קרב המאסף של ברנע: הוא כבר לא הענק, אתם כבר לא הגמדים

 לא צריך היה להמתין הרבה מאז שידור תמלילי החקירות אצל גיא פלג, עד להופעת מאמר ה"צאו־נא־במחולות" של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". ברנע הגיע לשלב מסוים בביוגרפיה היצירתית שלו, שבו הוא היה מרגיש נוח בעיר לגדו, בירת בלניברבי. אני סומך עליו שהוא יודע בדיוק היכן זה, אבל פחות משוכנע שהוא היה רוצה להיות מזוהה דווקא עם המתקן שמקשט את האקדמיה שם, הלא הוא ה־device. אותו פלא טכנולוגי שעם כוונון נכון, יכול להפיק באופן אוטומטי לגמרי חיבורים לא רעים בפילוסופיה, במדע ואפילו בשירה. 

זה קצת מה שנהיה מ"ברנע המאוחר", כפי שנוהגים לכנות היום גלגול מבוגר של איש רוח. אפשר לשלשל לפותחן הקלט שלו בשמונה בערב "נתניהו", "אדלסון", "ישראל היום" ו"שרה" - ותהיו בטוחים שלמחרת בבוקר תמצאו במגירת הפלט מאמר נוסחתי עם כל מה שהתרגלתם לצרוך: "הון־שלטון", "כיסים עמוקים", מני נפתלי", "סיידוף", "פולחן אישיות" ו... איך לא, "ביביתון". 

אני מודה שזה לא נעים לפתוח עם זה את הבוקר, וזה על פניו גם משגה לחזור על מילות הקוד האלה כאן. אבל הפעם זה מתבקש, ואפילו אלך לקראתו צעד נוסף - ואביא משפט גנרי שלו על "ישראל היום": "עיתון הוא לא היה, אפילו לא ליום אחד. לא כל נייר מודפס עם תשבץ וסודוקו הוא עיתון". כל זה, אגב, בטקסט של פחות מ־500 מילים; אפשר להגיע לחישוב מתמטי של נפח האובססיה. 

מאבק לשימור נכסים

 אלה ביטויים שאמורים לכאורה לעלוב, אבל יש סיבה טובה לשאת אותם בגאון. כי כשברנע, כמו חלקים נרחבים בעולם התקשורת, מסרבים להכיר בך כעיתון, זה קודם כל כי הם סבורים שהם קיבלו הסמכה טרנסצנדנטלית לקבוע עבור העולם מהו עיתון, אבל בעצם הפרויקט שלהם הוא להחצין ברבים את העובדה שהם אינם מקבלים אותך כ"אחד משלנו". 

אם לא להיות עיתון, לפי ברנע, זה להיות שונה ממנו - אז "ישראל היום" הוא סיפור הצלחה. הוא מתחשבן עם הקמת מתחרה עסקי לפני 12 שנה, אבל תובע עלבון הרבה יותר עמוק: העובדה שמישהו בכלל העלה על הדעת שאפשר לחשוב על דגם עדכני, חופשי, אלטרנטיבי, לסטנדרט שהוא וחבריו הציבו. 

פנים אל מול פנים, מחלק ישראל היום ומחלק ידיעות אחרונות // צילום: יהושע יוסף

"ישראל היום" הוא בשביל ברנע, מה שאראל סג"ל ואמיר איבגי הם בשביל ותיקי גל"צ, ומה שעמית סגל הוא בשביל... נעצור כאן. האיש מבין. נהוג לחשוב על זה במונחים של חילופי אליטות או מאבק על הגמוניה.

זה נכון, אבל מופעים כמו זה של ברנע משקפים תגובתיות הרבה יותר נחותה וארצית: זהו קרב מאסף של גילדה מקצועית שאיבדה את היתרון היחסי שלה בשדה, שעד לפני 12 שנים, פחות או יותר, הובטחה לה בו בלעדיות פיזית ותודעתית. תופעת נתניהו הפקיעה מהם מונופול - כדי לתת קצת לאחרים - וזה מסביר הרבה מאד מהאיבה הקמאית אליו. יכול להיות שהממד האידיאולוגי הוא אפילו משני בסיפור הזה; זה מאבק לשימור נכסים. 

אל תיתן לעובדות להפריע

אבל מעבר להיבט הסוציולוגי - והברנעיזם הוא ריאקציה חברתית בנאלית בסך הכל - יש גם ממד עיתונאי. צריך לשים לב היטב לקו המחבר בין תגובת ברנע לתמלולים שהודלפו לגיא פלג, לבין נזיד ההכפשה הסמיך שבישל עמרי מניב, בחדשות 13, על הרב נאומבורג. ברנע ומניב, כך לפחות אני חושב, הם אנשים נבונים וישרים, אבל העיתונות שהם מייצגים היא מנוונת. זה לא קשור לסקופים ולחשיפות - איש לא מפקפק ברקורד המרשים שלהם. זה קשור לרעב מגמתי ולחיפוש אחר הוכחות לצורך אישוש תזות מוקדמות. עיתונות של דעה קדומה, תחקירנות מסוגת מ.ש.ל. 

מניב הסתער על צילומי השיעורים, כי הם הסתדרו לו טוב עם מה שצריך להוכיח. כמו מניב, גם ברנע לא חשב על מה שבאמת משתמע ממה שגיא פלג חשף, ומהאפשרות שברובד העמוק, התמלולים משרתים דווקא את התזה ההפוכה. והבעיה הגדולה היא לא רק חיפוש האישושים להנחות המוקדמות, אלא ההעלמה השיטתית של כל מה שסותר. זוהי בפירוש פרקטיקה עיתונאית של השתקה מניפולטיבית. 

צל ענק, השפעה צנועה

 דעותיהם האישיות של מניב וברנע בעצם אינן משמעותיות; זו עיתונות שמחפשת הוכחות לדעה הקולקטיבית, ל־doxa, למערכת האמונות הקהילתית שממנה נגזרת האורתודוקסיה של חבריה. במובן הזה, "ישראל היום" הוא באמת לא עיתון לפי ההגדרות של ברנע, אלא פמפלט פרוטסטנטי על דלתות הכנסייה - לא כי הוא מערער על עיקרי האמונה, אלא כי הוא כופר בסמכות האפיסטמית של קרדינלי הידע. 

"ישראל היום" מתחצף לברנע ודומיו, והוא מייצג ציבור הולך וגדל של חצופים, חלקם התפתחו כבר ל"בוטים", שאינם מכירים בחבריו של ברנע כבסמכות, ומסרבים להמשיך לסור למרותם התודעתית. בני הבליעל האלה שקוראים "ישראל היום" מרגישים שהם גם לא מי־יודע־מה זקוקים למתווכי ידע כל הזמן; הם מוותרים מדי פעם גם על שעת הקריאה המודרכת עם סימה קדמון. הוכח שאפשר לצלוח את האקטואליה גם בלי הפרשן. רולן בארת טלטל את עולם הספרות עם "מות המחבר". "ישראל היום" הביא את הקוראים לעידן של "מות הפרשן" - במובן של השגרת הפקפוק בדרשות היומיות או השבועיות של העיתונות הישראלית. לצרוך תקשורת - כמו שאומרים בצרפתית על אלכוהול - אבל במתינות. 

אפשר להבין את המרמור של ברנע. קיומו של "ישראל היום" הוא הוכחה יומיומית לממדים האמיתיים, והצנועים, של טווח ההשפעה שלו. מתברר שהוא לא היה גדול, הוא רק הטיל צל ענק. הוא חי עד לפני 12 שנים כנפיל בעולם של גוליבר; משם מוכרות לו העיר לגדו ופרובינציית בלניברבי. עכשיו הוא לא ענק, והבשורה היפה היא שאתם כבר לא גמדים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו