"אני זוכר את הטבח כאילו קרה היום. את סבא הולך לפתוח את הדלת ואת הרוצחים דוחפים אותו פנימה ודוקרים אותו. הם היו שכנים שלנו, כמעט אחים, והם ניסו לרצוח אותו", משחזר אברהם קרייתי (קפילוטו) את מה שהתרחש לפני 90 שנה בחברון, במה שנודע מאוחר יותר כפרעות תרפ"ט.
קרייתי בן 98, כנראה העד האחרון שראה את הזוועות ונותר בחיים. בחייו ראה לא מעט מלחמות, כלוחם בהגנה, כחייל בצבא הבריטי, כקצין במלחמת השחרור, ששת הימים ויום כיפור, וגם כעורך דין, שועל קרבות במסדרונות בית המשפט. אך גם במרומי גילו, הוא אינו שוכח את מה שקרה באותו יום שבת לפני בדיוק 90 שנה, היום שבו פרצו מחבלים, שכנים, לתוך בתי היהודים בחברון, והחלו לטבוח בחבריהם בחמת זעם.
הוא לא אוהב להתראיין, וממעט בכך. גם את הראיון הזה הוא כמעט ביטל ברגע האחרון, אבל השתכנע, הסכים להיזכר שוב במה שקרה לפני עשרות שנים, בסיוט שהתרחש למשפחתו, שהגדיר אותו במידה רבה. הוא מקפיד לציין בתחילת הדברים כי יש להיזהר עם עדותו. הוא היה בן 8 באותו הזמן, ו־90 שנים הן זמן ארוך, שבו הזיכרונות האמיתיים מתערבבים בקטעי ההיסטוריה, בטקסטים שקרא במהלך השנים, וכמובן, גם הגיל משחק תפקיד.
"אני יליד חברון, וכך גם ההורים שלי", הוא מספר. בגיל צעיר הוא עבר לירושלים, אך המשיך להגיע לעיר העתיקה שבה התגוררו סבו, סבתו ודודיו. "הייתי הנכד הבכור והיו שולחים אותי בחופשות להתארח אצל סבא וסבתא". סבו היה נגר וחשמלאי ותיק ומפורסם בעיר, ובין השאר התקין את מנורות החשמל הראשונות במערת המכפלה. אחד היהודים היחידים שהורשו לעבור את המדרגה השביעית ולהיכנס למקום הקדוש.
פתאום דפיקות בדלת
ב־24 באוגוסט 1929, י"ח באב תרפ"ט, החלו הערבים תושבי חברון בטבח. יום קודם לכן הוזהר אליעזר דן סלונים, ראש הקהל בחברון, מכך שהפורעים מתכננים טבח, אך סלונים דיבר עם ידידיו הערבים ואלו הבטיחו לו שלא יקרה דבר. לכן, הרגיע סלונים את היהודים ואמר להם שאין צורך להימלט מהעיר.
ביום שבת בשעה 08:30 בבוקר החלה ההתפרעות. אלפי ערבים מצוידים בגרזנים, בסכינים ובקלשונים התנפלו על בתי היהודים. הם רצחו את רב הקהילה הספרדית ואת אשתו, עינו ורצחו את הרוקח במרפסת בית הדסה ואנסו את בתו. פורצים הסתערו על ביתו של סלונים, שבו הסתתרו רבים מתושבי העיר היהודים. הם פרצו לבית, רצחו את סלונים, רעייתו, בנו ורבים נוספים. רק בנו הקטן של סלונים, שלמה בן השנה, שרד מכיוון ששכב פצוע מתחת לגוויות בני משפחתו.
הלוויות ההרוגים בת"א, תרפ"ט // צילום: מתוך ויקיפדיה
הבית מול זה שאירע בו הטבח היה בית משפחת קפילוטו, בית סבו של אברהם קרייתי. "הרוצחים הנבלים עלו לקומה שלנו ודפקו בחוזקה בדלת", הוא משחזר. "סבא שלי פתח, אבל כשראה אותם ניסה לדחוק אותם החוצה. הם פרצו פנימה ודקרו אותו".
בני המשפחה האחרים נמלטו לקומה השנייה והסתתרו. אחרי עשר דקות הם ירדו וראו את הסב מתבוסס בדמו. "הוא היה מלא בדם, וסבתא שלי טיפלה בו". שתי הדודות של אברהם ניצלו בנס מהטבח, מכיוון שיצאו באותו סוף שבוע לקניות ביפו. דודו וסבתו הצליחו גם הם להימלט מגורלו של הסב.
בני המשפחה פונו בבהילות לירושלים יחד עם שאר הפליטים מהטבח, ושוכנו בבית שטראוס בעיר. הסב אושפז בבית החולים והתאושש אחרי חודשיים. "הוא השתתף בהקמת המצבות ל־67 החללים שנרצחו בחברון", מספר אברהם. אך הפציעה היתה קשה מדי, וחודשיים בלבד אחרי שהחלים מהדקירה נפטר כתוצאה מזיהום. הוא היה הנרצח ה־68 בטבח שהתרחש בחברון, נרצח שלא נספר במניין ההרוגים. "סבתא שלי העידה באחד המשפטים של הרוצחים שנתפסו", נזכר אברהם.
אתה זוכר מה היו התחושות שלך לאחר הטבח?
"קשה לומר, כי הייתי צעיר מאוד, אבל ההרגשה לא היתה טובה, מאוד לא סימפטית. הבנתי קצת ערבית וכשהייתי בחברון הייתי מסתובב. הכרתי את השכנים. היינו משחקים יחד עם הילדים הערבים, וסבא שלי אפילו התלבש כמו ערבי. הם היו כמעט כמו האחים שלנו".
ואז הגיע המופתי
לאחר פטירת הסב, רבקה, סבתו של אברהם, החליטה לעשות מעשה. היא יצאה עם קבוצה של יהודים בחזרה לעיר, ואלו התגוררו בחברון במשך תקופה. לבסוף הוחלט לא לאפשר ליהודים להמשיך לחיות במקום, והם נאלצו לעזוב.
השנים עברו, ואברהם זכה לסגירת מעגל. ב־1941, כשהוא בתחילת שנות ה־20 לחייו, יצאה לדרך חוליה של ההגנה לביקור בעיר חברון. אברהם זכה להגיע בחזרה לבית, שבינתיים נמכר לשוטר ערבי. "ביקרנו בחורבות של הבתים וגם בבית העלמין היהודי. צולמנו על קבר האחים המקורי, לפני שהוא נהרס". זו היתה הפעם האחרונה שראה את בית סבו וסבתו. "אסור לנו להגיע למקום היום. עד היום אני מתגעגע לבית שבו ביליתי את החופשות שלי, עם סבא וסבתא".
25 שנה מאוחר יותר, הגיע אברהם בשנית לחברון, הפעם במדים. "יום אחרי ששחררו את חברון הגעתי לעיר, כקצין בחטיבת עציוני. לקחתי את דוד שלי, ויחד עלינו לבית העלמין היהודי. הגענו ולא היה כלום, ראינו גן ירק עם עגבניות ומבנה. ערבי יצא מהמבנה, וקראנו לו ושאלנו איפה הקברים. הוא אמר 'כאן', ולא הבנו על מה הוא מדבר. הוא בא עם מקוש וחפר, וכך נחשפו הקברים. לעולם לא אשכח את הגילוי הזה". במשך שנים הוא השתתף באזכרות לזכר נרצחי תרפ"ט, אך לפני כעשור, בשל גילו, לא היה יכול להמשיך להגיע. את מקומו ממלא היום אחיינו, יוסי שא־נס, "ששומר על הגחלת", כהגדרתו.
מבחינתך, הזיכרונות של בני משפחתך והנרצחים עוברים הלאה דרכך?
"אני כל הזמן מספר על מה שקרה לנו כמשפחה, אבל זה פחות מרגש את הדור הצעיר. בשבילם אלו סיפורי סבתא, וזה נכון קצת. בכל פעם שהם שואלים אני מתחיל לספר, יורה על אוטומט. זו היתה ההתחלה של השנאה של הערבים אלינו. חיינו כמו אחים, אבל אז הגיע המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ואמר להם שכל אחד שיהרוג יהודי יהיה לו חלק בעולם הבא".
מה היית רוצה שיזכרו מפרעות תרפ"ט?
"זו שאלה קשה. הייתי רוצה שלא ישכחו לנבלות האלו מה הם עשו, ושלא יוותרו על חברון. אתה יודע, למעשה בלי חברון אין לנו יסודות בכלל. אברהם, יצחק ויעקב קבורים שם, והם ניכסו את קברי האבות לעצמם. אסור לנו לשכוח מה קרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו