות כבר בניינטיז, כשהתהדר בנוצות טווס אנדרוגיניות, וטען בראיון שהוא ביסקסואל שמעולם לא עבר חוויה הומוסקסואלית. הפלירטוט עם מיניות ומגדר נזילים, והטקסטים המלוכלכים שהסתתרו מאחורי ריפי הגיטרה המרקידים, חושפים נפש אפלה.
בשנה שעברה הוציא את הספר "בקרים שחורים כפחם", ביוגרפיה קודרת משהו, שמתמקדת במי שהוא היה בטרם הפך לסולן האגדי של סווייד. את החלקים העסיסיים בסיפור הוא הותיר בחוץ, כמו למשל סיפור חברותו עם דיוויד בואי. "באופן ממש מפתיע, הוא היה אדם מאוד מצחיק", אומר אנדרסון. "תמיד כשנפגשנו היינו צוחקים הרבה יחד". נושא שפחות מצחיק אותו בימים אלה הוא נושא הברקזיט. "זה פאקינג אסון", הוא אומר בזעם.
• כחלון, תמצמץ: ציוצי הבחירות הכי קורעים
• או מיי גאד: כך נראית היום ג'אניס מ"חברים"