עושים שוק

על דבר אחד מסכימים כל הצדדים במשחק הפוליטי, ערב הישורת האחרונה של בחירות 2019 מועד ב': הבחירות הללו אינן מעניינות את הציבור. "עייפות", זו המילה שהשתמשו בה השבוע כדי לתאר את תחושת הציבור. עייפות מהקיץ המתיש, עייפות מעוד מערכת בחירות מיותרת. זו הסיבה, אגב, שכמעט לא ראינו שלטים מתנוססים ברחובות, ושתשדירי הבחירות בטלוויזיה זוכים לרייטינג מביך במיוחד.

אבל משחר ההיסטוריה, כדי לבדוק דופק פוליטי ראוי אם כן לצאת לשוק. לבדוק אם גם שם, הבחירות שיתקיימו ביום שלישי אינן מעוררות אמוציות, בשל העובדה שכולנו עברנו אל הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר אשר משמשים "כיכר השוק" האמיתית, על אף היותם מקומות וירטואליים ואלימים עשרות מונים מהשוק.

שוק רמלה, שכבר הוגדר על ידי מומחי הקולינריה המקומיים כ"שוק הטוב ביותר בישראל", מנומנם מאוד בשעת בוקר מאוחרת. אנשים מנהלים דיונים בשקט על מחיר הפירות, כאילו מדובר בשוק אירופי. זהו אחד השווקים האותנטיים האחרונים: בעוד אלו המרכזיים בתל אביב ובירושלים הפכו לשווקים אשר פונים למסעדנות ותיירות, שוק רמלה נשאר נאמן למקורותיו ולתושבי האזור.

בימי רביעי נערך שוק רמלה־לוד, שם אנחנו שומעים: "יש כאן ויכוחים בין היהודים, כי יש להם בחירות בשבוע הבא", מסביר לנו אדם ערבי מבוגר, שמחזיק כמובן בתעודת זהות כחולה. אחר כך יסבירו לנו שהשוק הוא מעוז ימני והתושבים הערבים של רמלה בכלל עסוקים בבחירות המקומיות כמקום שמשפיע על גורלם ופחות הארציות.

כשמסתכלים על יכולות הניבוי של השווקים בישראל, אפשר לדבר אולי על בחירות המהפך בסוף שנות ה־70, הבחירות שבהן זכה אהוד ברק אשר גרף תמיכה מפתיעה אז בשוק מחנה יהודה הירושלמי, וגם ההצלחה של כחלון שבמחנה יהודה ובשוק התקווה בתל אביב - ניבאו לו לפני שתי מערכות בחירות שהוא יהיה הפתעת הבחירות. אבל מה שווה השוק, כאשר אין בכלל כלכלת שוק של בחירות?

"אין תחושה ברחוב"

כאשר חברי עוצמה יהודית פורקים מתוך המכונית, בראשותו של מי שמתעקש להיות הפתעת הבחירות איתמר בן גביר, הניסיון הוא לייצר אקשן בצעקות שמרעידות את השוק השקט: "או אה מי זה בא, שר המשפטים הבא", נשמעות הזעקות של הנערים המקיפים אותו. המילה שחוזרת על עצמה כאשר בן גביר צועד פנימה, בחליפה ובחולצה בעלת שרוול ארוך בחום של 30 מעלות, היא "סלפי". כולם חייבים "סלפי".

בן גביר זוכה לצעקות תמיכה, אבל גם לאמירות כמו "בחיים לא תהיה שר המשפטים". אלו הם הסוחרים הערבים שמוכרים דגים. אבל מצב הרוח בשמיים ומה שלא נוח לשמוע, לא שומעים: "אני יודע שהשוק הוא מעוז ליכוד, ובגלל זה אני אומר לכם - ביבי ראש ממשלה, ואנחנו נדאג לממשלה ימנית", הוא מצהיר בקולי קולות.

הוא מקבל בורקס, לימונדה וקצת פירות. אף שזו מערכת הבחירות הראשונה שהוא בכלל ריאלי להיכנס לכנסת, נראה שהוא מנוסה למדי, ומתחבק בדביקות עם כל מי שצריך. "אין אווירה של בחירות", הוא אומר בחיוך שמעיד על תשישות. "לא בשוק הזה, ולא באף שוק במדינת ישראל. אני חורש את הארץ ואתה לא רואה ולא מרגיש בחירות, ולא שומע בחירות. זה לא אופייני רק לשוק הזה אלא בכלל. אין שלטים, אין תחושה ברחוב", הוא אומר ועתה נדמה שהעייפות ניכרת גם על פניו. "זה מאלץ אותנו לעבוד הרבה יותר קשה, אבל אולי האדישות הזו טובה למפלגות אידיאולוגיות כמונו, כי יהיו שיעורי הצבעה נמוכים".

ההמון מקיף אותנו: "מצביע רק לך, שאלוהים ישמור עליך. טוב שלא הלכת עם אף אחד אחר, רק אתה". אני שואל אותו אם הוא מאמין לאנשים שמלווים אותנו בביקור בשוק, כי לפי המספרים בשוק רמלה, בחישוב מהיר, בן גביר הוא פוטנציאל ל־14 מנדטים: "תשמע, אני חושב שלאט־לאט למדתי לזהות מי אומר אמת ומי לא, אבל אני אוהב את כולם.

"אין לי ברירה אלא לצאת לשטח וזה מה שאני עושה. יש במפגש הזה בשווקים משהו שמלמד אותך ואין לו תחליף כפוליטיקאי, ולכן אסור לוותר עליו גם בשנת 2019 ובעידן הרשתות החברתיות".

"מי זה בכלל גנץ?"

השמש כבר עומדת באמצע השמיים והחום בלתי נסבל. השוק המקורה מספק אולי הגנה מהקרניים היוקדות, אבל לא מהלחות שמדביקה את החולצה לגב. פנינה תמנו־שטה וצוות כחול לבן מגיעים לשוק ששוב חוזר לנמנם אחרי שבן גביר עזב. הקהילה האתיופית בשוק מחבקת אותה ומבטיחה שתצביע לה. אבל עד מהרה, האווירה משתנה.

"יא זבל", תוקפת אותה אישה במשקפיים ושקית מלאה בתאנים. "למה זבל, אני פנינה תמנו־שטה", היא אומרת ומושיטה את ידה לשלום.

"מקום קשוח, אבל אין דרך אחרת לנצח". תמנו־שטה // צילום: יוסי זליגר

"אתם זבל, אתם מסיתים נגד ביבי", אומרת האישה ומסתלקת. לאחר כמה דקות במעלה השוק, היא חוזרת: "רק רציתי להגיד לך שבדרך כלל אני אישה נחמדה", ספק מתנצלת על ההתנהגות שלה. "אבל אתם מדברים לא יפה על ביבי". תמנו־שטה עונה בחיוך: "אני בטוחה שאת אישה נחמדה, וזה בסדר שאת מצביעה לביבי, גם אחרי הבחירות נצטרך להישאר עם ישראל ולא צריך לקלל". האישה מחייכת: "לא באמת קיללתי, אמרתי רק זבל".

"תקשיב טוב", יוצא מישהו מדוכן הבורקס המעולים כשהוא אוחז בכוס לימונדה: "הבחירות הקודמות היו סביב יום העצמאות, אז כולם הצביעו כחול לבן, אבל עכשיו חודש אלול וזה חודש הסליחות אז כולם מוחלים, לכן צריך להצביע מחל".

חלק מהקהל מצטרף במחיאות כפיים ובקריאות קצובות: "ביבי, ביבי". תמנו־שטה מתחמקת מהמקום ואומרת ספק לעצמה ספק לנו: "אמנם הבאת אותי למקום קשוח, אבל אלו בדיוק המקומות שאני רוצה לגשת אליהם, אין דרך אחרת לנצח בחירות". אבל אז הקריאות מחמירות, "איך את מעיזה לרוץ מול ביבי, את אפילו לא ישראלית, את ישראלית חדשה", מטיחה בפניה מישהי ונדבקת אלינו בעודנו משתדלים להתעלם ממנה.

"אתם לא צריכים לרוץ נגדו, מי זה בכלל גנץ, יו יו יונית", פותחת האישה בעלת השיער הצבוע בחלקו בסגול בתנועות ובקולות חיקוי. "שמעת אותה? זה דיבור שהלגיטימציה שלו מגיעה מהשלטון, ועל זה אנחנו נלחמים", לא מסתירה תמנו־שטה את תחושותיה סביב המפגש המורכב.

"בגלל חוסר הפילטרים בשוק הזה כולם אומרים את מה שהם חושבים, אבל גם בו יכולה להיות ממלכתיות. לא חייבים שמי שעומד בראש המדינה ישתמש בביטויים כמו חמוצים, אלא ינסה לאחד.

"אפשר להחזיר את הפילטרים ואת הסינון על המילים, לא רק בשווקים אלא בכל מקום. עובדה שכשאני הולכת לקניונים הדיבור סטרילי יותר, פה בשוק אנשים מרשים לעצמם לדבר בצורה הרבה יותר קיצונית. יש באווירת השוק משהו שמאפשר את זה".

מתגלגלים לים

168 אלף תושבי תל אביב ויתרו בבחירות הקודמות על זכותם הדמוקרטית. סיור לילי בשוק האיכרים בנמל תל אביב ואחיו הפחות מוצלח, שוק צפון בשיכון דן, מעיד על כך שהמספר הזה, לכל הפחות, יישמר בבחירות הקרובות. "בכל החודשים האחרונים לא היתה כאן שום תנועה שקשורה בבחירות", מסביר לנו בעלי אחד העסקים בשוק האיכרים. "האולמות לא הושכרו, דוכנים לא היו כאן. שום שלט, אפילו סטיקרים לא תראה כאן. אולי נגמר למפלגות הכסף".

היו ימים. הנשיא נבון בשוק התקווה, בשנת 1979 // צילום: סער יעקב - לע"מ

הבריזה של נמל תל אביב מעידה שתקופת החגים לפנינו. החום בשעות הלילה נשבר לאיטו, ורוח מן הים גורמת למשפחות הצעירות לצאת קצת יותר מהבית אף שהקרוסלה ריקה, ובתי הקפה בשוק מרוקנים מאדם אף הם, על אף השעה המוקדמת.

בפעם הקודמת מפלגת העבודה לקחה את אולם רדינג, במה שהפך להיות מסיבת הפרידה של אבי גבאי, אבל הנמל והשוק שבתוכו לא זוכרים עתה בכלל שאבי גבאי היה פעם חלק מהפוליטיקה. אנחנו מצפינים לשוק צפון. "הרחוב לא יודע כלום", אומר לי אדם מבוגר שגונב סיגריה ויוצא לקפה, לפני שהוא חוזר לאשפוז בבית החולים אסותא הסמוך. "בבוקר עוד הסתובבו כאן כמה פעילים עם ניירות וחילקו, אבל אף אחד לא לקח מהם. מישהו מהם מספיק אמיץ לבוא לשוק או לבית חולים ולהסביר איך 30 שנה לא נגעו כאן בקצבת הזקנה ובביטוח הלאומי שלי?"

בשוק צפון מתארגנים כבר לסגירה, הצעירים בו נראים כמו כאלו שהבחירות הללו כל כך רחוקות מחייהם. רוב הסיכויים שביום הבחירות הם ילכו לשוק, לעשות קניות, ומשם יתגלגלו לים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו