עובר אורח, לו היה מזדמן אל מחוץ לכיתת המוזיקה בבית הספר היסודי "אלראזי" בלוד, בוודאי היה עוצר על מקומו, מאזין. מהכיתה, הממוקמת במקלט, עולה ערבוביה מקסימה של צלילים - שירה אופראית באיטלקית וקולות צהלה וצחוק של ילדים בערבית.
מעל כולם בולט קולה של המורה לזמרה, אלה נורודוביץ', המדגימה לתלמידיה כיצד יש לשיר במלוא הגרון ומחלקת להם תפקידי שירה במבטא רוסי כבד, שכביכול זר ומוזר בבית הספר הערבי אולם בדרך פלא, דרך שפת המוזיקה האוניברסלית, הוא משתלב בו בטבעיות גמורה.
את עלילות "המקהלה של אלה" בדרך לקונצרט סיום השנה, ובמיוחד של שניים מכוכביה - יזן מוסרתי כחול העיניים ועומר שקייר בעל החיוך הכובש - ליוותה הבמאית תמרה ממון, שיצרה את הסרט "פתח את הפה" (נורמה הפקות). ברגישות גדולה, לצד נחישות בלתי מתפשרת, תיעדו ממון והצלמת מאי עבאדי גרבלר את החיים המורכבים בשכונת רמת אשכול בלוד, כשלצד יזן ועומר מככב חברם מוחמד אבו סיף, המבוגר מהם בשנה ולומד בבית ספר אחר.
השלושה מתחבטים בסוגיות קיומיות כמו זהות לאומית, או למי שייכת האדמה שעליה הם חיים. הם צופים מרחוק בזיקוקי יום העצמאות ותוהים אם מותר ללכת לחגיגות, מביטים ברכבות החולפות בשכונתם וחולמים לאיזו ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו.
"שני העולמות האלה משתלבים זה בזה במהלך הסרט", אומרת הבמאית ממון, "אם זה בשיר שמתנגן בראשו של ילד בדרכו הביתה, או במבט על פניו כשהוא נכנס לכיתת החזרות". הסרט, המשודר בערוץ yes דוקו וב־STINGTV, יוצג ביום ראשון (18 באוגוסט) במסגרת שנתו החמישית של פסטיבל "דוקו.טקסט" בספרייה הלאומית (יחד עם עוד עשרות סרטים תיעודיים העוסקים בנושאי תרבות, זהות וזיכרון).
ממון (30), בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל, הגיעה לבית הספר בלוד דרך המורה אלה. "סרט הגמר שלי בסם שפיגל, דוקומנטרי באורך 30 דקות בשם 'המופע של תימור', סיפר את סיפורו של תימור, שוטף כלים החולם להיות זמר אופרה ובפעם הראשונה בחייו מחליט להתמודד עם אמו, מבקרת אופרה גאורגית נחשבת שאינה מאמינה בו. יחד עם אלה, מורתו לשירה, הוא מעלה את המופע שעליו תמיד חלם". הסרט זכה במקום השני בתחרות הסטודנטים בדוקאביב 2016 ובמקום הראשון בפסטיבל הסטודנטים בטביליסי בגאורגיה.
חיבור טבעי עם הגיבורים
"במהלך הצילומים של תימור, כשעוד לא ידעתי בדיוק מה יהיה מבנה הסרט, החלטתי לעשות יום צילום עם אלה והיא הזמינה אותי ללוות אותה בשיעור מוזיקה בבית הספר אלראזי, וכך הכרתי לראשונה את המקום. באותו יום צילום הבנתי שיש כאן משהו אחר - מורה רוסייה שמגיעה ללמד בבית ספר ערבי בלי להישאב לסטיגמות. כשאלה מניפה את המטפחות לצלילי מוזיקה קלאסית ולצידה סייעת ערבייה עם חיג'אב וכולם במעין הרמוניה מטורפת, היה לי ברור שיש כאן סיפור.
חיוך כובש. עומר שקייר // צילום: מתוך הסרט
"בזמן הצילומים, אחרי השיעור אצל אלה, היינו הצלמת ואני נשארות בבית הספר והייתי מסתכלת לאן הילדים הולכים אחרי הלימודים ואילו מסגרות יש להם. התחלתי להסתובב יותר בשכונה מאשר במסדרונות בית הספר. מטבע הדברים היינו שונות בנוף, שתי בחורות עם מצלמה ובום ברחובות רמת אשכול... זה היה קצת בולט לעין והילדים היו הולכים אחרינו. היה לנו חיבור מיידי עם יזן, עומר ומוחמד, שהיה טבעי לחלוטין. כשהיו שואלים, תמיד הייתי עונה, 'אני חברה שלהם'. לא רציתי להשתייך לשום מקום טיפולי או ממסדי, זו באמת היתה חברות".
בסרט, שערך אוריה הרץ, אפשר להבחין שהילדים התרגלו למצלמה מהר מאוד, והמצלמה כמעט לא "מתערבת". ממון אומרת כי מהבחינה הזו, היא והצלמת היו זבוב על הקיר. "השיחות שלהם לא דמו לשום דבר שהכרתי, בטח שלא מהילדות שלי. ההתמודדות שלהם עם הסביבה, השינויים שעוברים עליהם והגבריות המתפתחת אצלם ריתקו אותי, והרגשתי שניתנה לי כניסה חד־פעמית לראש של ילדים בני 12. זהו סיפור התבגרות שהיה יכול לקרות בכל מקום אחר, אם כי במקרה הספציפי של גיבורי הסרט, הם נאלצים להתמודד עם הרבה יותר מאשר ילד ממוצע".
איך הגיבה אלייך הסביבה הקרובה של הילדים? ההורים, מנהלת בית הספר?
"את מנהלת בית הספר, זאהר אלזינתי, לקח קצת זמן לשכנע במה שאני רוצה לעשות ומה המטרה של כל זה. היה לי ברור שהיא תעשה הכל כדי להגן על הילדים, אך ברגע שהיא נתנה את אישורה, בית הספר היה פתוח בפנינו. אבא של יזן, למשל, פנה אליה כדי לבדוק האם אפשר לסמוך עלי ולתת לי להיכנס לבית שלהם, וכשהיא אמרה לו שכן ניתנה לי גם כניסה לביתו של יזן. גם שאר ההורים נתנו בנו אמון מוחלט ושמחו שהילדים איתנו".
הפחד הפך לשמחה
לקבוצת הבנים במקהלה ניתנת הזדמנות לשיר רגע לפני שקולם משתנה, אבל הם מקבלים במקלט של אלה הרבה יותר מכך. הם זוכים להזדמנות להרשות לעצמם להתפרק ולהרגיש, ומגלים בתוכם את העדינות ואת הרוך. אלה, הזרה שנכנסת לשכונה, משמשת צינור לעולמם החשוף ביותר של הילדים, והמפגש בינה לבינם הופך להיות אי של שפיות.
תמרה ממון. "אחרי השיעור היינו נשארות, הצלמת ואני, ומסתכלות לאן הילדים הולכים בתום הלימודים"
"עליתי לארץ מאזרבייג'ן ב־1993, כשהייתי בת 41", מספרת אלה, "כבר שם הייתי מורה למוזיקה, אחרי שסיימתי אקדמיה למוזיקה. היו הרבה משפחות מעורבות, נניח אבא מוסלמי ואמא יהודייה, וכולנו חיינו יחד בשלום ובכבוד הדדי. חגגנו יחד את החגים של כל הדתות, לא משנה אם אתה נוצרי, מוסלמי או יהודי. בארץ התחלתי ללמד מוזיקה ב־1997, והחלום שלי היה להכניס לימודי מוזיקה מקצועיים לבתי ספר יסודיים רגילים".
איך הגעת ללמד בבית הספר בלוד?
"דרך המנהלת זאהר אלזינתי. קודם לכן לימדתי בקריית ענבים במחוז ירושלים, וקולגה שלי, מורה לסקסופון ולקלרינט, ביקש ממני לעזור בבניית תזמורת של ילדים יהודים וערבים. נכנסנו לבית ספר ערבי בכפר עין נקובא, מול אבו גוש, וכשרצינו לבחור ילדים לתזמורת ראיתי שכמעט לאף אחד מהילדים אין השכלה מוזיקלית. ביקשתי מזאהר, שהיתה אז המנהלת שם, להיכנס וללמד מכיתה א', והיא הסכימה ותמיד עזרה לי בכל דבר.
"זמן קצר לאחר מכן זאהר עברה לנהל את בית הספר בלוד, ובאמצע השנה היא התקשרה אלי וביקשה שאבוא ללמד שם. אני המורה היהודייה היחידה בלוד, ובאופן טבעי בהתחלה קצת פחדתי מזה, אבל מהר מאוד הפחד הפך לשמחה על זה שאני שם. בסופו של דבר, אם אתה מכבד את הילדים, הם בסוף יכבדו אותך".
בחירות השירים שמלמדת אלה את הילדים אינן מובנות מאליהן. אחרי הכל, מה יכולים ילדים להבין מהשיר האיטלקי "פוניקלי פוניקלה", או ממילות שירו של ברכט מתוך "מעגל הגיר הקווקזי" - "יהי הכל שייך לכל, שיוכל להיטיב עימו. והאדמה למשקים אותה מים, למען תיתן פרייה בעיתו"?
"אני מורה לפיתוח קול, ואני חייבת ללמד אותם איך לשיר", היא מסבירה, "התרגילים של פיתוח קול מבוססים על שירים באיטלקית, אז אני חייבת ללמד משהו באיטלקית. את השיר של ברכט בחרתי כי יש לו מילים גדולות. נושא האדמה נוכח מאוד בחיים שלנו, ולילדים האלה יש התלבטויות גדולות לגבי הזהות והשייכות שלהם לארץ ולאדמה הזאת. דרך השיר אני אומרת משהו כמו מי שמשקיע ומשקה - מגיע לו.
"אני חושבת גם שיש לי שליחות של יהודייה בסביבה לא של יהודים. הילדים האלה צריכים לראות שהמורה יכולה להיות יהודייה, כי היהודים הם לא רק מעבר לגדר אלא גם כאן בבית הספר. אם הם יראו שהיהודים מקשיבים להם, והם יקשיבו ליהודים, במקרה הזה לי, אולי הם יבינו שחלק ממה שאומרים להם לא נכון, וכשיגדלו יגיעו למסקנות משלהם בלי להיות מושפעים. אני חושבת שבזכות הסרט הזה הגעתי לפסגה מסוימת בקריירה שלי".
באחת הסצנות החזקות בסרט, הילדים צופים בזיקוקים ומתלבטים אם ללכת למסיבת יום העצמאות. "זה מותר", אומר מוחמד, "שאלתי את המורה שלי, אלה חגיגות העצמאות, לא חגיגות כי לקחו את האדמות שלנו".
"זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי שיחה בין ילדים ערבים בישראל על איך הם חווים את יום העצמאות ומה הוא אומר עבורם", נזכרת ממון, "כשהם מביטים בזיקוקים מתפתחת שם שיחה על לאן הם ילכו, כי בישראל לא מקבלים אותם ובאמריקה טראמפ לא מרשה להכניס ערבים".
כמו בוקס בבטן
סצנה חזקה נוספת מתעדת את חתונת אחיו של עומר, שנסגרת על ידי המשטרה ובמהלכה מתבקשת גם ממון להפסיק לצלם. "הסצנה הזאת מגיעה כמו בוקס בבטן לקראת סוף הסרט, והיה לי חשוב להכניס אותה כדי להראות באופן הכי עמוק את החיים בלוד מנקודת מבטם של הילדים", היא אומרת, "החתונה התקיימה במגרש חניה בשכונה, שבו פוזרו כיסאות פלסטיק ושולחנות מלאים בכל טוב, ובצד אחד ישבו הגברים ובשני הנשים.
"הכל היה די שקט, לא היתה מוזיקה והגברים ישבו בחצי גורן, בירכו את החתן, ניהלו שיחות ביניהם. לאחר מכן ניגשו לאכול כשלפתע, משום מקום, כפי שרואים גם בסרט, הגיעו עשרות מג"בנקים מאובזרים ברובים ובשכפ"צים שבאו במטרה לפרק את החתונה. לא עניין אותם כלום, הם העמידו את הגברים הערבים לצד הקיר ובאיזשהו שלב לקחו לנו את המצלמה. זו היתה חוויה קשה ואמוציונלית מאוד.
"כשהראיתי למפיק הסרט אסף אמיר את סצנת החתונה הוא אמר לי, 'אני איתך'. היה לי חשוב שיהיה מאחוריי מישהו שאני יכולה לסמוך עליו.
"כשהילדים עלו על הבמה, הם התגברו על הפחדים שלהם והלכו בלב שלם עם אלה. הם הכי גיבורים בעולם כי גם אם נראה לנו מהצד שהחיים שלהם קשים - והם באמת קשים - עבורם אלה החיים שהם מכירים, והם מתמודדים איתם בצורה מעוררת השראה. הם מראים לנו שגם בלוד, במציאות כואבת המתקיימת רבע שעה מהסינמטק בתל אביב, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו