זה לקח לה כמעט עשור, אבל סוף סוף לנה דל ריי מתנערת מהדימוי של היפהפיה העצבובית/הילדה העשירה שמשתעשעת במלנכוליה, והופכת לדמות עגולה.
אלבום האולפן השישי שלה, "!Norman Fucking Rockwell", מציג אותה כיוצרת בעלת משנה ועמוד שדרה משלה, כזו שמשמיעה קול משלה והוא הרבה יותר מראוי. בקווים כלליים מאוד, האלבום הזה ממצב את דל ריי כנערת הפוסטר של הפוסט מודרניזם. הנמוך והגבוה מתפלשים יחד, האמירה האישית וההבחנות הפוליטיות לא נפרדות והסגנון נע בין בלדות פסנתר דרמטיות לפופ פסיכדלי מתקתק. זה לקח לה כמעט עשור, אבל בגיל 34 לנה דל ריי סוף סוף קוטפת את פירות ההתמדה שלה.
• גנץ אצל אופירה וברקו: "ראש הממשלה הבא?"
• או מיי גאד: כך נראית היום ג'אניס מ"חברים"
• 25 שנה ל"חברים": פרויקט מיוחד
כל הדיונים המייגעים סביב האלבומים הקודמים, ובעיקר הראשונים שהעלו אותה לתודעה העולמית, נעלמו. כבר ברור שגם אם גדלה בבית מבוסס מאוד, זה לא אומר שהיא נטולת תודעה פוליטית וחברתית. כבר מובן לכולם שגם אם היא יכולה לדגמן למותגי אופנה ענקיים כמו גוצ'י, זה לא בא על חשבון אמירה אישית. כבר אי אפשר להתעלם מיכולות הכתיבה שלה שמראות שיפור דרמטי ועקבי, ומהנישה הייחודית שחצבה לעצמה במוזיקה האמריקאית של היום. כשהיא שרה על אהבה שקרסה והתפוגגה או על השינויים המטרידים שאמריקה עוברת בעיניה, היתרון היחסי שלה על פני כותבות פופ אחרות לא מוטל בספק, דל ריי היא כוכבת בזכות ולא בחסד.
הקהל הישראלי הרחב בוודאי זוכר אותה בעקבות התקרית עם פסטיבל מטאור בשנה שעברה. דל ריי היתה אמורה להופיע בו, קיבלה פניות מארגוני BDS להחרים את ישראל ולבטל את המופע, וענתה להם (במה שנראה תחילה כצעד חד משמעי ואמיץ מאוד) ש"מוזיקה היא אוניברסלית וצריכה לחבר אותנו יחד. להופיע בתל אביב זו לא הצהרה פוליטית ובוודאי לא התחייבות לפוליטיקה שם, בדיוק כמו שלשיר כאן בקליפורניה לא אומר שהעמדות שלי מתאימות לעמדת הממשלה ומעשיה הלא אנושיים". למרות זאת היא ביטלה בסוף את הגעתה, כשהסיבה הרשמית היתה חוסר יכולת לקבוע הופעה קרובה גם בתחומי הרשות הפלשתינית.
באלבום החדש דל ריי כותבת ומגישה בצורה הכי משוחררת אי פעם. הקול שלה עדיין נשמע בין מלחשש לפתייני, אבל נוספו לו יציבות ובשלות שעוזרות למילים שלה לחדור עמוק יותר. לצידן, בתוכן וביניהן שזורים אינסוף אזכורים לתרבות האמריקאית בכלל ולקלאסיקות רוק משנות ה־70. הצייר נורמן רוקוול, שמופיע בשם האלבום, הוא עוד חוליה בשרשרת האזכורים הזאת, שבחלק מהזמן מצליחה למקם את המאזין בסצנת הפולק של לפני חצי מאה כמעט.
למרות שהאלבום כולו מכוון להתעלות מעל לרגע הזה בזמן, בולטים בו במיוחד "Doin' Time" שנפתח בציטוט מתוך Summertime של גרשווין, האפוס בן תשע הדקות שנושא את השם "Venice Bitch" (והוא תצוגת תכלית מרהיבה של הפקה אינטליגנטית) ו־"Mariners Aprtment Complex", הסינגל הראשון ששוחרר מהאלבום, וכנראה השיר היפה והשלם ביותר מתוכו.
• אופירה לא נחה: "אמון זה כמו נייר"
• גילי נגד אופירה: "אני נגעל ממך"
• אופירה ואייל גולן: הציטוטים הגדולים
• "לינץ' ושקרים": דנית ואליאב מתפוצצים ברשת
• שחר מ"מאסטר שף": "אני טעם נרכש"