בשבוע שעבר חשף ראש חמאס ברצועת עזה, יחיא סינוואר, כי לאחרונה התקיימה פגישה בין ארגונו לראשי הג'יהאד האסלאמי. בדיונים נכחו בכירים בארגוני הטרור, בהם גם מפקדים בא-זאדין אל-קאסם ובסראיא אל-קודס, הזרועות הצבאיות של חמאס והג'יהאד.
בביקור ברפיח לרגל חג הקורבן, סיפר סינוואר כי הפלגים דנו בין היתר בתגובה למתקפה ישראלית אפשרית על רצועת עזה, ובאיום של יו"ר כחול לבן בני גנץ בחזרת מדיניות החיסולים. הפגישה ארכה שש שעות, שאותן סיכם סינוואר במילים: "הפלגים עובדים יומם ולילה למען מימוש המטרה הלאומית הגדולה - והיא השחרור ושיבת הפליטים", הוא לא פירט מעבר לכך.
בנאום אחר שנשא בחאן יונס, איים סינוואר כי אם תתפתח מלחמה, ארגוני הטרור ישברו את צה"ל וימטירו מטח טילים על ערי ישראל. לא במקרה, סייג סינוואר את דבריו והדגיש את הצורך של חמאס להימנע מעימות כזה.
בחמאס אכן לא מעוניינים במלחמה עם ישראל ברצועת עזה בעת הזו. בחמש השנים האחרונות הם חווים משבר מתמשך. מצרים השמידה את מרבית מנהרות ההברחה בגבול רפיח, הרשות הפלשתינית קיצצה במשכורות הפקידים ברצועה והנזקים שהותיר מבצע צוק איתן ב-2014 עדיין ניכרים בשטח. כמו כן, ישראל השמידה בעצמה מנהרות מלחמתיות בהן השקיע הארגון הון תועפות. מלחמה בעת הזו, ועוד בזמן בחירות בישראל, עלולה להביא לקריסת שלטונה של תנועת הטרור שצמחה בבית האחים המוסלמים.
חמאס במבוי סתום
המבוי הסתום אליו נקלע חמאס מזכיר את המשבר ממנו סבל אש"ף לפני הסכמי אוסלו. שנים לאחר שערפאת גורש מלבנון לתוניס, תמיכתו בפלישת סדאם חוסיין לכווית עלתה לו בקיצוץ התמיכה הכספית ממדינות המפרץ. גם ארצות הברית קטעה את הדיאלוג עימו וקרנו הלכה ושקעה. על רקע זה, פנה ראש אש"ף למהלכים דיפלומטיים. בהמשך, הוא השתמש בטרור כדי להפעיל לחץ על ישראל על מנת שתיכנע לתכתיביו.
בצר להם, בחמאס הפעילו לחץ דומה על ישראל באמצעות מיקור חוץ לפעולות טרור. לעיתים נטען שמדובר בפעילי הזרוע הצבאית שמורדים בהנהגה, לפעמים מדובר על קריאת תגר של הג'יהאד האסלאמי והפעילים הסלפים, פעם אחת הייתה זו אפילו מכת ברק. נכון לעכשיו, אף ארגון לא לקח אחריות לשיגור הרקטה בשישי, אך על פי דיווחים ערביים – הג'יהאד האסלאמי עומד מאחורי השיגור.
מיקור חוץ. פעילי חמאס // צילום: AFP
כך או כך, הפגישה בין ראשי חמאס והג'יהאד האסלאמי היא רק עדות אחת לקשר ההדוק בין הארגונים, הכולל חדר מבצעים משותף. לכן הטענה כי הארגון הפרו-איראני חותר תחת חמאס, שבעצמו זוכה לגיבוי ולהכוונה מטהרן, איננה משכנעת. בדומה ליחסי ערפאת וחמאס בעבר, סביר יותר שסינוואר מתיר את הרסן לג'יהאד האסלאמי ול"פעילים הסוררים" בשל צרכים נקודתיים.
בשישי למשל, דיווחו במשרד הבריאות הפלשתיני על 63 פצועים בהפרות הסדר ב"מצעדי השיבה". אם כן, הרקטה שיירטה כיפת ברזל הייתה פשרה של חמאס בין הצורך להגיב לבין הצורך לשמר את שיחות התיווך. בזכותן הרי מוזרמים לרצועה עשרות מיליוני דולרים מקטאר.
בדרך זאת, מועבר גם המסר שלולא תקבל ישראל את תכתיבי ארגון הטרור בשיחות התיווך, בחמאס לא יואילו בטובם להשתלט על "הפעילים הסוררים". יש כאן כמובן גם עניין נוסף: כשישראל תוקפת ברצועה בתגובה לירי הרקטה בלבד, היא למעשה משלימה ולא בפעם הראשונה עם בלוני התבערה, שהובילו בשישי לשלוש שריפות קוצים בעוטף עזה ועם מצעדי "השיבה" השבועיים בגבול.
הפלת החמאס? לא בהכרח
נדבך אחר במדיניות הערפאתית של חמאס היא ניסיון להבעיר את הגדה. עוד בשלהי השנה שעברה, הרצה על כך ראש הלשכה המדינית לשעבר בחמאס, ח'אלד משעל, לסטודנטים מאוניברסיטת אל-קודס בעזה. בשידור וידאו שהועבר על מסך גדול באולם, משעל ציין לטובה את "מצעדי השיבה" בגבול הרצועה ואת בלוני התבערה. לטענתו, באמצעותם מופעל לחץ על ישראל להסיר את המצור מבלי לוותר על הטרור.
משעל הודה כי עזה חלשה מדי כדי "באמת להתנגד" לישראל, אף על פי שלדבריו, "ההתנגדות" היא בחירה אסטרטגית של הפלשתינים, שכן רק כך הם הצליחו להוביל לנסיגה מרצועת עזה. תשובתו לדילמה לא איחרה לבוא. הפוליטיקה והטרור משלימות זו את זו, הוא הסביר, המטרה היא להביא לנסיגות דומות מיהודה ושומרון ומירושלים. במילים אחרות, הפיגועים בגדה נועדו להביא לשיחות שיביאו לנסיגות שיובילו לפיגועים נוספים. עד שתמומש המטרה הגדולה: "שחרור פלשתין ושיבת פליטי 1948". ישראל לא קיימת בחזון הסופי הזה.
בירושלים קיים חשש מוצדק שהפלת שלטון חמאס תביא לעליית גורמים קיצוניים יותר ברצועת עזה, כאוס מוחלט, אסון הומניטארי ואבידות רבות. מה גם, שלא ברור מה תשיג ישראל בעוד סבב לחימה אם בסופו תחזור לשולחן הדיונים עם חמאס. מנגד, גם במצב הנוכחי אין במה להתנחם: לחמאס מתאפשר לבצר את שלטונו ברצועת עזה, להלך אימים על תושבי הדרום ולהוציא לפועל פיגועי טרור ביהודה ושומרון. כל זאת, כשהוא נהנה משקט יחסי במעוזיו ברצועה ובחו"ל.
בתמרון ערפאתי שהסתמך על פילוג ארגוני ועמימות, יחיא סינוואר הצליח להוביל את ישראל למבוי סתום משל עצמה. למרות תקופת הבחירות, האחריות ליציאה מהמלכוד מונחת על כתפי הממשלה והעומד בראשה. זו הנוכחית וזו שתקום לאחר ה-17 בספטמבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו