גיליתי את מכבי חיפה כשעליתי לכיתה א'. התחלתי ללכת רק עם חולצות ירוקות, וידעתי שאין דרך חזרה. זו היתה התקופה היפה של ציון מרילי, אברהם אבוקרט, אבי רן ז"ל, ברוך ממן ואגדות שכאלה שלעולם לא נשכח. עם השנים התחלתי ללוות את הקבוצה, וזה רק הלך והתגבר. השיא היה ביציע ג' עם הקופים הירוקים ועונת השיא של 1993/4, כשסיימנו ללא הפסד עם איל ברקוביץ', ראובן עטר והאווירון אלון מזרחי.
היום הימים הללו נראים רחוקים. כשאתה מרגיל את הקהל לאכול טוב ואז אתה נותן לו חצאי מנות, מה הפלא שהוא נשאר רעב ועצבני? ברגע שמכבי חיפה הפכה לאימפריה, אי אפשר לחזור אחורה. זה כמו שיצפו ממני לא להוציא שיר שאני מזייף בו. אני לא מאמן, לא מנג'ר, אבל היה משהו בתכנון שלא עבד לנו טוב.
וזה לא עניין שנמשך שנה, שנתיים או שלוש. כבר שמונה שנים שמכבי חיפה לא רלוונטית כמעט. אתה שואל את עצמך איפה האימפריה שלנו, ונזכר בימים שהובלת 0:2 כשהיריבה עוד נסעה צפונה על כביש החוף. יחד עם זאת, אנחנו המועדון הכי אירופי בישראל, וגם כשכועסים על הקבוצה - זה בא מאהבה. כשאנחנו מפסידים, זה כאילו מרביצים לבן שלך, וכשמנצחים - אתה על גג העולם. אני כמובן עוקב אחרי מה שקורה. בתחושה הפנימית בבטן יש הרגשה טובה כשהאימפריה תחזור. כי כמילות השיר, "זה הרגע הנה באה השעה... בסוף הדרך עוד תהיה מאושר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
