זכות השיבה

שטר בעלות מצהיב בן 212 שנה יכול לשמש כעמוד הפותח בסיפור קורותיה המפותל של חלקת "אל מצרי", חלקת הקרקע הידועה כיום כ"שוק הסיטונאי בחברון". שטר הבעלות הזה, משנת 1807, שבו הקנה בית הדין השרעי את הבעלות על 4.5 הדונמים הללו ל"חיים המצרי היהודי הממונה על העדה היהודית", במחיר שתי עשרה מאות גרושים, הוא אחת מנקודות המוצא החשובות למאבק הציבורי שבפתחו ניצב עתה היישוב היהודי בחברון. 

היהודים גורשו מהאדמה הזאת בפרעות תרפ"ט, שהשבוע מלאו להם 90 שנה. הערבים בנו את השוק שלהם על הקרקע הזו רק שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, ופונו ממנה ב־1994. היהודים שבו לשוק שבע שנים אחר כך, אך ב־2006, יום לפני העימות בעמונה, הם שוב פונו משם, הפעם תוך הבנות עם הדרג המדיני והצבאי. 

בתוך זמן קצר, נאמר לתושבים היהודים אז, השוק יושכר ליישוב היהודי בחברון וישמש למגורי משפחות. ההבטחה הזאת לא מומשה עד היום. עכשיו, בחלוף עוד 13 שנה, הומצאה סוף־סוף חוות הדעת המשפטית שמאפשרת - לפחות על הנייר - את חזרת היהודים לאדמתם. רה"מ נתניהו נדרש עתה להחלטה שרוב הח"כים בקואליציה היוצאת שלו תומכים בה, אך הוא עדיין מהסס.

יש בסיפור עוד שתי דמויות שההיסטוריה ליהקה לעמדות השפעה מכריעות. הראשון, שעושה הכל כדי להשיב את היהודים לאדמתם, הוא הרב עמרם יפרח, סבו של אייל יפרח, אחד משלושת הנערים שנחטפו לפני חמש שנים ממרכז גוש עציון ונרצחו מייד לאחר מכן. 

הרב יפרח עומד כיום בראש הנהלת כוללות "ספרדים מגן אבות", הגוף שירש חלק ניכר מהנכסים של ההקדש הספרדי בחברון, ובכלל זה את אזור השוק הסיטונאי. יפרח החליף את הרב מרדכי אליהו בראשות הכוללות (לאחר פטירתו של הרב אליהו) והעניק ייפוי כוח מחודש ליישוב היהודי בחברון להחזיק בשוק וליישבו ביהודים.

"90 שנה אחרי הטבח וחמש שנים אחרי רצח נכדי וחבריו", אמר השבוע הרב יפרח ל"ישראל השבוע", "אין שום סיבה לא לעשות צדק היסטורי, להשיב ישראל לגבולם ולסגור מעגל". יפרח, שנמנה עם מחדשי היישוב היהודי בקריית ארבע לפני 52 שנה, היה שמח אם אחד הבתים שייבנו בעתיד יישא את שם נכדו, שהרבה לבקרו בקריית ארבע ולמד בישיבת שבי חברון הסמוכה לשוק. הוא קורא לנתניהו שלא להתמהמה: "עכשיו הזמן לפעול. אחר כך עלול להיות מאוחר מדי". 

בניגוד ליפרח, מי שעושה הכל כדי למנוע מהיהודים לשוב לאדמתם הוא ראש עיריית חברון, תייסיר אבו סנינה - שהורשע בעבר ברצח ששת בחורי הישיבה בפיגוע הקשה בבית הדסה ב־1980. אבו סנינה שוחרר מהכלא בעסקת שחרור מחבלים אחרי שריצה שנתיים מאסר בלבד. בקמפיין הבחירות שלו, קודם שנבחר לראשות העיר חברון ב־2017, הוא התפאר והתגאה בפעולת הרצח. 

אבו סנינה והרשות הפלשתינית פועלים יחדיו במוצהר כדי "לחנוק" את היישוב היהודי בחברון, תוך בניית מאות יחידות דיור סביב לשכונות היהודיות הקטנות, ומתן הטבות לתושבים הערבים שבאים לגור דווקא שם. ראש העיר אף מנהל עתה מלחמת חורמה בהיתר הבנייה שניתן לפני שנתיים להקמת רובע חזקיהו, ובאמצעות עררים שונים הוא מצליח בינתיים לדחות את הקמת 31 הדירות במקום. הרובע, שעתיד להיקרא על שם הרב חזקיהו מדיני, מחבר האנציקלופדיה ההלכתית "שדי חמד" שהתגורר ולימד במקום, נקנה על ידי האדמו"ר החמישי בחסידות חב"ד לפני כ־120 שנה. הרובע סמוך לבית רומנו, שבו שוכנת ישיבת שבי חברון.

הרב עמרם יפרח קורא לנתניהו "להשיב יהודים לגבולם" // צילום: מרים צחי

בליכוד, במפלגת ימינה ובש"ס לוחצים על רה"מ נתניהו לקבל החלטה בעניין עוד לפני הבחירות. השר אריה דרעי הבטיח לסייע בעניין, ובימים אלה ביקר בשטח גם ח"כ ינון אזולאי מש"ס, בנו של שר הדתות לשעבר דוד אזולאי, שנפטר בשנה שעברה. בליכוד פועלים בנושא השרים זאב אלקין, יריב לוין, משה כחלון וח"כ גדעון סער. בימינה מובילה את המאבק איילת שקד, שכשרת משפטים הפכה עולמות כדי לסיים את הקפאת הבנייה הממושכת (כ־20 שנה) שממנה סבל היישוב היהודי בחברון.

אבל נתניהו מהוסס. בינואר 1997 אימצה ממשלתו הראשונה את הסכם חברון, שהעביר 80 אחוזים מהעיר לשליטה פלשתינית מלאה. במקביל התחייב נתניהו במסגרת אותה החלטה "לפעול כדי לשמור על כל התנאים והצרכים הנדרשים לקיומו, ביטחונו וביסוסו של היישוב היהודי בחברון". אלא שרגע לפני פרסום "עסקת המאה", נתניהו כנראה לא יעשה דבר בלי הסכמה אמריקנית מוקדמת, וזו, כך אומרים, טרם ניתנה.

המפנה בעידן בגין

כדי להבין עד כמה נפתלת העלילה בסיפור השוק, צריך לחזור בקצרה לפרקים הקודמים שלה. בתרפ"ט נרצחו בחברון 67 יהודים, ועוד רבים נפצעו. הקהילה היהודית עתיקת השנים גורשה מהעיר והותירה אחריה רכוש רב. הרכוש הזה הועבר לישות משפטית ירדנית חדשה: "האפוטרופוס על רכוש האויב הציוני", שהשכיר אותו לערבים בחברון. את 4.5 הדונמים, שפעם היו חלק מהרובע היהודי העתיק, הממונה הירדני השכיר לעיריית חברון. זו הקימה עליו את השוק הסיטונאי.

שום דרג מדיני בישראל לא התנדב מעולם להרחיב את תחומי היישוב היהודי בחברון, ואף לא ליזום את חידושו בעקבות מלחמת ששת הימים. בשונה מהדרך שבה נהגה הממשלה בירושלים העתיקה - שם הוחזר הרכוש היהודי לבעליו - בחברון הכללים היו אחרים. הממשלה בראשות לוי אשכול הקפיאה למעשה את המצב בעיר; היא העבירה את נכסי היהודים השדודים מידי האפוטרופוס הירדני לידיו של אפוטרופוס ישראלי מטעם הממשל הצבאי, שהמשיך להשכיר את הרכוש היהודי לשוכרים הערבים מהתקופה הירדנית.

כמעט כל מה שקרה מאז קשור לטרור ולפיגועים: מייד לאחר רצח ששת בחורי הישיבה מול בית הדסה בחברון ב־1980, החליטה הממשלה בראשות מנחם בגין לחדש את היישוב היהודי בחברון, וקבעה שהרכוש היהודי השדוד ישמש לפיתוחו של היישוב היהודי בעיר. 

טיפין־טיפין לאורך שנים ארוכות, וכמעט תמיד תוך כדי מאבקים, הוקמו נקודות התיישבות זעירות על קרקע יהודית באזור שבו נטבחו ושממנו גורשו היהודים בתרפ"ט. תחילה שוקם בית הכנסת "אברהם אבינו" ופונו דיר העיזים ובית השימוש הציבורי שהוקמו על חורבותיו. אחר כך יושב בית הדסה, ומאוחר יותר הוקמה במרכזו של הרובע היהודי העתיק (בשלוש פעימות) שכונת בית הכנסת אברהם אבינו.

הנקודות הבאות היו בית רומנו ובית שניאורסון. אחריהן נבנה הבית בתל רומיידה, לאחר רצח הרב שלמה רענן (נכדו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק) בקרוואן שבו התגורר. גם בית נחום ויהודה שהוקם ב־1988, נבנה בעקבות רציחתם של שניים מתושבי המקום שלוש שנים קודם לכן, וכך גם בית השישה, ב־1999, על שם ששת הנרצחים בפיגוע בבית הדסה. 

היום מתגוררים בחברון היהודית 80 משפחות (כ־700 נפש) וכן 300 בחורי ישיבה. מאות משפחות נוספות, ובהן גם בני ובנות הדור השני והשלישי של המייסדים, נמצאים ברשימות המתנה להתיישבות במקום. המאבק שמתנהל עתה הוא כפול: גם על מימוש היתר הבנייה ברובע חזקיהו, וגם בעניין השוק.

הפלשתינים קיבלו הגנה

השוק פונה משוכריו הערבים ב־1994, זמן קצר לאחר שברוך גולדשטיין רצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה. צה"ל הוא שהחליט על כך, מחשש לפיגועי נקם ביהודים במתחם בית הכנסת אברהם אבינו הסמוך. המינהל האזרחי הודיע לסוחרים כעבור חודשים אחדים שאין בדעתו לחדש את חוזי השכירות עימם. השוק הועתק לאזור אחר של חברון, והסוחרים שפונו השתקעו במתחם החדש ומצאו בו את פרנסתם. מאז נדחו שוב ושוב בקשותיהם של יהודי חברון להחזיר את אדמת השוק ולאפשר ליהודים לגור בה.

המציאות השתנתה על רקע רצח נוסף. במארס 2001 ירה צלף פלשתיני למוות בתינוקת שלהבת פס ששכבה בעגלת תינוק, סמוך לפתח ביתה בשכונת אברהם אבינו. האירוע זעזע את הציבור הישראלי, משום שהמחבל בחר כמטרה תינוקת בת עשרה חודשים. בתגובה תפסו תושבים מהיישוב היהודי בחברון דירות בשוק הסיטונאי הריק בעיר והקימו בו שכונה בשם "מצפה שלהבת". המינהל האזרחי הגיב מייד והוציא צווי פינוי. היהודים החליטו שלא לכבד אותם. בד בבד הם הגישו ערר למינהל האזרחי, ו"חנכו" למעשה את הפרק המשפטי במאבק על השוק הסיטונאי. אותם תושבים גם רשמו הישג ראשון: ועדת הערר של המינהל קבעה אמנם שהמשפחות פלשו לנכס ללא היתר, אך המליצה שהממונה ישכיר את הנכס ליישוב היהודי בחברון.

אחר כך נחלו מתנחלי חברון הישג נוסף בדמות חוות דעת משפטית של היועץ המשפטי של איו"ש, שהמליץ לבטל את השכרת המקום לעיריית חברון ולהשכירו ליישוב היהודי בחברון. המדינה אף הודיעה על כך לבג"ץ ולעיריית חברון. במקביל נחתם הסכם פינוי בין צה"ל לבין יהודי חברון, במעורבות הדרג המדיני. 

ליהודים הובטח שבתוך זמן קצר השוק יושכר להם מחדש, אלא שאז החליט עו"ד מייק בלאס, שכיהן כמשנה ליועמ"ש לממשלה לתפקידים מיוחדים, לפסול את חוות הדעת המשפטית של היועמ"ש יו"ש. בלאס קבע שלעיריית חברון יש "דיירות מוגנת" בשוק שעדיין לא פקעה, ולכן לא ניתן להשכירו ליהודים.

המערכת המשפטית אימצה את עמדתו של בלאס, שנחשב אז לאורים ותומים במערכת המשפט ולסדין אדום בעיני המתנחלים. ב־2007 ניסו יהודי חברון להיכנס שוב לשוק. הפעם הם פונו בכוח, ושר הביטחון באותה עת, אהוד ברק, הורה לנתץ ולשבור את המבנים, כדי שלא יהיו ראויים למגורים.

מאז עמד השוק בשיממנו ובהריסותיו, עד שהיועמ"ש לממשלה מנדלבליט אישר חוות דעת משפטית חדשה, שכתב היועמ"ש של משרד הביטחון איתי אופיר. חוות דעת זו, שמאפשרת להחזיר את היהודים לאדמתם, תקועה אצל נתניהו. הוא זה שצריך לאשר ליוסי סגל, הממונה על הרכוש, להודיע לעיריית חברון שהדיירות המוגנת שלהם בשוק פקעה, וכי לפנים משורת הדין המדינה מוכנה לאפשר להם דיירות בקומת השוק הראשונה, ובלבד שיסכימו לפינוי־בינוי בשטחים המקיפים את המבנה הישן.

גורמים במשרד רה"מ אומרים בתגובה כי הסוגיות הנוגעות לעיר חברון, הועברו לטיפול המל"ל לפני שלושה חודשים, ומאז נמצאות בדיונים מקצועיים מתקדמים לקראת גיבוש פתרונות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו