כל ניסיון לקשר את מעשי ההרג חסרי ההבחנה, שבוצעו בסוף השבוע באל פאסו ובדייטון, לאווירת הקיטוב והשסע האידיאולוגי, התרבותי והחברתי, המאפיינת היום את השיח הפנימי המתנהל בציבוריות האמריקנית בכלל, ולסגנונו המתלהם של הנשיא דונלד טראמפ בפרט, מתעלם מן העובדה שמדובר בדפוס מושרש של התנהלות אלימה לאורך כל ההיסטוריה האמריקנית.
ואכן, מבט מדגמי קצר על שני העשורים האחרונים בלבד חושף את השכיחות והזוועה הבלתי נתפסות של פעולות רצחניות אלה, ומדובר בתקופת כהונתם של ממשלים רפובליקניים ודמוקרטיים כאחד.
כך, למשל, נורו למוות באפריל 1999 12 תלמידים ומורה על ידי שני נערים בבית הספר התיכוני קולומביין שבליטלטון, קולורדו. ארבעה חודשים לאחר מכן נרצחו באטלנטה, ג'ורג'יה, 12 אנשים (ובכללם אשתו של היורה) בידי מארק בארטון בן ה־44, ואילו באפריל 2007 פתח סטודנט במכון הטכנולוגי של וירג'יניה שבעיר בלקסבורג באש לעבר חבריו ללימודים ורצח בדם קר 32 מהם לפני שהתאבד.
וכאילו לא היה די בטרגדיות עקובות מדם אלה, הגיח אל מרכז הזירה, בדצמבר 2012, הצעיר בן ה־20 אדם לנזה והוציא להורג 26 ילדים רכים, שלמדו בבית הספר היסודי סנדי הוק שבניוטון, קונטיקט, ולא חמל אף על שישה ממוריהם, שגם אותם השיגו מטחי הכדורים שירה לעברם. ולא זו בלבד, אלא לפני שיצא למסע הדמים שלו ירה לנזה למוות גם באמו.
לדאבון לב, זוהי רשימה חלקית בלבד שיש להוסיף לה - בשנים האחרונות - גם את הטבח בלאס וגאס, שבו נורו למוות, ב־1 באוקטובר 2017, 58 ממשתתפי פסטיבל מוזיקלי על ידי סטיבן פאדוק בן ה־64, וגם את רצח 11 המתפללים בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסבורג, פנסילבניה, שבוצע בשבת, 27 באוקטובר 2018, על ידי רוברט באוורס בן ה־46.
זירת האירוע בדייטון // צילום: אי.פי.אי
במבט ראשון לא קיים מכנה משותף אחד בין אירועי דמים אלה, שהם רק קצהו של הקרחון האפל, המעיב כצל כואב ומתמשך על הרקיע האמריקני וגובה בכל כמה זמן קורבנות חינם נוספים רבים. שכן לפנינו קבוצה מגוונת למדי של רוצחים.
מקצתם, כמו רוברט באוורס בפיטסבורג ופטריק קרוסיוס באל פאסו, הונעו על ידי אנטישמיות חולנית (באוורס) או על ידי שנאה כלפי הקהילה ההיספנית (קרוסיוס). אחרים, דוגמת אדם לנזה וסונג־הוי צ'ו, שביצע את מעשה ההרג במכון הטכנולוגי של וירג'יניה, סבלו מהפרעות נפשיות חמורות.
גם מבחינת הרכבם הגילי ומעמדם הסוציו־כלכלי, לא השתייכו היורים לקבוצה מוגדרת אחת. ולמרות כל ההבדלים הללו שזור חוט של דמיון, המחבר ומגשר בין ליטלטון, בלקסבורג, אטלנטה, ניוטון, לאס וגאס, פיטסבורג, אל פאסו ודייטון. מדובר בגורם המחולל היסודי, ששורשיו מעוגנים בתיקון השני לחוקה האמריקנית, שהועבר עוד הרחק בשנת 1791.
אתוס מכונן
תיקון זה, המקנה לאזרחי ארה"ב את הזכות לרכוש נשק ולשאתו, לא התרחש בחלל אידיאולוגי וחברתי ריק. נהפוך הוא, הוא היטיב לבטא, ובצורה מזוקקת וטהורה, אתוס מכונן ומרכזי במורשת האמריקנית, שלפיו היחיד ולא הקולקטיב מהווה את נקודת המוצא להבנתה של ההוויה האמריקנית.
לפיכך, האדם הבודד, שהביא את בשורת הציביליזציה והמודרניזציה אל מרחבים חדשים ותוך התמודדות עם אתגרים פיזיים קשים, זכאי ליהנות בפעולותיו ממרחב מוגן, האמור לאפשר לו חופש תנועה ופעולה מרביים. זאת תוך שימוש בנשקו האישי בעת הצורך לשם הגנה עצמית, על יסוד הגדרה מרחיבה במיוחד של מהות האיום על המרחב המוגן, המצדיק פעולה אלימה.
על רקע אתוס מושרש זה, שהפך את הזכות לרכישת נשק לחלק מזכויות הקניין המקודשות בתרבות הפוליטית האמריקנית, אין זה מפריע שלמעט ניסיון חלקי וזמני בעידן הנשיא קלינטון, כשלו כל המאמצים לסטות באופן משמעותי מרוחו של התיקון השני לחוקה.
גם עוצמתו הארגונית והכספית של איגוד הרובאים הלאומי (NRA), והשפעתה הרבה של שדולה זו על גבעת הקפיטול, סיכלו בעבר וממשיכות גם היום לבלום כל מאמץ חקיקתי, העשוי לחולל תמורה כלשהי במישור כאוב זה. על רקע זה, לאישיותו של היושב בבית הלבן ולעמדותיו בסוגיה לא היו עד היום משקל של ממש, שכן גם אובאמה, ששאף לצמצם את היקף הנשק האישי המותר, העלה חרס בידו אל מול קונגרס סרבן.
על אחת כמה וכמה היום, ואפילו על רקע הטבח הכפול באל פאסו ובדייטון, קשה להניח שבשלו התנאים שיביאו לשחיטתה של פרה כה קדושה. במקום זאת, עתיד להימשך במלוא היקפו מעורר החלחלה הקטל בעריה, בשכונותיה ובפרבריה של האומה האמריקנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו