אני רואה את שיר האל"ף־בי"ת של ילדי עוטף עזה ומזדעזע. א' אש, ב' בלון, ג' זו גדר גדולה. איזו מציאות חיים, אילו אבני בסיס מעפנות לילדוּת. אני מראיין ילד מדהים משדרות, שלקה בגמגום בגלל החיים בלחץ, והוא מספר לי באומץ שהוא כל הזמן מפחד, שכל חבריו בבית הספר מפחדים, שאם זה היה אפשרי, כל הילדים היו עוזבים את שדרות. אני שואל את עצמי אם כהורה הייתי נשאר, ואת מי הייתי מעדיף - את המדינה או את ילדִי הקט, הנשרט.
אני בוהה בתמונות מחגיגת סיום החופש בשדרות, שהתחרבשה. הצעקות רודפות אותי. אני יודע שהייתי צורח יותר חזק. חוסן זאת מילה ריקה. חרדה מטורפת, זאת האמת. ואני שומע שעובדי מרכז חוסן בשדרות, שנותנים תמיכה נפשית לכל מוכי החרדה, לא מקבלים את שכרם. האטימות הממשלתית מנסה לקבוע שיא עולמי חדש לפני הבחירות, וכרגיל, ליצמן בתמונה.
ליצמן מגן על עצמו בפרשת הצדיקה האוסטרלית מלכה לייפר באומרו שהוא עוזר לכל מי שפונה אליו, ללא הבדל. אדוני סגן השר, ללא הבדל זאת שחיתות. היהדות מבדילה כל הזמן, היא עוסקת בהבדלות כערך הבסיס שלה. מבדילים בין כשר לטמא, בין קודש לחול, בין גברים לנשים, בין יהודי לגוי, בין ראוי לשאינו ראוי. פתאום לא מבדילים.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
אחד, ישעיהו, אמר על זה: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר". ואני הקטן מוסיף - הוי המסייעים לכאורה לפוגעים בילדים ולא מסייעים לתומכים בילדים. הוי ואבוי.
אחת מצורות השחיתות הכי נבזיות היא שימוש ברגשות הטובים של אנשים, בדרך כלל ממקצועות הטיפול, כדי לדפוק אותם בכסף. זה נכון בשדרות, זה נכון לעובדים סוציאליים ולפסיכולוגים בשירות הציבורי. אנשים שיש להם לב ענק, שמוכן להכיל את כאבם של אחרים. אנשים שאינם יכולים שלא להגיש עזרה. הם נולדו לזה, הם חונכו לזה, זה ייעודם בחיים.
אהה! אומרת המדינה, אם הם מוכרחים לעזור, הם יעשו את זה גם ללא תשלום. ננצל אותם עד חצי מוות.
הלב שלי יוצא אל ילדי שדרות. ילדים ללא ילדוּת. ילדים עם פחד מוות, עם דריכות קבועה, עם חוסר אמון בסיסי בטוב בעולם. ילדים שלא מכירים שגרה מבורכת או שעמום פשוט.
ילדי העוטף הם אלה שעוטפים את ישראל. האם ישראל עוטפת אותם בחזרה, או שהיא משתמשת בהם כטמבון אנושי? עובדי חוסן עושים הכל כדי שחבית החומר־נפש לא תתפוצץ, וגם את זה הם עושים תחת אש. המינימום שאפשר לעשות הוא לחסוך מהם את התחנונים לשכר שכל כך מגיע להם.
1 בספטמבר
ביום ראשון ניקח את בתנו אל שערי בית הספר, לכיתה א'. התרגשות גדולה. שמחה עצומה. שמחה שבתי האהובה לא הולכת לבית הספר ולכיתה א' שאני פקדתי. שהעולם השתנה, השתפר, התעדכן.
לפני 51 שנה הלכתי לכיתה א' בירושלים, ילד עם הפרעת קשב בלתי מאובחנת, ושם קיבלתי לשלוש שנים את המחנכת ד"ק. אישה מבוגרת מאוד, ניצולת שואה, אלימה, בלי שום כישורי הוראה ועם ריח גוף נורא. לא הייתי מציין את העניין הזה לולא היתה מורתי מפרה את המרחב הפרטי שלי בחוסר רגישות מופגן, גוהרת ואוחזת וצובטת ומכה בסרגל על האצבעות. ותמיד הריח הזה באף. ריח של סכנה ופחד. לא ייאמן, אבל למדתי בקיצה של התקופה שבה זה היה אפשרי.
ומדוע היכתה אותי המורה? הסעיף המרכזי בכתב האישום היה "עצלנות". למען האמת, לא הייתי עצלן. היתה ועדיין יש לי הפרעת קשב, ויש משימות שאני לא יכול לעשות היטב. לקשט, למשל, משעמם אותי מוות. לא מסוגל להקפיד על פרטים, זה לא בשבילי. אבל לא הייתי מאובחן, בכלל לא היתה אז אבחנה, אז הושארתי עם האישה הזאת, שניסתה לסדר אותי עם אלימות בכל הרמות.
בכל 12 שנותיי בבית הספר לא נהניתי אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת. זה לא עבד על החלק התקין במוח שלי, אלא רק עצבן את החלק הלא־תקין. 12 שנים ירדו לטמיון, לא למדתי כלום, לא עשיתי שום מטלה, שרדתי בזכות יכולת אלתור וחוש הומור. 12 שנים אף אחד לא אמר "הילד הזה, משהו איתו לא בסדר. בואו נבדוק". פשוט לא ידעו.
אין בליבי כעס, רק צער על שנים כה יפות, שעברו במתח בלתי פוסק ובתחושת החמצה.
אז הבת שלי הולכת לכיתה א' בבית ספר אנתרופוסופי, שבו יראו אותה. איך אני יודע? כי המורה שלה כבר היתה בביקור אצלנו בבית ביוזמתה, וישבה על הרצפה ושיחקה עם הילדה קלפים, ונשארה שעה, והתיידדה, והתחבבה, וראתה את החדר ופגשה את האחות, ויצרה אמון. ולכן אני יודע שגם אם לא יהיה מושלם, יהיה אחרת לגמרי, וזה גורם לי שמחה עד דמע. את הבת שלי יראו.
מקווה שגם את הילדים שלכם יראו, וישמרו עליהם מילדים מקולקלים וממורים גרועים, ויתגמלו את המורים שלהם כמו שמגיע להם. מקווה שיהיה לילדים מעניין, ושאף אחד לא יהרוס להם את הילדוּת, האוצר היקר בעולם.
בּוֹבּּוֹׁׁׁׁׁׁ
רגע לפני שנגמר אוגוסט, אנחנו הבנים צריכים לדבר שנייה על רגע קטן אחד, שקורה רק לנו.
הרגע הזה שבו יוצאים מהמים בבריכה, נוטפים, פלג הגוף העליון נשלף מהמים, אחריו מטפס פלג הגוף התחתון, ואז... מערבולת של חוקים פיזיקליים מדביקה את בגד הים למכלול שהוא נועד לכסות, וקווי המתאר של האוצר נגלים לעיני כל.
ברור שברגע הזה הצגת התפארת היא בתזמון הגרוע ביותר האפשרי, כי מי הבריכה פעלו את פעולתם המבורכת, מה שלא נזקקים לו לשם השחייה נסוג לאחור, אולי אפילו לתוך הגוף, וגם אם היוצא מן המים נתברך בשבעת המינים, לא שעת רצון היא. במוחו של האיש היוצא מקור לחום עולה המחשבה שכולם מסתכלים עליו ברגע הזה, והמבוכה רבה.
יש הממהרים לתפוס קמצוץ מבגד הים, למשוך אותו קדימה ולהכניס אוויר לתוך האירוע, וכך להבדיל בין קודש לחול. ויש המתביישים אפילו לשלוח יד אל הנער, פן חלילה ייחשבו ללא־קוּלים, כאלה שמחשבנים למישהו איך נראים מטמוניהם בצאתם מהמים.
לאחרונה, להבדיל, היה לי הכבוד להצטלם עם שביס שמתחתיו התוסף, שלא לומר התותב, המכונה בֹּובֹּו, מין כרית קטנה הנחבשת על הראש מתחת לשביס ומעניקה לו את הנפח הרצוי. שאלתי את עצמי, הבובו הזה, כבר אותיותיו מזכירות שמו של העניין בלשון הילדים, למה שלא יהיה כזה בנוי מראש בתוך בגד הים הזכרי, יעניק נפח והגנה מרגעים מביכים, וישחרר גברים רבים בכל קצווי תבל ממחשבות המביאות אדם לפקפק בטוב הבריאה ובכך שקיבל בדיוק מה שצריך כדי לחיות חיים מלאים ומאושרים בכל העניינים.
־ וואו, אחי, אתה מצויד.
"שטויות אחי, זה בובו"..
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו