אף שחוף ים נמצא במרחק קצר ממקום מגוריו של כל אזרח ישראלי, כשמדברים על הים והתרבות הים־תיכונית, המחשבה הראשונה תנדוד לאיי יוון או לחופי ספרד ואיטליה. בחוברות המיועדות לתיירים ארצנו מתהדרת בתואר "מדינת ארבעת הימים", אולם מעטים יראו בה ארץ ימית אמיתית. תייר מזדמן היטיב לבטא זאת באוזניי כך: "בצירוף המילים 'חוף ים' אתם, הישראלים, רואים את המילה חוף, ולא את המילה 'ים'".
ההסבר למצב נעוץ בכך שליהודים לא היה קיום לאומי עצמאי במשך קרוב לאלפיים שנה. בתקופה שעמים אחרים פיתחו יחסי גומלין בין המרחב הימי לבין תרבותם, העם היהודי היה מחוץ למשחק. היו אף כאלה שפיתחו את העניין וסיפקו הסברים פסיכולוגיים ודתיים לרתיעת היהודים מן המצולות. כך או אחרת, הניתוק הפיזי והמנטלי של היהודים ממקצועות הים ומאורחות חיים ימיים היה כמעט מוחלט, וסיפורי פיראטים יהודים היו בבחינת יוצאים מן הכללים שרק הדגישו את הכלל.
כל זאת החל להשתנות, גם אם בקצב איטי, עם הולדת התנועה הציונית. ספרו המרתק של הגיאוגרף וההיסטוריון פרופ' קובי כהן־הטב, בוחן את התהליך של שיבת היהודים אל הים, שקיבל תאוצה לאחר כינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל. אם בתחילה נתפס הים רק כמכשול שיש לצלוח בדרך מגלות למולדת ההיסטורית, אט־אט התגברה ההבנה שהים הוא חלק מקיום לאומי פורץ דרך. האחיזה היהודית בים הפכה להיות ערך.
כריכת הספר
כהן־הטב מיטיב לשרטט את הניצנים הראשונים לפעילות ימית יהודית בארץ ואת צמיחתם בהמשך, בלי לפסוח על שום תחום שיש לו נגיעה למרחב שוצף הגלים: מדיג, נמלים וספנות ועד לספורט וחינוך ותרבות ימיים. ההתחלה היתה צנועה ביותר ולא מרובת הצלחות; בראשית ימי המנדט נמצאו בארץ כ־600 דייגים, מתוכם לא יותר מ־20 היו יהודים. למעשה, מוסיף כהן־הטב, גם הם היו דייגים למחצה, משום שעסקו גם בעבודות נוספות, בעיקר בעונות דיג חלשות.
אחת הקבוצות הראשונות של דייגים יהודים קמה בשנת 1920, בחוף עתלית. היו אלה חיילים משוחררים מחיילי הגדוד האמריקני בלגיון העברי. כמה הם הבינו במקצוע? כנראה לא הרבה: חוסר הניסיון גרם לכך שהמיזם כשל, כסף ועמל רב ירדו לטמיון. ניסיונות אחרים ביקשו להסתמך על מקצועיותם של יהודי התפוצות שעסקו בדיג. כאלה נמצאו בסלוניקי היוונית ובדרום רוסיה, ובשנים 1926-1925 שתי קבוצות של דייגים יהודים על משפחותיהם התיישבו בחוף בסביבות עכו. אולם, תנאי הקיום הקשים במקום ומאורעות תרפ"ט הכריעו גם אותם.
גם הניסיונות ליישב בשנות ה־20 קבוצות דיג בכנרת - שבעה במספר לכל הפחות - לא צלחו, אך לא היו ברכה לבטלה. מן הכישלונות הופקו לקחים, וביישוב היהודי נוצרה שכבה מקצועית חדשה של דייגים אמיתיים. התוצאות יבואו אחר כך, במיוחד בימי מלחמת העולם השנייה. בתקופה שבין 1938 ל־1945 חלקם של היהודים בדיג הימי בארץ יעלה מ־1.9 אחוזים ל־18.2 אחוזים, חלקם בדיג באגמים יגיע ל־27.6 אחוזים, וחלקם בענף הדגים בכללותו יאמיר הודות לגידול דגים בבריכות ל־43.5 אחוזים.
בראשית תקופת המנדט נעשו גם ניסיונות ראשונים לרכישת אוניות ולייסוד חברות ספנות עבריות. הסנונית הראשונה היתה אוניית "החלוץ". שלושה שותפים יהודים מתל אביב רכשו ספינת מפרש ערבית, ציידו אותה במנוע של משאית צבאית בעל 30 כוח סוס והכשירו עליה שני חדרים לנוסעים. האונייה החלה להפליג בין נמלי מזרח הים התיכון, וקו ספנות עברי ראשון בהיסטוריה המודרנית נולד באופן רשמי. כעבור כעשור יקומו ויפעלו בארץ חברות ספנות פרטיות, ובשנת 1945 תצטרף אליהן חברת השיט "צים", שתיקח את העניינים הימיים לידיים "לאומיות". התיאור המפורט של הגעת האונייה "קדמה" לתל אביב ב־27 ביולי 1947, שמובא בספר, ממשיך לרגש גם כיום, כעבור 72 שנים אחרי המאורע. האונייה הראשונה של חברת הספנות הלאומית שמגיעה אל חופי הארץ ביום תשעה באב - מה יכול להיות סמלי יותר?
המתח בין היוזמות הפרטיות לבין המהלכים הממסדיים הורגש גם בתחומים אחרים של העיסוקים הימיים. לטענת המחבר, למאבקים האידיאולוגיים שהתפתחו בחברה היהודית בשנות המנדט היה משקל גדול ביחס למקומו של הים בתקומה הציונית. נדמה שכולם היו מוכנים לחתום על הסיסמה הפיוטית "אין גאולה לעם בלי גאולת הים", אבל המסלול המדויק לגאולה היה נתון במחלוקת.
תנועת העבודה הציונית, שיצרה את דימוי חלוץ עובד האדמה, התקשתה להתמודד עם הפרופיל האינדיבידואליסטי של יורדי הים. כניסת מקצועות הים אל חיק הממסד הציוני־סוציאליסטי הואצה עם ייסודה של "מחלקת הים והדיג" של הסוכנות היהודית בשנת 1935, ועם הצורך להקים נמל עצמאי יהודי בתל אביב בשנה שלאחר מכן. הציונים הרוויזיוניסטים, לעומת זאת, מלכתחילה דגלו בחזון של "כיבוש הים", וכרכו את השיבה לארץ ותחיית הריבונות היהודית באחיזה בים. לא במקרה הקימה תנועתו של ז'בוטינסקי את בית הספר הימי של בית"ר בצ'יוויטווקיה האיטלקית, ובכך הניחה תשתית לחיל הים העתידי של מדינת ישראל.
לקראת תום מלחמת העולם השנייה, בן־גוריון הרחיב את תפיסת החשיבות של הים לממדים רוחניים כמעט. כהן־הטב מדגיש שגם הוא ראה בים לא גבול, אלא דווקא גשר לעולם היהודי בגולה ואף התייחס אליו כאל בסיס קיומי. "משום מה חשבנו שחוף הים זהו הקצה של הארץ", אמר בן־גוריון בנאום "חזון הים" בשנת 1944, "זוהי טעות. על חוף הים מתפשטת, במרחב של מאות ואלפים ורבבות קילומטרים לאין סוף, ארץ ישראל ימית".
אם לא די בכך, מנהיג היישוב המאורגן שיבח את הים ככלי יצירת היהודי החדש נטול הגלותיות וכתרופה לתחלואי העבר הגלותי. "אנחנו באים גם להבריא את הגזע היהודי והים הוא קודם כל מקור של כוח", אמר בן־גוריון. מכאן קצרה הדרך לסיכום מדהים, כפי שניסח אותו הזקן עצמו: מדינה יהודית תקום, אם תהיה אדמה יהודית וים יהודי.
המהפכה הימית / קובי כהן־הטב
יד יצחק בן צבי, 365 עמ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו