חם ולא נעים: למה עדיין צמים בט' באב

הצום מתרחש באמצע החופש הגדול, בדרך כלל בשיא החום, ומחייב אותנו לעצור ליום אחד ולהפסיק לשתות ולאכול. אנחנו יושבים על הרצפה וקוראים מגילה, מתענים ומוותרים על טיולים גם שבוע קודם לכן. אז למה גם היום אנחנו סוגרים את בתי הקפה ואת הקניונים וצמים בתשעה באב?

על פי המסורת היהודית, בתשעה באב חרבו שני בתי המקדש, וכיוצא מהם שתי ממלכות ישראל הקדומות. כאן עולה השאלה מדוע עד הצום רלוונטי גם היום. "ישנם שני ימים מיוחדים ומשמעותיים עבורי, שמחזקים את הקשר שלי ליהדות באופן מיוחד – יום העצמאות ותשעה באב", מסביר הרב ברוך פינקלשטיין מארגון רבני בית הלל. 

"ביום העצמאות", הוא ממשיך, "אנו חוגגים את התגשמות החלום של עם ישראל במשך אלפי שנה – עם ישראל חזר למולדתו לאחר גלות ארוכה ורדופה. בתשעה באב אנחנו זוכרים את האירוע ששלח אותנו לגלות – חורבן בית המקדש, הראשון והשני, חורבן הסמל לריבונותנו, לאחדותנו ולאמונתנו". 

על פי המסורת היהודית, בית המקדש נחרב ב-421 לפני הספירה על ידי ממלכת בבל. לפי החוקרים הבית נחרב ב-586 לפני הספירה. בית המקדש השני, לפי כל הדעות, נחרב בשנת 70 לספירה הנוצרית על ידי רומא. המאורע העצוב הביא לא רק הרס, הרג ורעב לעמנו, אלא גם שינה את פני היהדות כעם וכדת – הפכנו מעם ריבוני לעם נודד ונרדף. מרבית ההיסטוריה של עם ישראל התרחשה בגלות.

"בתשעה באב, אנו נמנעים מאוכל ושתייה כדי להרגיש מעט את הכאב של החורבן ולא רק לזכור אותו. אנחנו נמנעים מנעלי עור כדי להרגיש את העוני, איננו מתרחצים במים כדי להרגיש במעט את חוסר הנוחות שמרגיש אדם חסר בית. לכן, כשאני רואה שנה אחרי שנה יהודים מקוננים על חורבן בניין שנחרב לפני כ-2,000 שנה, אני חש גאווה. זהו אירוע חסר תקדים. איזה עם בעולם מקונן על אירוע מצער שקרה לפני זמן כה רב", אומר הרב פינקלשטיין.

"התופעה של עם שחזר לארצו כדי לבנות בית לאומי מחדש, והפך למעצמה, הינה תופעה חסרת תקדים. אין ספק כי הקשר ההדוק לעברנו, נתן לנו את הרצון והכוח לחזור לארצנו וקשר זה ממשיך לתת את הכוח לעצב את עתידינו בימינו. אנו עם ייחודי. מורשתנו היא חלק ממה שאנו היום. אנו צמים ומקוננים על הטרגדיות הלאומיות של העבר כדי לבנות את העתיד הלאומי שלנו בארצנו. הדור שלנו זכה במה שנאמר ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

 

מתי נפסיק לצום בתשעה באב?

 

הרב מאיר נהוראי מספר את הסיפור המוכר שמיוחס לנפוליאון. "הקיסר הצרפתי עבר בליל תשעה באב ליד בית כנסת בפריז וראה את היהודים יושבים על הרצפה ובוכים. הוא שאל על מה הם מתאבלים והם השיבו – על חורבן ארצם ומקדשם. מתי אירע החורבן? שאל נפוליאון, והיהודים השיבו – לפני קרוב ל-1,800 שנה. תגובתו הייתה – "עם שזוכר כל כך הרבה שנים את חורבן ביתו וארצו עתיד לבנות אותה מחדש". 

לדברי הרב נהוראי, "השאלה שצריכה להטריד את מנוחתנו היא חינוכית מיסודה – כמה ישראלים חיים את שרשרת הדורות היהודית, כמה רוצים להתחבר לחוליות הקודמות בשרשרת, וכמה מאיתנו מבינים שכל מאבקנו וקיומנו בארץ ישראל קשורים לעובדה שאנחנו חלק מאותה שרשרת". 

במשנה מובאים האירועים שהתרחשו בתשעה באב: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר". אירועים אלו אינם מקריים לדברי הרב נהוראי. "תשעה באב הוא יום זיכרון קולקטיבי לאירועים קשים ואסונות כבדים ברצף ההיסטורי של קיומנו. מחטא המרגלים שגרם לדור ההוא למות במדבר ועד חורבן ביתר שאירע לאחר שנים רבות בשנת 135 למניינם. במהלך הדורות התווספו לרשימה גם גרוש ספרד ועוד רבים ששיאם השואה הארורה".

האם תשעה באב הוא צום דתי? לא בהכרח. "אומנם הצום הוא יום דתי ביסודו, אולם בעת הזו לא צריך לחשוש מעמעום המימד הדתי של תשעה באב, מכיוון שבעבור רבים מדי הוא אינו קיים כלל". לכן, הוא אומר, "יש לעמול על יצירת תודעה לאומית וחידוד הקשר שבין אובדן הריבונות לבין החורבן. יש ליצור מכנה משותף רחב שמחזק את הזיקה שבין תשעה באב לחברה הישראלית כולה. עם ללא זיכרון עלול לאבד את עתידו".

קשר בין ריבונות לחורבן. מטס יום העצמאות // צילום: אורן בן חקון

גם הרב נהוראי סובר כי אין להתמקד רק בזיכרון החורבן, אלא בנסיבותיו. "כיום, במדינה משגשגת ובמצב שבו העם שב לארצו קשה לצום על חורבן וגלות. קשה לזכור חורבן בעת של תקומה וקשה לבכות ולהתאונן על חורבן בית המקדש כשרבים אינם מרגישים שייכות אליו". 

הוא מסביר כי כבר בעבר הרחוק, שראשוני הגולים מבבל שבו לבנות את בית המקדש השני, הם הרגישו תחושה דומה. "בספר זכריה (פרק ז') מסופר על משלחת של נכבדים מקרב יהודי בבל לנביא זכריה בשנה הרביעית למלכותו של דריוש, כשנתיים לאחר תחילת בנייתו של בית-המקדש השני בירושלים, והם שואלים האם יש להמשיך במנהג הצום: תשובתו של זכריה שינתה להם את תפיסת עולמם. לשיטתו הצום אינו רק ביטוי של אבל לזכר החורבן עצמו, אלא בעיקר תפקידו להנציח את הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן".

"זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי, העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים, ולא היתה התנהלות ראויה וצודקת בתוך החברה ובמיוחד כלפי השכבות החלשות בחברה. מצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה. בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא, שבו אכן לא רק שיתבטלו הצומות אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי של האומה הישראלית, שבעקבותיו בני העמים השונים יבקשו לאמץ צורת חיים כזו".

"כאשר האומה הישראלית תהיה חברת מופת שתשמש אור לגוים יהיו אלו ימי שמחה. זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. תשעה באב הוא יום לאומי שבו אנו עורכים חשבון נפש ומשתדלים לעסוק בדרכים לתיקון החברה. הוא יום הנוגע לכלל החברה הישראלית, שנדרש לזכור את עברו וללמוד את הלקחים על מנת לעצב חברה מתוקנת יותר. יש צורך בלקיחת פסק זמן על מנת לזכור את העבר כדי ליצור מרקם חברתי מתוקן יותר", מסכם הרב נהוראי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו