כזכור, בוורלי הגיעה אלינו ב-1990 ובמשך עשור שלם, ממש עד לחגיגות המילניום, סיפקה לנו כמה מהרגעים הכי מכוננים שנראו על המסך. הסיפור על התאומים התמימים ממינסוטה, שמגיעים אל העיר הגדולה והשזופה, הצליח מצד אחד לעורר בנו השתהות נוכח הז'קטים האדומים והפוני, ומצד שני לעורר בנו הזדהות כנערים ונערות שבפעם הראשונה נתקלים בסדרת טלוויזיה שמדברת את שפתם. מאז, אנחנו וגיבורי הסדרה עברנו לא מעט, אבל נראה שגם הם וגם אנחנו נתקענו עם אותה האובססיה למה שהיה שם.
לפני כעשור בוורלי זכתה לגרסה חדשה, אבל היא כבר לא היתה מיועדת לנו, אלא לדור החדש שאוהב את הכל מהיר יותר, גדול יותר, נועז יותר. בהתאם, היא לא הצליחה לייצר בקרב בני הנעורים את אותו קשר בלתי תלוי שאנחנו פיתחנו עם הדמויות של הסדרה המקורית. ולכן, כנראה שזה היה אך מתבקש שאותה גרסת-אם תחזור לחיים.
אחרי הרבה דיבורים וניסיונות לעשות את זה, נראה שהקאסט הגיע לנקודה מספיק נמוכה בחייו כדי להתגייס למטרה, וכך אנחנו זוכים לראות ב- BH90210 כמעט את כולם. למעט לוק פרי ז"ל, כמובן, שנפטר בפתאומיות ממש כשפגישת המחזור שלו קרמה עור וגידים.
תמונה באדיבות yes
המפגש המחודש הוא לא המשך של מה שהיה, כלומר מה קורה לו קלי היתה פוגשת את ברנדון במדף הנקניקים בסופר ורצה לספר על כך לדונה, אלא היא מתחילה בפגישת איחוד של הקאסט המקורי, שמאלצת אותם להיפגש שוב אחרי כל השנים בהן הם העדיפו לשמור על מרחק זה מזה. כל אחד נמצא במקום אחר בחייו, עם זאת, כולם נמצאים במשבר דומה שהתחיל פחות או יותר ביום שבו הסתיימה הסדרה (כל אחד בעונתו). אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה של אותם הימים או להשיל מעליו את התדמית שהיתה לדמותו או דמותה הטלוויזיונית. וכולם יכולים בקלות להיחשב כלוזרים. טוב, אולי חוץ מגבריאל קרטריס (אנדריאה בשבילכם), שתמיד חייבת להיות יוצאת דופן.
סדרות ז'אנר מאחורי הקלעים הן כמעט תמיד הצלחה בטוחה (ע"ע "טלנובלה בע"מ", אחת הסדרות הטובות שנעשו בארץ ו-unreal). הן מספקות את יצר המציצנות שלנו מצד אחד, ומכילות המון מודעות עצמית משעשעת מצד שני. גם הגלגול החדש של "בוורלי" הוא כזה. כמו שאתם רואים, הגבולות בין הסדרה למציאות מאוד מטושטשים: טורי ספלינג לגמרי מגלמת את עצמה (מה שבוודאי מצריך לא מעט כוחות נפשיים, הרי לא קל לשמור על הומור עצמי כשאת אמא לגדוד, יש לך בעל בוגדני ואת מסובכת מעל לראש בחובות כספיים) וכך גם בראיין אוסטין גרין עם שינויים קלים. למעשה, כולם מביאים למסך את "האני האמיתי שלהם", לפחות באופן חלקי, מבלי להתייפייף.
תמונה באדיבות yes
לצד זה יש הרבה הומור באמת מוצלח, שמאזן בעדינות בין מה שהיה למה שעכשיו. פה לא תמצאו ריחוף על גלי נוסטלגיה מזויפים, פשוט משום שגם העבר לא היה כולו מרציפנים ושוקולדים. יש אזכורים מדויקים, רפרנסים שאי אפשר בלעדיהם ושלשמם התכנסנו בסופו של דבר, וגם מחוות מרגשות לפרי המנוח, לצד קצב נכון, הומור מדויק ואני אסתכן ואומר שאפילו משחק לא רע. טוב, אולי חוץ משל גבריאל קרטריס.
אבל מעבר להומור הבאמת משובח, מעבר לתזכורות על העבר, בוורלי החדשה מכילה בתוכה הרבה חשבונות נפש, בדיוק מהסוג שהדור שצפה בתוכנית בלייב בוודאי חווה סביב גיל ה-40. אז נכון שאז, בשנות ה-90 המוקדמות, היא הביאה לקדמת הבמה נושאים שהטרידו בני נוער בצורה שעד אז לא עסקו בהם, אבל בכל זאת נשארנו עם בתים, מכוניות ובגדים שלעולם לא יהיו לנו – מה שיצר מרחק אדיר בין מה שקורה על הברזלים החלודים אצלנו בבית הספר לבין מה שקורה שם, בפיץ' פיט. לעומת זאת, עכשיו הם לגמרי "משלנו". הם עייפים, מרוטים וממורמרים בדיוק כמו כולנו. למעשה, הצפייה בהם היא בדיוק כמו הצפייה בעצמנו, מבלי להשתמש בפילטרים – גם בגלל שלפעמים נמאס לנסות להציג לעולם שהכל טוב, וגם בגלל שתכל'ס, אין לנו מושג איך משתמשים בפילטרים.
כך שבסופו של דבר, דווקא החידוש הזה מרענן את כל האהבה שהיתה לנו ל"בוורלי הילס" בזמנו, ובנוסף מעניק לנו אפשרות להתמכר מחדש לסדרה כיפית, אינטליגנטית ומעוררת הזדהות. אלו שניים באחד שקשה לסרב להם. למעשה, הלוואי וכל ההתבגרות (נו טוב, ההזדקנות) שלנו תהיה כזו: עם הוקרה למה שהיה, הנאה ממה שיש וציפייה למה שעוד יבוא.
***
מהיום בVOD של YES, וב 10/08 בYES Drama
הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=197006
