53 - זה הגיל הממוצע של האמנים הרווחיים ביותר בסיבובי ההופעות של קיץ 2019. על פי בדיקה שערך המגזין "רולינג סטון", את הרשימה מוביל אלטון ג'ון קשישא, שסיבוב ההופעות שלו - סיבוב פרידה מקריירה מפוארת ועוצרת נשימה - הניב עד כה סכום דמיוני של 430 מיליון דולר. הוא יימשך כמובן גם עמוק אל תוך הקיץ הבא, ויכלול גם את ישראל, שתזכה לראות את אלטון בן ה־72 שר "I'm Still Standing".
ברשימת האמנים שיצאו לסיבובי ההופעות המצליחים ביותר אפשר למצוא גם את פול מקרטני (77), וגם ילדודס כמו מטאליקה (גיל ממוצע: 55), או ינוקא כמו ג'סטין טימברלייק (38). בקיץ הזה, כך נדמה, העולם - והאולם - לא שייכים לצעירים, שאולי מעוררים שיח ברשת אבל פחות בקופות.
בחודש האחרון טסתי לפגוש כמה מהגיבורים המוזיקליים של ילדותי. אנשים שעיצבו ומעצבים את פסקול חיי, בלי לדעת כמובן. כולם נמצאים בסיבוב ההופעות האחרון בהחלט בקריירה שלהם, גם אם יימשך שנתיים־שלוש, שהרי שני הצדדים מבקשים עוד. לא בגלל הכסף, אלא כי אהבת הקהל היא הסם הממכר ביותר; ועבור רוכשי הכרטיסים, נדמה שהנוסטלגיה היא לא רק לעידן מוזיקלי אחר, אלא לתקופה שונה בחיים.
כשסיפרתי שאני טס להופעות, חבריי נתנו בי מבט מלא רחמים. זיהיתי את המבט שלהם: כך הייתי מסתכל על אמא שלי כשדיברה, בילדותי, על אחד בשם אלביס פרסלי. אך כשעליתי על המטוס לאירופה, הבנתי למעשה שאני לא לבד. כל הישראלים שטסו מעבר לים כדי להיפרד מגיבורי ילדותם מעלים את השאלה הקבועה: עם כל הכבוד לבון ג'ובי ולג'ניפר לופז, איך קרה שישראל היא לא חלק מהסיפור הזה?
הכרס של סולטן הסווינג
התחנה הראשונה במסע היא הופעתו של מארק נופלר. סולנה של להקת "דייר סטרייטס", הלהקה הגדולה הראשונה שהופיעה בישראל (לפני 34 שנה, בפארק הירקון). "ההופעה הראשונה היתה ב־1 במאי, אז עוד חג הפועלים. אף אחד לא עובד. כמה שעות לפני ההופעה הצלחנו לארגן הכל, והם עלו להופיע", סיפר לי מפיק המופע ההוא, גד אורון, בראיון שערכתי עימו בעבר, "כמה למדנו מהתקופה ההיא. תבין, לפני כן אפילו לא ראיתי את התאורה שהם השתמשו בה. עד אז היו שמים פנס על מוט, וקוראים לזה תאורה".
80 אלף הישראלים שצפו בשתי ההופעות בתל אביב לא שוכחים אותה, כמובן, עד היום. לא מפתיע, אם כן, שבתור להופעה שלו באולם האולימפי במינכן שמענו לא מעט עברית. כל הכרטיסים נמכרו שישה חודשים מראש. יותר מ־15 אלף צופים ממלאים את האולם מלמעלה למטה. גם הם מבינים שזו הזדמנות להגיד תודה למי שאחראי לסאונד הגיטרה המוכר ביותר בשנות ה־80.
היהודי הסקוטי בן ה־70 עולה לבמה וזז בכבדות. הגיטרה תלויה על צווארו, וגם מגן הזיעה המפורסם על היד עדיין שם; רק השיער נעלם כלא היה והכרס חסרת פרופורציות. אבל אז הוא מתחיל לנגן, ואתה נזרק אחורה לתקליטים הגדולים ההם (ולתקופה שבה אנשים עוד האזינו לדבר הזה, תקליט). המאזינים שצמאים ל"דייר סטרייטס" מקבלים בעיקר סיכום של הקריירה העצמאית: "פעם רציתי שתהיה לי גיטרה אחת, היום יש לי יותר מדי", הוא אומר, והקהל משיב בצחוק גדול. חמישה להיטים של אותה להקה גדולה הוא יבצע. ב"רומיאו וג'ולייט" הקהל מצטרף בשירה חרישית.
עזוב את קריירת הסולו, מה עם הלהיטים של ה"דייר סטרייטס"? נופלר // צילום: אי.פי.אי
נופלר אף פעם לא היה זמר גדול, אבל ברגעים הללו אנחנו מבינים שאנחנו נפרדים מאגדה. ניכר שכוחו אוזל והולך, למרות להקת הליווי המדהימה והיכולת שלו לספר סיפורים. הקהל, המבוגר ברובו, לא מסתיר את אכזבתו מתמהיל השירים, שכולל יותר מדי להיטים מקריירת הסולו ומעט מדי מתקופת הלהקה שהפכה את נופלר למה שהוא.
כשהוא יורד מהבמה הישראלים בקהל מבינים שאותו כבר לא נראה בארץ הקודש. הוא לא חסיד של מדיניות הממשלה, ואולי העניין הפוליטי הוא בסך הכל תירוץ שקשור בעייפות החומר של אמן אחד, שרוצה לסכם את דרכו המוזיקלית - אך מתקשה להיפרד מאהבת הקהל, ומהצליל המתוק הזה של מחיאות הכפיים שחוזרות בכל ערב במקום אחר.
ברקים ורעמים ביולי
חיים וייץ עזב את ישראל לטובת ארה"ב בגיל מוקדם מאוד. לניו יורק הגיע מטירת כרמל. שישה עשורים אחרי, הוא עולה על הבמה בבאדן באדן, גרמניה, ממלמל כמה מילים בגרמנית במבטא יידי כבד. הוא מחופש לשד, פיו זב חומר בגוון אדמדם מדאיג והוא יורק אש, כפי שעשה ברוב הופעותיה של KISS ב־40 השנים האחרונות. כמה הוא שונה ממארק נופלר; שניהם יציינו החודש את העשור השמיני לחייהם, אבל זה לא ימנע מווייץ - ג'ין סימונס, בשבילכם - להוביל את האבירים המאופרים בשחור־לבן לעוד ערב היסטורי.
זה סיבוב ההופעות האחרון בהחלט של הלהקה שמסרבת לתלות את נעלי הפלטפורמה. 173 מיליון דולר בקיץ האחרון, ו־20 אלף צופים בהיפודרום הסוסים, חלקם עוד לא נולדו כשהלהקה היתה הרבה מעבר לשיאה. הם באים הנה כי אבא שלהם האזין ל־KISS, וכי בתיכון כולם לעגו להם על עצם ההאזנה לה. עכשיו הם מוקפים באנשים כמוהם, מאופרים כמו חברי הלהקה ושרים בקולי קולות, שיודעים היטב לשם מה התכנסו כאן: כדי להיפרד מהשירים שהפכו אותם למה שהם.
שותפו של ג'ין סימונס הוא כמובן פול סטנלי, עוד יהודי חם, שנולד בשם סטנלי אייזן. בתחילת סיבוב ההופעות גרסו הביקורות שהוא כבר לא מסוגל לשיר; מה שחמישה עשורים של צרחות עושים לקול של בן אדם. ואכן, מי שעומדים בשורות הראשונות התקשו לא לשים לב לפלייבק. האם זה פוגע בחוויה? אם תשאלו מעריץ ותיק (כמו כותב שורות אלו, למשל), הוא בוודאי ישיב לשלילה. KISS שינתה את כל מה שהרוקנרול חשב שהוא יודע על עצמו. לא תמצאו במה גדולה יותר משלהם, והפירוטכניקה בהופעותיהם גורמת לזיקוקי יום העצמאות להיראות כמו קישוטים לעוגה. KISS, אמר פעם מישהו, מוכיחים ש"אם אתה לא יודע לנגן, פשוט תנגן חזק יותר". בגילם ובמצבם, המשפט הזה מעולם לא נשמע נכון יותר.
והקהל לא מסתיר את התרגשותו. "זו הפעם הראשונה שאני רואה אותם", אומר אדם מבוגר העומד לידי, "לא חשבתי שזה יקרה בחיי". אחרים צפו בהם כבר ארבע פעמים בסיבוב ההופעות הזה, והיד עוד נטויה.
שעה אל תוך ההופעה מתחיל לרדת גשם. תכירו, יולי בגרמניה. הטיפות הופכות למבול, וסופת ברקים מתחילה להשתולל מעלינו למרות מזג האוויר החם. פול סטנלי מסמן למתופף אריק זינגר: קאט. "אנחנו צריכים להפסיק את ההופעה", הוא אומר ורץ במהירות אל מאחורי הקלעים על נעלי הפלטפורמה המפלצתיות שלו, שלהן הוא חב כמה ניתוחים באגן הירכיים. הצוות מנסה לכסות את הבמה במהירות, מפחד להתחשמל. הכרוז הגרמני דורש לעזוב מהר את השדה ולעבור ליציעים המקוריים, מחשש למכות ברק. הצייתנות הגרמנית מפזרת את כולם בשניות. העיירה המנומנמת באדן באדן, זו אשר ידועה במרחצאות שלה ובקזינו המפורסם ביותר באירופה, נכנסת להיסטוריה בכך שאירחה את ההופעה היחידה בסיבוב הפרידה, ואחת היחידות בהיסטוריה של הלהקה, שהופסקה באמצע.
כשאנחנו צועדים בחזרה למכונית, צעירים מחופשים מוציאים גיטרות או שרים א־קפלה את שירי הלהקה שאמורים היו להתנגן בחלקו השני של המופע. גרמנים מבוגרים מציצים מן החלונות. רעש כזה, בשעה כזו, לא שמעו כאן מאז מלחמת העולם השנייה.
כשאלטון עלה השמיימה
"הלוואי שכשהכנסתם את סבתא וסבא שלנו לרכבות, היה כזה חוסר סדר, אולי הם היו נשארים בחיים". הבדיחה הזו מצחיקה רבים בכניסה למתחם האולימפי במינכן, רגע לפני שאלטון ג'ון עולה על הבמה. כן, המשפט הזה נאמר בעברית, ולפחות שישה פרצי צחוק נשמעו בתור המבולגן באופן בלתי אופייני לגרמנים, שמתקשים להשתלט על הקהל ולכוון אותו לכניסות הנכונות.
הישראלים כאן הם קהל מגוון: חלקם הגיעו לכאן בדילים של השנייה האחרונה, מצהלה בתל אביב ומכפר סבא הירוקה; אבל אפשר למצוא גם חברים שתכננו מראש, ופה ושם רואים הורים עם ילדיהם. כולם רוצים להיפרד מאלטון ג'ון. כן, הוא הופיע בארץ לא אחת בשנים האחרונות, אבל סיבוב ההופעות הזה, וההופעה הנוכחית בפרט, מעידים שמשהו שונה. מצליל הפסנתר הראשון אנחנו מבינים שכאן עומדת להתרחש היסטוריה. נכון, מדובר בלהיטים שהפכו לנכסי צאן ברזל, אבל דווקא הסיפורים בין השירים הם שהופכים את האירוע לחד־פעמי.
להקת קיס // צילום: אי.פי
"אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לכאן", אומר אלטון ג'ון, "וזו כנראה הפעם האחרונה שאנחנו מתראים כאן". הוא נרגש, אבל מתנהל כמי שמשלים עם כך שלכל דבר טוב יש סוף. "רוקט מן", הסרט שמגולל את סיפור חייו, אמנם כשל בקולנוע, אבל הקליפים על הבמה גורמים לחלק מהקהל להזיל דמעה. בכל שיר הקהל הגרמני נעמד על הרגליים ומוחא כפיים במשך חמש דקות רצופות. הריטואל הזה יימשך לאורך כמעט שלוש שעות הופעה, וככל שהדקות נוקפות מתקשה ג'ון להישאר אדיש.
כשהוא מסיים עם "Goodbye Yellow Brick Road", ועל המסכים מוצגות תמונות וקליפים מתחילת הקריירה שלו, מבינים כמה זמן עבר. לא רק הערב, ובתרבות בכלל, אלא קודם כל אצלך. מה הרגשת כשהפטפון בבית ניגן את התקליט הזה; כשלמדת לנגן את השיר על פסנתר ואז בתופים. ממי הם נפרדים עכשיו, אתה שואל את עצמך; האם רק מהמלחין והזמר המרגש הזה? בסיום המופע ג'ון לא יורד אל אחורי הקלעים, אלא עולה אליהם: המסך כולו נצבע בצבעי השמיים, וג'ון מטפס בגרם מדרגות קטן, קצת כמו דורותי מארץ עוץ שמנסה לחזור הביתה על שביל האבנים הצהובות. האם יש משהו שמחזיר אותנו הביתה יותר ממוזיקה? ספק גדול.
בדרך חזרה, במטוס לישראל, המחשבות הרגילות צצות ועולות, ואיתן ההבנה הכואבת: לא משנה מה, רוב הזמן אנחנו לא חלק מהמשחק, לא בתרבות ולא בגודל. הסיפור שמסופר שם, על הבמות הגדולות בעולם, הוא כנראה לא הסיפור שלנו. עם זאת, ככל שהצלילים נשמעו מרוחקים יותר והזיכרונות היתרגמו לתמונות באייפון, כך התחדדה תחושת הבית. אני יודע, זה רק רוקנרול, אבל אני אוהב את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו