לפעמים ההצגה אחרת

ליאת חנסב מאלפי מנשה נולדה לפני 32 שנה עם תסמונת דאון. בבית החולים המליץ אחד הרופאים להוריה להשאיר אותה שם, בשל חומרת מצבה. "אבא שלי ממש התעצבן על הרופא הזה", היא אומרת. "הוא הרים אותי על הידיים ואמר, 'זאת הבת שלי!' היה ברור לו ולאמא שלי שאני יוצאת איתם הביתה, למרות הכל".

בשנים שחלפו גדלה ליאת ונלחמה בנחישות על מקומה. כשהיתה בת 16 נהרגה אמה עליזה בתאונת דרכים, אבל היא לא ויתרה על חלומה הגדול: להיות שחקנית. בגיל 19 התקבלה לחוג למשחק בהרצליה, והיום היא יושבת בקדמת הבמה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב ביפו. בעוד חמישה ימים תופיע כשחקנית מן המניין בהצגה "הדברים החשובים באמת", המבוססת על נושאים מתוך "הנסיך הקטן", בכיכובם של עשרה שחקנים עם צרכים מיוחדים. 

ההצגה המיוחדת עולה במסגרת פרויקט יוצא דופן, שבמהלכו השלימו עשרת השחקנים שלוש שנות לימודי משחק בסטודיו. בכורת "הדברים החשובים באמת" תיערך ב־11 וב־12 בספטמבר ביפו, ואחריה צפויה ההצגה לרוץ ברחבי הארץ.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

"מגיל צעיר מאוד חלמתי להיות שחקנית או זמרת", ממשיכה ליאת. "הייתי באקים (האגודה לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בישראל; ע"נ) בפתח תקווה, ובגיל 8 כבר הופעתי שם בהצגה. מאז זה לא עזב אותי.

"אני מאוד מתגעגעת לאמא שלי. הייתי הילדה של אמא. חבל כל כך שהיא לא ראתה לאן הגעתי בחיים. אני מסיימת לימודי משחק! בהצגה הראשונה והשנייה, ובעצם בכל הצגה, אני בטח אחשוב עליה. 

"אבא שלי, אפי, יהיה בקהל, והוא הכי גאה בי בעולם. הלימודים בסטודיו חיזקו לי את הביטחון, נתנו לי משמעות אחרת לחיים, עשו אותי מאושרת".

• • •

את ההצגה כתב חנוך רעים, שגם מגלם את דמות הטייס הממציא. מסייע לו השחקן רפאל שחרי, בוגר הסטודיו של ניסן נתיב. לבימוי אחראית שרה סיבוני, מורה למשחק, שחקנית ובמאית, היוצרת בתחום הקולנוע והתיאטרון החברתי. 

השחקנים עם הצרכים המיוחדים, נוסף על ליאת, הם אור בר טור (28) מרמת השרון, אורטל בר דוד (32) מתל אביב, אפרת רז (32) מכפר סבא, ורדה וייס (28) מרמת גן, ליאור אבינרי (בן 28) מכפר סבא, גלעד סקופטי (27) מיבנה, משה ברק (42) מנס ציונה, ליאור טיסון (בת 32) מראשון לציון וכפיר מרמרלי (32) מפתח תקווה.

כל העשרה לוהקו לדמויות של "נסיכים קטנים", שפוגשים את הטייס הממציא ומבקשים ממנו, לעיתים דורשים, שיכניס את כולם למטוס הקטן מנייר שהם מביאים לו. על הבמה הם נראים טבעיים לגמרי, לא מתאמצים להרשים או לרגש או להיות דרמטיים. לרגעים קשה לזכור שמדובר בהצגה ולא ברגעים מהחיים. 

כפיר מרמרלי מפתח תקווה הוא עיוור כמעט לחלוטין. נולד עם מחלת שרירים נדירה, ועם עיוורון מלא בעין שמאל. בעין ימין הוא רואה באופן קלוש. "גדלתי עם המגבלה הקשה הזאת, אבל אף פעם לא ויתרתי לעצמי", הוא אומר.

בהצגה הוא יודע בדיוק היכן הוא אמור לעמוד וכמה צעדים עליו לפסוע על הבמה כדי להתקדם לסצנה הבאה. במסגרת תפקידו, שאותו הוא מגלם בצורה מדויקת ומעוררת השתאות, הוא אוחז בחולצה של הטייס ותובע ממנו לחשוב כיצד הוא יצליח להכניס אותם למטוס. כפיר מדבר בדיקציה ברורה, מדגיש את מילותיו, והנוכחות שלו על הבמה כובשת את האולם. הוא מוסע בעגלה קטנה לקדמת הבמה ופוצח בשיר: "אתה צריך לחלום כמו ילד, בקלות, בלי אחריות". קולו מרגש את הקהל המצומצם שצופה בחזרה. השחקן אור בר טור מצטרף אליו, וכך גם שאר "הנסיכים הקטנים". אי אפשר שלא להצטמרר. 

הוא קורא לעצמו "איש של מוזיקה, שתמיד היתה לו תשוקה גדולה למשחק". שנים רבות התמקד במוזיקה ישראלית, קרא והלך להופעות של פבלו רוזנברג, דניאל סלומון, שלומי שבן, יוני רכטר. גם את כוורת הוא אוהב מאוד. לפני עשר שנים הגיע לתיאטרון קהילתי לאנשים עם צרכים מיוחדים, "זולת" בבת ים, ושם התחיל את מסלול המשחק שלו. 

בשנת 2015 שיחק בהצגה "בעירבון מוגבל" במסגרת התיאטרון, וכמה שבועות לאחר הבכורה אושפז בבית חולים עם דלקת קשה במעי הגס. "שכבתי שם שבועיים והשתגעתי. לא חשבתי על המשפחה, לא חשבתי על החברים, לא חשבתי על כלום. רציתי רק דבר אחד: לחזור לבמה. למשחק. לתיאטרון.

"אחרי חמישה חודשים של כאבים חזקים מאוד, התאוששות ושיקום, חזרתי לתיאטרון ושיחקתי בהצגות נוספות. זאת היתה התרופה הכי טובה בשבילי". 

השחקנים ליאת חנסב וכפיר מרמרלי. "התיאטרון הוא החיים שלי", אומר כפיר // צילום: אפרת אשל

על הפרויקט בניסן נתיב שמע כפיר דרך מרכז היום של איל"ן בתל אביב, שם הקים קבוצת תיאטרון קטנה. "הפרויקט קסם לי, וכשהודיעו לי שאני בפנים, התרגשתי מאוד. בשלוש שנות הלימודים הייתי בא באוטובוס לכל השיעורים. לא החמצתי שום שיעור.

"כדי שאצליח ללמוד את הטקסט, הגדילו לי את האותיות, ויש לי זיכרון צילומי טוב, כך שלמדתי הכל בעל פה. אני קורא טקסט פעם־פעמיים - וזוכר הכל".

איך אתה מסתדר על הבמה בלי לראות מה קורה?

"אני לומד את הבמה. יודע בדיוק מה יש עליה, מי עומד סביבי וגם סופר צעדים. למשל, אני יודע בדיוק כמה צעדים אני צריך לעשות כדי להגיע לשחקן אחר. בחיים האישיים שלי אני מאוד מופנם, אבל ההצגה היא הדרך שלי לבטא את עצמי".

עד היום הוא הוציא שלושה ספרי שירה, בהוצאת איל"ן. "דרך הכתיבה אני מביא לידי ביטוי את החיים שלי ואת מה שאני רוצה להגיד. גם המוזיקה וגם הכתיבה שלי הן דברים נפלאים מבחינתי, אבל הן עדיין לא המשחק. התיאטרון הוא החיים שלי.

"כשאני על הבמה, כולי מרוכז בתפקיד. כאילו הנשמה שלי נמצאת במקום אחר. ברור שאני מתרגש מהקהל, מהתגובות, ממחיאות הכפיים. אני מרגיש אותן חזק מאוד".

ויש לו עוד אהבה גדולה. קוראים לה יעל, היא בת 30, מרותקת לכיסא גלגלים, והם הכירו בסניף של איל"ן בתל אביב.

"נפגשנו בשיעור שמבוסס על סיפורים כתובים. התחלנו לדבר, ועם הזמן העניינים נהיו רציניים יותר. אנחנו כבר כמעט שלוש שנים יחד. עכשיו, בגלל החזרות להצגה, שחייבו אותי להגיע לסטודיו חמש פעמים בשבוע, כמעט לא התראינו, ואני מתגעגע אליה. היא תבוא לבכורה, וזה יהיה מאוד מרגש.

"על חתונה אנחנו לא מדברים בינתיים, אבל אנחנו רואים את החיים שלנו יחד. אנחנו מאוד־מאוד אוהבים". 

• • •

הפרויקט המיוחד נולד לפני כשלוש שנים, כשעמותת שק"ל (שירותים קהילתיים לאנשים עם צרכים מיוחדים) והסטודיו למשחק ניסן נתיב הגו רעיון מאתגר עם חזון מקסים: לשלב אנשים עם צרכים מיוחדים בלימודים תלת־שנתיים בסטודיו, ולסכם את הפרויקט בהצגה שתרוץ אחר כך בכל רחבי הארץ. 

"פנינו להרבה מאוד הוסטלים, לבתי דיור מוגן, לקבוצות ווטסאפ ולהורים לבעלי צרכים מיוחדים, וסיפרנו שאנחנו מחפשים מועמדים בני 22 עד 35", מספרת עדה עוז, רכזת פרויקטים מיוחדים ומנהלת ההכשרה בתיאטרון בעמותת שק"ל. "חיפשנו כאלה שיש להם גישה למשחק, לזמרה, לריקוד, ואולי גם עם רקע בתיאטרון. קיבלנו כ־40 קורות חיים של מועמדים, וכולם נבחנו ביום אודישנים. חיפשנו אנשים עם מוגבלות קוגניטיבית, ושילבנו גם בעלי תסמונת דאון, אספרגר, אחד שנמצא על הרצף האוטיסטי, אחד עיוור כמעט לחלוטין". 

עשרה התקבלו לפרויקט השאפתני. בסטודיו ביפו קלטו אותם אביר מזרחי, מנהל הפרויקט ובוגר ניסן נתיב בעצמו, מאשה שמוליאן, בוגרת ניסן נתיב וכיום שחקנית בתיאטרון חיפה, והבמאית שרה סיבוני.

"בחודשים הראשונים הכשרנו חמישה סטודנטים משנה ב' לעבוד כמורים וכמדריכים לבעלי הצרכים המיוחדים", מספר מזרחי (32). "התחלנו לגבש את הקבוצה במשחקי כדור וחברה - 'חיי שרה', 'דג מלוח'. אחר כך מישהו היה יוצא מהכיתה וחוזר בתור דמות שהוא היה רוצה להיות, וכולם היו צריכים לנחש מה הוא. 

"לימדנו אותם מושגים בסיסיים מעולם התיאטרון והיתה גם עבודת אימפרוביזציה, כדי לגרות אצלם את החוש היצירתי ואת הדמיון ולאפשר להם לרכוש ביטחון על הבמה. זה היה תהליך שלקח זמן. גם לשחקנים רגילים לא קל לקלוט את שפת התיאטרון.

"ידענו שאנחנו חייבים לגבש אותם כקבוצה, שירגישו שייכות. הלכנו איתם להצגות בקאמרי ובהבימה, והם צפו גם בהצגות סטודנטים בסטודיו. לאט־לאט הכל התחבר והתגבש אצלם, באופן אישי וגם קבוצתי. 

"בהתחלה הם היו מפוחדים על הבמה, אבל משנה לשנה הם צברו ביטחון, גם כאן וגם בחיים האישיים. זה באמת נס גדול, הפרויקט הזה". 

סיבוני מספרת כי "מההתחלה הוקסמנו מהאותנטיות שלהם. זה גם היה אתגר עבורנו - להיות רגישים, מבינים ומכילים יותר. 

שרה סיבוני ואביר מזרחי. "היו גם תקלות בדרך" // צילום: אפרת אשל

"היו גם תקלות. למשל, אחד המשתתפים חטף התקף זעם תוך כדי שיעור, צרח וגרם לאחרים לבכות. הרגענו אותו. ניסינו לא לאפשר לקבוצה לברוח מדי פעם למקום של מסכנוּת. ניסינו להעצים אותם, במקום שיתרכזו בבעיות שאיתן הם מתמודדים בחיי היומיום.

"היה עוד משבר, כשאחת המשתתפות התאהבה בשנה הראשונה בסטודנט מהסטודיו. היא כתבה לו הרבה הודעות בפייסבוק, והוא לא ענה לה. היא נכנסה לדיכאון והפסיקה לתפקד. אביר תפס פיקוד על האירוע ועשה איתה הרבה שיחות. בסוף היא התאוששה".

• • •

אמי ליברמן, מנכ"לית ניסן נתיב, מספרת שההתחלה היתה קשה. "החזון של הפרויקט מקסים ומשלב, והוא חברתי מאוד: להכיר בתלמידים־שחקנים המיוחדים כאמנים, לאפשר להם לנסוע בארץ עם ההצגה, ובכך לאפשר להם להתפרנס מתיאטרון, ולא מעבודות סיזיפיות ולא מתגמלות. 

"לא היה פשוט להכניס אותם לכאן. בחלק מהשיעורים שילבנו אותם בכיתות רגילות עם הסטודנטים הרגילים. זה יצר חיכוכים: בשנה הראשונה הגיעו אלינו תלונות מצד הסטודנטים הרגילים. הם אמרו, 'מה זה, לא בשביל זה שילמנו שכר לימוד'. אנחנו, מצידנו, היינו נחרצים מאוד בעניין: זו האג'נדה החברתית המשלבת של הסטודיו שלנו, ואם למישהו זה לא מתאים, הוא יכול לעזוב. אף אחד לא עזב. להפך, בסוף קיבלתי המון תגובות נהדרות מהסטודנטים, שדרך העבודה איתם, הם מבינים עולמות נוספים ונפתחים לעוד צורות חשיבה, ושזהו בית ספר אמיתי למשחק".

שרה סיבוני מודה שהיתה ספקנית בנוגע לאפשרות של החבורה המיוחדת להעלות הצגה "אמיתית", באורך 45 דקות, בהפקה שהיא רק שלהם ובכיכובם. "בגלל שהם כל כך הם, כל הזמן, זה לא היה פשוט. היו רגישויות גדולות אצל רבים מהם, והיינו חייבים להיות ערים גם לזה. למשל, אם נתתי תפקיד לאחד מהם, ובמהלך החזרות שקלתי להעביר את התפקיד לשחקן אחר - השחקן שרציתי לקחת לו את התפקיד לא קיבל את זה. מצד שני, היינו מחויבים לשמור על מקצועיות ועל הצגה ברמה טובה.

"אני חושבת שעמדנו יפה בשתי המשימות. אין גבול להתרגשות שלי, כשאני רואה לאן הם הגיעו".

עדה עוז: "השקענו הרבה כסף בכל שנת לימודים שלהם, בסביבות 180 אלף שקלים. גם משרד העבודה והרווחה שותף. בשנה השלישית גם הביטוח הלאומי נרתם לשיווק ההצגה. הכל מתוך תפיסה שאם וכאשר ההצגה תרוץ, ויבוא הרבה קהל, המשתתפים יוכלו לממש את חלומם להיות שחקנים ולהתפרנס ממשחק.

"הם מקבלים מאיתנו כיום דמי כיס של 200 שקלים לחודש, ויקבלו עוד 150 שקלים לכל הצגה, וכולי תקווה שהכל יתחבר וירוץ כמה שיותר". 

עוז, שמלווה כבר עשרות שנים אנשים עם מוגבלויות פיזיות וקוגניטיביות, התרגשה במיוחד מרגע אחד במהלך הפרויקט. "יום אחד הגעתי לבקר אותם כאן, ביפו, חיפשתי את כולם ולא מצאתי. כשניגשתי לאחד מחדרי הלימוד, נדהמתי. הם ישבו שם יחד ולימדו זה את זה את הטקסטים. בשקט, בכבוד הדדי, בחריצות מעוררת השתאות. דבר כזה עוד לא ראיתי. הסתכלתי עליהם מהצד עם דמעות בעיניים. באותו רגע ידעתי: זאת הצלחה. לראות אותם, אחרי שהלימודים נגמרים, יוזמים כזה מפגש - זה נס גדול. המראה הזה הפעים אותי ונתן לי תחושה אדירה של סיפוק". 

מי שעמל על התאמת ההצגה למידותיה של הקבוצה היה המחזאי חנוך רעים. "כתבתי מחזה על פי נושאים מ'הנסיך הקטן', שמיועד ספציפית למשתתפים המיוחדים", הוא מספר. "עבדנו על ההצגה חצי שנה, ותוך כדי העבודה גילינו מה הכי מתאים להם. למשל, שהם יעבדו על הבמה כקבוצה, ולא כבודדים. שלכולם בעצם יהיה אותו תפקיד. זה גיבש אותם. 

"הקבוצה הזאת בעצם מלמדת את הטייס הממציא המתוסכל, שכבר שנים לא הצליח להמציא משהו, לחשוב כמו ילד. לראות את הדברים החשובים באמת ולפעול לא דרך העיניים, אלא דרך אינטואיציה רגשית. זה עובד מצוין על הבמה".

בהצגה הם פורחים. כולם יחד, בדבוקה. כפיר קורא בקול "דינג־דונג, דינג־דונג", כשעון מעורר, וכל ה"נסיכים" האחרים מצטרפים אליו במקהלה, מנסים להעיר יחד את הטייס הממציא. הם דואגים איש לרעהו ומגבים זה את זה על הבמה. מדי פעם נשמעים לחשושים: "עכשיו אתה", "עכשיו תיכנס", "תגיד עכשיו את המשפט שלך". כשאחד המשתתפים טועה במשפט שהוא אמור לדקלם, איש סביבו לא מעיר לו. כאן אין התנשאות ואין שיפוטיות. 

ליברמן צופה בהם ומתמוגגת. "לראות אותם כך, מסוגלים לבצע הצגה ברמה כזאת, זה מרגש אותי", קולה נסדק. "אתה לא מבין כמה הם מוסיפים לסטודיו שלנו. אני יודעת שזה גם מטפח אצלם תקוות וחלומות להיות שחקנים, וחלקם אולי יתאכזבו כשזה לא יקרה. אבל אני מלווה אותם בשלוש השנים האחרונות, וראיתי עד כמה הם הולכים בראש מורם וגאה. מבחינתנו זה באמת שווה הכל. אנחנו הולכים לפתוח עוד מחזור כזה בשנת הלימודים הבאה". 

• • •

בסיום ההצגה אנחנו מתכנסים לשיחה. המשתתפים מתיישבים על הבמה, רצוצים. אורטל בר דוד מספרת שרצתה מאוד להיות שחקנית, בזכות רמי הויברגר.

"ראיתי אותו משחק באיזו הצגה ואמרתי לעצמי: גם אני רוצה. בהתחלה היה קשה לי לתפוס שהתקבלתי ללימודי משחק ושאני פה, בניסן נתיב. ותנחש את מי פגשתי פה? את רמי הויברגר. הוא מורה כאן. 

"ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'הסתכלתי עליך מופיע ורציתי להיות כמוך'. אני חושבת שהוא התרגש לשמוע את זה. יש לי כישרון לפנטומימה, אני שרה במקהלה, ואני חושבת שהשתפרתי מאוד במשחק בעקבות הלימודים כאן.

"בהתחלה לא היה לי פשוט. לא רק לי, גם לשאר החברים שלי. לא הבנו מה רוצים מאיתנו. המורים שלנו אמרו לנו, 'יאללה, תעבדו, תנו בראש'. עשו לנו תרגילי התעמלות, מתיחות. העמידה על הבמה היתה קשה. 'תעמדו פה, תעמדו שם, תעשו סיבוב, תבואו לפה'. היה קשה, אבל הצלחתי.

"אני אוהבת לבוא לפה, זה כיף, אבל זה גם מעייף".

אין לך פחד במה? 

"בהתחלה היה לי פחד במה. היה מלחיץ לראות מלא אנשים שמילאו את האולם כשעשינו הצגות סוף שנה (במסגרת הלימודים העלתה החבורה שתי הצגות קטנות: 'קוויאר ועדשים' ו'סליסה'; ע"נ). נכנסתי לרקוד, וקפאתי. אבל אז השתחררתי ורקדתי, ונהניתי".

עם הבמאית שרה סיבוני ומנהל הפרויקט, אביר מזרחי. "אנחנו רציניים ומצחיקים, יודעים לחקות, לרקוד, לשחק, אנחנו הכל", אומר גלעד סקופטי // צילום: אפרת אשל

ליאת חנסב חולמת להיות שחקנית וקומיקאית. "הלימודים בסטודיו תרמו לאישיות ולביטחון העצמי שלי. הם גם לימדו אותי לצפות לטוב בחיים, ולא לרע. אחרי שאמא שלי נהרגה רציתי למות, להיות איתה. ראיתי רק רע. עכשיו אני במקום אחר, חיובי.

"יש לי שלושה אחים רגילים, והמשפחה שלי תמיד האמינה בי וחיבקה אותי. אפשרה לי להיות בחורה רגילה עם צרכים מיוחדים. בעתיד אני מקווה לשחק במחזות של שייקספיר ושל חנוך לוין".

האבא אפי מתרגש. "ליאת היא הכתר שלי. נלחמנו עליה וגידלנו אותה לכל דבר. מגיל צעיר לקחנו אותה לטיפול בדיבור, להתעמלות, לכל דבר שיוכל לסייע לה. ומגיל צעיר היא חלמה להיות שחקנית וזמרת. רציתי לרשום אותה לחוגי משחק בהרצליה, בתל אביב, בבת ים - וכולם דחו אותה, בגלל מצבה. אבל היא פייטרית, והיא לא ויתרה לרגע. 

"בגיל 19 לקחתי אותה לחוג למשחק בהרצליה, לבמאית קרן כהן ישראלי, והיא האמינה בליאת מייד. שנתיים היא שיחקה שם עם בעלי מוגבלויות אחרים, וזה היה מדהים. היא שיחקה שם בשתי הצגות, אחת מהן עלתה במועדון צוותא בתל אביב. אני כל כך גאה בה! לא יהיה נרגש ממני בבכורה של ההצגה".

ליאת גרה כיום בדיור עצמאי בכפר סבא, עם שותפים עם מוגבלויות. "מדי יום אני מדברת בטלפון עם אבא ועם האחים שלי, שהם העוגן שלי. אני כל כך מתרגשת שכולם רואים לאן הגעתי". 

כשליאת מדברת, ליאור טיסון פורצת בבכי ומכסה את פניה. ליאת מושיטה אליה יד, ושתיהן יושבות צמודות דקות ארוכות.

"אני בוכה, כי גם אני איבדתי את אמא שלי", מסבירה ליאור. "היא נפטרה מדום לב לפני 15 שנה. זה קרה לה בבית שלנו בראשון לציון, ממש אחרי שחזרתי מבית הספר". ליאת מרגיעה אותה, לא מרפה מידה. "אל תבכי, אנחנו איתך, אנחנו יחד כאן", היא אומרת לה ברוך. 

מי שמפיג את העצב הוא משה ברק, שפוצח בסדרת חיקויים מרשימים. אריק שרון, שמעון פרס, רפאל איתן (רפול) - את כולם הוא יודע לחקות, וכולם צוחקים. אחר כך הם מתפזרים לבתיהם. 

אביר ושרה נפרדים מהם בחיבוקים. גלעד סקופטי מצהיר, רגע לפני שהוא עוזב את הבמה: "תדע לך שלא הברזנו משום שיעור. אנחנו רציניים ומצחיקים, אנחנו יודעים לחקות, לרקוד, לשחק, אנחנו באמת הכל". 

וכפיר? הוא יושב על הבמה וממשיך לשנן את הטקסט שלו. עוד משפט ועוד אחד. ממאן לעזוב את האולם. "העיניים לא חשובות, הן מפריעות", הוא אומר לי משפט מתוך ההצגה. "את הדברים החשובים באמת אפשר לראות רק בלב". 

erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו