1. כבר יותר משנה שבית"ר ירושלים בתהליך של מהפך תודעתי, שעדיין לא הושלם, אבל מקבל פנים וצורה ויאפשר לה "להתקבל בעמים" ולחדול מלהיות קבוצה מסומנת, מצורעת וגזענית, שלא מכניסה בדלת הראשית שלה (במחלקות הצעירות דווקא כן) שחקנים מוסלמים או ערבים. בעיר שבה יותר משליש מהתושבים הם מוסלמים, חלקם אפילו אוהדים שלה, התכחשות למציאות והחרמה של אדם מטעמי דת הן כתם מוסרי.
הניסיון של הבעלים לשעבר ארקדי גאידמק להחתים בבית"ר שני מוסלמים מצ'צ'ניה היה בעיקר מגושם ופופוליסטי, נכפה על המערכת מטעמים הזויים ועל הדרך הכשיר רוצח המונים מבית משפחת קאדירוב.
מאז עדיין אין שחקן ערבי בבית"ר, אבל אלי טביב התחיל במאבק, ומשה חוגג, הבוס הנוכחי ואיש עסקים מעודכן, הבין והודיע ששיתוף פעולה עם ארגון בעל מאפיינים של קו קלוקס קלאן, שמכניס כדורגלנים לרכב ומאיים עליהם - לא יתרחש במשמרת שלו. משמח שלשחקן הפופולרי ביותר כרגע בטדי קוראים עלי מוחמד.
לא פחות חשוב מכל זה, בית"ר של העונה מציגה היררכיה מקצועית שבראשה יוסי בניון ורוני לוי. בניון טרי כמנהל מקצועי, אבל מלא תשוקה ומביא איתו ניסיון ובעיקר קילומטראז' ממועדוני העל שבהם שיחק.
בעשור השישי לחייו, לרוני לוי אמור להיות כבר מספיק ביטחון עצמי שיחסוך ממנו את התקלות שהרחיקו אותו מעבודה בליגת העל בשנים האחרונות. זה לא נבע מחוסר ידע, אלא מהתנהלות אישית לא מדויקת. טרם ברורה השפעת פציעתו האכזרית של מיכאל אוחנה על העונה הקרובה של בית"ר, אבל המשימה הגדולה של בניון ולוי תהיה להפוך את הסגל הנהדר שלהם למכונה שתשלב בין האינדיבידואל לקבוצתי.
חוגג וריבלין. בעלי בית"ר איש עסקים מעודכן // צילום: אורן בן חקון
2. בשבת (כותב שורות אלה אינו מתחייב על איזו שבת, אבל מייחל שהיא תגיע במהרה) ייחנך בלומפילד המחודש, זירת הכדורגל החשובה והמשמעותית ביותר בכדורגל הישראלי. לתחושתי, מעולם לא היתה אי התאמה גדולה כל כך בין הפלטפורמה, הזירה המרגשת, המתקדמת והמעודכנת, לבין אחת המארחות בו - הפועל ת"א במתכונתה הנוכחית.
ב־96 שנותיה היו להפועל תקופות עגומות מכל הבחינות, כולל ירידות ליגה, אבל כל התרסקות בעבר (בעיקר הרחוק) שימשה בסיס לצמיחה ולהתחדשות, שמינפו את הקבוצה לשיאים מקצועיים בתחילת שנות האלפיים, וגם עשור לאחר מכן.
התקופה הנוכחית מאופיינת בהתפכחות ובעיקר בהשלמה שעד שיתרחש (אם בכלל) סיבוב נוסף של מפץ גדול, "הפועל" תישאר בתודעה כמועדון גדול עם מסורת וצבא אוהדים גדול ועילאי (הכי נאמן בארץ), אבל ברמת "הקבוצה" האדומים מתקבעים, בניגוד לציפיות ההזויות של ראשיה, כחברים קבועים במועדון הפלייאוף התחתון. בעונה טובה היא תסיים תשיעית, בעונה רעה היא גם תרד ללאומית. בצר לה, גם זה משהו שהיא כבר הרגילה אותנו אליו.
מדובר באסון לאדומים ולכדורגל הישראלי, לא פחות. אוהדי מכבי האמיתיים לא רוצים את הפועל על הקרשים, כי הדרבי עדיין מעל לכל וקרבות העבר הזכורים היו משאב שהזרים אדרנלין לכל מהותו של הכדורגל שלנו. כרגע לא נשאר דרבי אכזרי אחד בישראל. אולי זה של פתח תקווה שחזר העונה, אבל לליגה השנייה בערבות יום שישי בצהריים.
נכון לעכשיו, פניה של הפועל אל השמש השוקעת במזרח. הניסנובים הם גשר אחד שצלח את הפירוק, אבל כוחו מספיק רק למגרש המשחקים מול חדרה, נס ציונה וכפר סבא. וגם זה ביום טוב מאוד.
בלומפילד. הנחמה היחידה של האדומים העונה? // צילום: עמי שומן
3. תקומתו של בלומפילד והעובדה שבאזור המרכז קמו בשנים האחרונות אצטדיונים ראויים בנתניה ובפתח תקווה מקטינות למינימום את הסיכוי לחזרתו לעניינים של אצטדיון רמת גן.
ראש העירייה החדש, כרמל שאמה הכהן, נוטה לוותר על חידושו ומעדיף כי על חורבותיו יקום מרכז הסחר החדש של העיר, שצפוי להכניס לקופה הריקה מיליארדים. וכך, כמו במדינות עם מסורת ספורטיבית גדולה מישראל (ארה"ב, למשל), ייעלם, ובצדק, אייקון היסטורי שממילא לא ייצג באופן חיובי את הכדורגל שלנו.
נכון שהתקיימו בו מפגני חצי גמר וגמר גביע בלתי נשכחים, פה ושם גם כמה משחקי ליגה ונבחרת שנזכור לעד, אבל האצטדיון שנבנה בשנותיה הראשונות של ישראל ונטוע באחד האזורים הצפופים ביותר במדינה (במפגש בין רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ותל אביב) לא נדרש עוד לצרכים הנוכחיים. פינויו ירחיק מהעין את טראומות העבר הספורטיביות, שבהן הצטיין במיוחד.
גם משרדי ההתאחדות ראוי שיתפנו מהמבצר הזה, אולי לבית הנבחרות בשפיים. נותר רק לקוות שהמתקן שעוד אירח משחקים בליגת העל בעונה שעברה ייעלם מחיינו במהרה בימינו.
אצטדיון רמת גן. רחמו עלינו הצופים // צילום: מרקו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו